להוסיף לשרוד

יום אחד המתנתי בבנק לפגישה עם פקיד למטרת הלוואה, כשאני מהרהר לעצמי איך אני שורד את התקופה הבאה. עיניי קלטו כתבה בעיתון המושלך על הכיסא המרופד לצדי על מפגשים בין אנשים שיש להם שם זהה, בדרך כלל אחד מהם מפורסם והשני פחות.

בין השאר ראיתי תמונה של חבר כנסת יוסי שריד שנפגש עם הרב יוסי שריד. יוסי שריד אחד, שר החינוך לשעבר ויושב ראש מר"ץ, מנהיג שמאל מובהק מזה שנים רבות, והרב יוסי שריד ממבשרת ציון, ראש כולל מר"ץ, לא אלמוני, אבל קצת פחות ידוע. והנה בתמונה ליוסי שריד הפוליטיקאי פנים עכורות. כנראה הרהר בלבו מה הוא צריך מפגש כזה סתמי, ולעומתו הרב יוסי שריד מחייך חיוך רחב, כאילו פיצח את סוד הקוריוז של מפגשם.

אנחנו חיים בעולמו של יוסף שריד – להוסיף לשרוד, הרהרתי לעצמי, כל אחד בעולם יודע שימות יום אחד, כך או אחרת, בזמן משוער אמנם, אבל כלל לא ידוע בעצם, ובכל זאת עושה הכול כדי להוסיף לשרוד, להוסיף לחיות, להחזיק מעמד במשפחה, בעבודה, להחזיק ראש מול כולם, ואם הוא מאמין - גם מול בוראו המסתתר היטב.

חשבתי לעצמי: מדוע אחד מהם חמוץ פנים ואילו השני מחייך? האם סתם כך אחד מהם ציני ולא רואה תוחלת ואילו השני תמים ומקשיב למציאות הנסתרת, הרומזת את רמזיה ללא הרף? עלה בדעתי שיש שני אופנים של שרידות – לשרוד מתוך הסתכלות מרה וכואבת על החיים, על התקדמותם המתמדת לקראת הבור הבלתי נמנע או לשרוד מתוך אמונה שמסתתר מאחורי עליבותם של החיים אושר גדול, אמת נפלאה, אור אינסוף ברוך הוא. ובמילים אחרות: לשרוד עד הקץ הבלתי נמנע מתוך תודעת מוות או לשרוד עד שנעמוד לגורלנו בקץ הימין.

ואז הגיע תורי לגשת לפקיד שישב בשורת הדלפקים הארוכה. התיישבתי מולו והוא הניד בראשו, ביקש את תעודת הזהות שלי ומיד עבר למסך המחשב.

"קשה לי לאשר לך הלוואה נוספת", אמר, "אין לך מספיק הכנסות".

סילקתי את עיניי ממנו וגלגלתי אותן למרום.

"בעזרת השם אקבל בקרוב ספר לכתוב", אמרתי, "אני נמצא במשא ומתן מתקדם".

"זה בטוח?", שאל, "אתה יכול להביא לי אישור על כך?"

רציתי לומר לו ששום דבר לא בטוח בחיים חוץ מקיצם, אבל הבנתי שהוא הכתובת האחרונה לפילוסופיה בגרוש, ולבסוף מלמלתי משהו על כך שאנסה לבדוק את העניין, ובכלל אולי אכתוב עד אז מדור קבוע בעלון "בסייעתא דשמיא" ואשתדל להביא לו אישור גם על כך.

"איך אתה חושב לשרוד?!", הגביה את קולו ונעץ את עיניו החדות בתוך עיניי המתגלגלות.

עוז מילא את נפשי. הישרתי את מבטי מולו, והתשובה זינקה מפי כמו נמר:

"אני חושב לשרוד בכיף!", אמרתי והורדתי לו חיוך מעולם האצילות.

הוא התבונן בי בתדהמה. כעבור רגע אמר, כמעט בעל כורחו:

"אם ככה, אני מאשר לך הלוואה בשמונה עשר תשלומים. רק תחתום כאן ושיהיה לך בהצלחה..."