נכשלנו בחינוך - האמנם?

אחד הדברים המעידים על חברה וציבור חזקים הוא היכולת שלהם להתלכד בשעת משבר וליצור תחושת ערבות והתמסרות, ואולי לא רק תחושה אלא משהו שהוא בפועל ממש! כשאני ערב למישהו אני נושא באחריות מלאה כלפיו, גם ואולי בעיקר כשהוא טועה.

ימים קשים עוברים על עם ישראל, וכדרכו של הקושי הוא חושף נקודות תורפה ונותן סקירה מדויקת ונוקבת מה מצבנו והיכן אנו עומדים, אך גם הזדמנות לצמיחה ותיקון.

מה קרה לציבור הדתי-לאומי בשבועות האחרונים? היכן הם רבותיו, היכן כל אלה שיודעים היטב את מלאכת המחאה, חסימות הכבישים הגדושים בשירה סוחפת ואמונה בצדקת הדרך, עצרות תפילה ושרשראות אנושיות? היכן אותו ציבור המבקש להיות חוד החנית של החברה הישראלית - הממהרים להיות ניצבים וממלאי תפקידים ביחידות מובחרות בצבא, חלוצי התיישבות בהפרחת השממה ונושמים קירוב לבבות בגרעינים תורניים. שלא מפחדים לפגוש במורכבות של הקודש והחול ומחבקים את כל סוגי החברה בישראל בחיבוק גדול, סבלני ומכיל?

האם האידיאולוגיה והמילים הגבוהות גורמות לנו לתסמין האידיאליסט העיוור? זה שמלא בעשייה, דאגה ומחשבה ומרוב כל זה שוכח שיש לו בית, יש לו משפחה, וכידוע (או שאולי לא) העבודה האמתית של האדם היא קודם כל בתוך ביתו, עם אלו שהכי קרובים ומכירים אותו על הצד הטוב שלו וגם על זה שצריך תיקון ועבודת מידות.

אז איך קורה שאנו מוכנים להכיל כמעט כל מורכבות, אך כשזה מגיע לפתחנו - "ברחל בתנו הקטנה" - אנו מלאי הדחקה והתנערות??

את החילוני הכופר ביותר נכיל, ואם רק ירצה כבר נראה לו את דרכי התשובה, וכאשר מדינתנו תדרוס את חיינו וביתנו ותירדם בהגנתנו אנו נאסוף את השברים ונמשיך בראש מורם שהרי המדינה ב"תהליך" וצריך לתת לה זמן עד שתבין ותדע את ייעודה הגדול...

הכל חוץ מדבר אחד: אותם "עשבים שוטים" - נערי הגבעות.
אלה שהורסים לנו את השם ומחבלים בכל ההכלה הגדולה והליברליות שעליה כבר קיבלנו מדליות ואישורים מהחברה, מראשי ממשלות וממספר לא מבוטל של אנשים מכובדים.
בהם אנו מתביישים!! לגביהם רמת הספיגה שלנו שואפת לאפס, והמשפטים הרווחים רבים הם: "הם לא משלנו", "קיצוניים קלי דעת", אך המשפט המנצח הוא:

"כ י ש ל ו ן - ח י נ ו כ י"

אז בואו נדבר רגע על חינוך, בואו ניגע בפצע שממאן להתאחות.
חונכנו לאהבת העם, התורה והארץ. בימי ההולדת בגילנו הצעיר לא ממש מצאנו עניין בהארי פוטר וחבריו, אך בהחלט בספרי עזרא יכין, ההגנה וחסמבה. נשמנו חזון בין הדפים, הורינו נשאו אותנו על כתפיהם בצעדות וטיולים בקיץ ובחורף.
לנו בהתחלה זה היה נראה סתם טיול מגניב, אך מהר מאוד הבנו שזהו מאבק עיקש על זכותנו על הארץ ועל זהותנו כיהודים גאים. היינו נפעמים כאשר היו מדברים ומספרים על הזמן שבו הכל התחיל - סבסטיה, קדומים, אלון מורה ובית הדסה - וויתרנו על הנוף בנסיעות שבין הצירים כי היו לנו חלונות ממוגנים, וידענו שאם חלילה קורה משהו אסור להילחץ וצריך להתקשר למוקד הביטחוני ולומר שישלחו חיילים.
וההורים אמרו - אנחנו כאן!! בשביל להגן על עם ישראל!! אנחנו עושים מצווה חשובה!

