על היצירה והיצירתיות והצרי הטמון בהם

בפרשה השבוע, פרשת תצווה, אנו ממשיכים לקרוא על הציווי של הקמת המשכן. המנצחים על המלאכה על פי ציווי ה' הם בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך.

החצי הראשון של הפרשה עוסק בציווי על הכנת בגדי הכהונה של אהרן ובניו הכהנים. מדובר במלאכת מחשבת שדורשת כשרון אמנותי ויכולת מקצועית מרובה. אך בפסוקים נראה שהכשרון האמנותי והיכולת ליצור משולבת בתכונות נפש יחודיות, כמו שכתוב על בצלאל: "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה. לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת, לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ, לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלָאכָה.." בצלאל נבחר להיות האומן"חכם הלב", שיבנה את המשכן.

אך למרות שמשה צווהו כיצד לבנות את המשכן, ומסר לו את פרטי חלקיו ואת כל כלי המשכן על מידותיהם וצורתם, היה צריך להפעיל את חכמתו ותבונתו וחוש האומנות שבו כדי ליצור את הדברים באופן שתשרה שכינה במעשה ידיו. האומנות הוא תחום שמעסיק את כלל האנושות לאורך כל הדורות, אפשר לומר ששם טמונה נקודת החיות הפנימית של האדם. האומנות – כשם כולל לכל פעולה יצירתית בחיים – נוגעת בנימי נפשו של האדם ומרפאת אותה. מ"אחורי" כל מעשה אומנות מסתתרת אמונה- תפיסת חיים שבה מאמין היוצר. האדם, על ידי מעשה האומנות שלו, מוצא ביטוי, באופן חיצוני ומוחשי לאמונתו הפנימית.

לא תמיד מודע האדם למקור האמונה המניע את מעשיו, וגם כאשר הוא מודע לכך, אינו מודע דיו. אך נפשו הבוערת זקוקה ל"אור חוזר" מהמציאות החיצונית, והתביעה הפנימית שלא מרפה היא ליצור, לפתח ולשכלל את המציאות. מאמציו של היוצר להחצין ולהמחיש את תכניו הפנימיים החוצה במציאות חודרים אליו בחזרה אל תוך עולמו הפנימי ומגלים לו רבדים עמוקים יותר של עצם אמונתו. ניתן לתפוש את האמונה כחיישנים שמאתרים את ההבנה שכל המציאות מבוססת על טוב ואף מתפתחת לקראת מציאות טובה יותר. דבר זה מרפא, מבריא ומחזק את הנפש ואף את הגוף.

ניתן לומר שאין אמצעי יעיל וחשוב לריפוי הנפש כמו אומנות. היות והאומנות מבטאת את האמונה. ככל שאדם יצליח לבטא את עצמו דרכה, כך יגלה בתוכו את הכוחות הנסתרים של האמונה, את השמחה שאינה תלויה בדבר ואת ההבנה שאין יאוש לעולם.

[1] בעברית המודרנית יש הבדל בין אֻמָּנות (עבודה, מומחיות) ואָמָנות (art), אבל בעברית המקורית אין הבדל – זו אותה מילה. המלאכה שלך היא האמנות שלך. בכל תחום, שבו האדם מתעסק, אפשר לגלות ולבטא חוש אמנותי, ואסתטי. האומנות היא הדרך שבה מבטא האדם את ההיבט היחודי שבו. בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, שאפשר לחלק באופן ברור, בין אנשים שנולדו יצירתיים לבין אלו שאינם, נדגיש, שהיצירתיות היא יכולת אנושית בסיסית ונתונה בידי כל אדם. אך קרוב לוודאי, שהתנאי לביטוי האומנותיות של האדם היא אהבת המלאכה שבה האדם עוסק, ואמונה בעשייה שלו. אחד מתחומי האומנות החשובים הוא הציור, אעפ"י שיש איסור לעשות תמונה או ציור של ד', יש בחינה שבאומנות שבה האדם מתעסק הוא כביכול 'מצייר' את ה' ע"י האמונה שלו. האמנות באה להמחיש כלפי חוץ את האמונה הפנימית שבלב.

[2] כל בריאת העולם היא מעשה אמנות של בורא העולם. כמו שכתוב בפסוק:"מעשה ידי אמן"[3]. יש לנו מצוה ללכת בדרכי הבורא[4], היוצר אותנו, ולכן נוכל לומר: 'מה הוא אמן, גם אנחנו צריכים להיות אמנים כמוהו', הרמה הגבוהה ביותר של האומנות היא כמובן בריאת העולם, כיוון שבה בחר ראשון היוצרים, בורא העולם להתעסק. בריאת שלל פלאי הטבע: הדומם, הצומח, החי, המדבר, וביחוד האדם שנברא בצלם אלוקים. השותפות בבריאה זו הן האמהות.

הסוד המיוחד של האימהות בישראל הוא שזירת האמונה והאמנות. האמנות המקורית והמשמעותית ביותר היא יצירת ולידת תינוק – כפירוש התרגום על הפסוק "חמוקי ירכיך (יוצאי חלציך) כמו חלאים מעשה ידי אמן"[5].

בני האדם שנבראו בצלם הם הם ההשתקפויות של הקב"ה בעולם, ופניהם השונות הם תיאורים שונים, יצירתיים ורעננים, לעצם האלוקי. מצוות "פרו ורבו" נועדה לכבוש את העולם בריבוי דמויות והשתקפויות. כשצלם אלוקים נוסף בא לעולם, יש ריבוי ל'דמותו' האלוקית של הבורא, "כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה"[6]. כל אמנות בעולם היא חיקוי (של ציור או צליל וכו') לאמנות היסודית, שהיא ההולדה.