אז נכון, עבר זמן מאז סבסטיה. בדרך הציבור עבר טלטלות בדרכים עקלקלות ומפותלות, ואיך אפשר שלא לגעת בגוש קטיף ועמונה - ימים שבהם יש שיאמרו שמשהו שם מת בנו ויש שיאמרו שגם הרבה לפני כן.
משהו במשב הרוח שעליו גדלנו הפך להיות עייף ואדיש, ואיכשהו קרה שמילדים הנישאים על כתפיי הוריהם הפכנו להיות לבדנו בפינוי, במחאה ובעלייה לאיזו גבעה חדשה לזכר איזה נרצח.
ואיך ייתכן שכל מה שקראנו בספרים הפך לאיזה וורט או סיפור מעשיות רחוק, בטענה דחוקה ש"פעם זה לא היום" ושלא נבזבז את זמננו על דברים שהיו ואינם.

ישנו נוער שבעידן הסמארטפונים עוד מבקש לבנות בתים ולנטוע כרמים לפני שהוא צולל צלילה עמוקה ואובססיבית אל המסך, נוער שבזמן שהייתם עסוקים בעשייה משמעותית ולימוד זכות על כל הרע שבמדינה - ישב מדמם בחדרו ודלתו נעולה.
האם ראיתם? וכיצד תראו?? כשאתם כה מנסים להציל את העולם, האם עלה בדעתכם שילדיכם אשכרה הקשיבו ולמדו מכם וספגו מכם את כל הדיבורים הגדולים על יישוב הארץ, ותמיד לחיות שליחות, וכמה חשוב לראות את טובת הכלל על טובת עצמך??

אז אם הילדים האלה הם כישלונותינו - מה הן הצלחותינו???

הם לא כישלון חינוכי, הם החינוך במקורו ומיטבו ללא תסמינים של ייאוש או זקנה.
הם, בתמימותם ובעירת הנעורים שלהם, חיים את האמת שסיפרתם להם עליה.

וכמו תלמידים טובים מקיימים את דברי הכתוב: וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ, והם מסרבים להיות עייפים כמו שאתם המבוגרים מרגישים קצת אחרי שעומס החיים התיישב היטב על גבכם, מסרבים להאמין שהכל זה איזו התרגשות שחולפת אחרי שהופכים להיות גדולים ומבוגרים, אלא באמת מאמינים בכך עד עמקי נשמתם.

אז אולי מרוב העשייה החשובה לא שמעתם, אבל כבר שלושה שבועות כמעט מוחזקים ילדים שלכם, דור ההמשך שלכם, בני הרבנים שלכם - במרתפי השב"כ, עוברים התעללויות קשות ללא שום קבלת זכויות ואפשרויות להתגונן והפכו אשמים עוד לפני שהספיקו להיות חשודים. הם חזקים, אל דאגה. הם "קיבלו חינוך טוב", אבל אתם מה?

בחרתם לשתוק, להפקיר. העבודה הלאומית חשובה לכם יותר מהילדים שהצמחתם.

בואו נהיה אידיאליסטים באמת,
ולפני שאנו רצים לחוץ נתקן את הפנים.
תילחמו על הילדים שלכם!
יותר ממה שהם צריכים את זה -
אתם צריכים את זה.

לא נכשלנו בחינוך, שכחנו אותנו.

בכאב וציפייה להתעוררות,
אלישוב הר שלום