קנאה

כיהודים אנחנו אמונים לדחות בשאת נפש את התחושה הזאת שהיא וודאי מוכרת לרובינו - קנאה. קנאה זה המבט בעיניים, אם זה במבט ישיר של עיניים להוטות או במבט פוזל הצידה למשהו שנמצא אצל מישהו אחר ובעיקר התחושה שממלאה את הלב בוערת שורפת כל חלקה טובה שיש לנו. לא סתם אמרו חכמים: "קשה כשאול קנאה"

באמת זה לא יפה לרצות משהו ששייך למישהו אחר. זה נשמע הכי נכון ואמיתי להגביל את עצמנו -לשים גבול בין מה ששיך לנו לבין מה ששייך למישהו אחר. ללמוד להעריך וליהנות ממה שיש לנו, לראות כמה שיש לנו טוב ואז ממילא תחושת החסר מתקהה. או מקבלת פרופורציה.

כשהילד הקטן שלי רוצה "גם" אני ממהרת לשנן - "תסתכל אתה קבלת משהו אחר. תגיד תודה. או "זה לא מעניין אותנו מה שיש למישהו אחר".

ההסתכלות הבריאה הזאת כמובן מעוגנת בכל מיני מצוות אז אפשר לדבר על זה גם במילים כאלה דתיות "לא תחמוד"( לשמור את עצמי אפילו במחשבות שלי לא לדמיין כמה הייתי רוצה שמשהו של מישהו אחר יהיה שלי).

"לא תונו איש את עמיתך" אסור לתת עצה לא טובה למישהו אם אני רוצה שהוא ימכור, איזהוא עשיר השמח בחלקו ועוד..

אך הקנאה הזאת עדיין נמצאת שם עקשנית, לא מרפה ולא נעלמת מול המשפטים היפים האלה. בואו נרשה לעצמינו לאיזה זמן לעמוד מולה. ואולי אפילו נגלה דרכה משהו מאד מעניין..

היינו חושבים שיש כמה דברים בעולם שכולם היו רוצים שיהיה להם כמו כבוד רכוש וכמובן כסף וכו'. זה כמובן נכון אבל אם נסתכל על זה יותר לעומק נראה דבר מאד מעניין. בתוך הכותרת כבוד רכוש יש לכל אחד מאתנו נושאים ספציפיים שהם ממש נוגעים לו ש"עושים לו את זה". האם שמתם לב פעם שלכל אחד מאתנו יש "אזור" קנאה אחר?.!

מה הכוונה? יש דבר שאם אני רואה אותו, קוראת עליו או שומעת אז הלב שלי ממש מתרגש מתפעל וגם מתמוסס מ..קנאה! כל כך הייתי רוצה להיות שם או בתוך מה שזה...

הקנאה לוקחת אותי למסע מרתק בעקבות עצמי, מי אני?? מה מעניין אותי??

סתם דוגמא - שנים חלמתי על בית עם גינה, ושנים ניסיתי להדחיק את החלום הזה להסביר לעצמי את המצב הכלכלי שפשוט לא מאפשר, לשמוח במה שבחרנו לעסוק בו בחיים ולראות את כל מה שיש לי, שהוא לא בית עם גינה אבל באמת שפע רב מאיתו ית'. שרתי לעצמי שירים "בית עם גינה חלום באספמיה" שמשהו בי יבין שזה לא לעכשיו. לפעמים כעסתי על עצמי על החומרנות שתופסת כל כך הרבה מקום וכו'.

שנים עד שנתקלתי בהבנה הזו. אזור הקנאה שלי מורה בסמן אדום אזור שמאד קרוב אל הנפש שלי. משהו שאני לא מספיק נוגעת בו ונותנת לו מקום והוא אכן שייך אלי .

בתוך הרצון הזה לקנות בית עם גינה יש אותי ואני צריכה להתייחס לזה.

אפילו שיש כמה אנשים עם אותו חלום נמשיך עם הדוגמא של הבית עם גינה כל אחת שייכת אליו מצד אחר אחת בגלל עיצוב, השנייה מחפשת פרטיות, מישהי נוספת חולמת על גידולים, להצמיח עצים פרחים וכו'.

אצלי זה נוגע בקשר לאדמה. החלום להיות קרובה לאדמה לדרוך יחפה על קרקע רכה. להרגיש את הרוח ולרוץ בתוך מרחבים ולגדל ילדים כאלה שיכולים לרוץ על משטח ולא בתוך קובייה סגורה.

להתחבר לפשטות החיים ובעיקר לטבעיות החיים.

לקח לי הרבה זמן להבין את זה. כן את התחושה החמוצה הזאת. את העיניים המתגלגלות כל פעם שראיתי את זה אצל מישהו אחר. להשקיט את הבפנוכו ולנשום עמוק כמה נשימות ולומר לעצמי בשקט "לא רע לי שיש את זה לך /לו האמת אני שמחה מאד בשבילך. אבל אני מקשיבה לעצמי ואני שומעת שיש שם משהו שמאד מחובר אלי שקורא לי להתייחס להיות שם קצת".

זה מרתק. חשבת פעם מה עושה לך את זה ?

איפה את נמצאת כשהלב שלך פתאום, ממש לא בשליטה, רוצה "כמו", רוצה "גם"??

אולי זה כשמישהי מתחילה לנגן, ובשבילך זה כמו החליל של הרועה, שמושך אותך בעקבות הצלילים. את כל כך רוצה להיות שם למרות שמעולם לא נגעת בכלי נגינה.

אולם כשאת נכנסת למתנ"ס, רק לקחת את הילד מהחוג, ואת רואה תערוכת ציורים. ופתאום העולם נעצר לרגע בשבילך, את שוקעת בין הצבעים, הרישומים המדויקים והלב הוא רוצה.. עד שהילד מושך אותך חזק "אמא, הביתה!" ואת חוזרת למציאות בבת אחת. ובלב יש תחושה של עכירות.

לימדו אותנו שלקנא זה בגלל ערך עצמי נמוך. חוסר יכולת לראות את הטוב שבי, אולי קצת "יינטע", שחושבת מה יש לאחרים, במקום להתעסק בעצמי.

אבל התחושה הזו הבוערת צורבת זה סמן שמזהה - זה שייך לי. לא באופן שאסור, לא בשביל לקחת למישהו אחר, להרוס למישהו אחר, אלא כדי ללמוד על עצמי .

ומה כן? להקשיב ואולי לאפשר...

לתת לעצמי לגעת במקום הזה. החדש. להתייחס לחשוב באיזה אופן זה יכול להיכנס לחיי. לא באמת בשביל להיות כמו מישהי אחרת, אלא בשביל להיות אני, יותר שלמה, יותר עשירה. מה שאני באמת, לא בחמיצות, לא במרירות, אלא בגלל שזה זה. להרשות לעצמי לקחת כלי נגינה לנגן לעצמי או לקחת כמה שיעורים. להקדיש זמן ביום לצייר או לכתוב לצלם או לחרוז לחלום..

לא סתם אנחנו רוצים גם. לא סתם אנחנו רוצים להיות כמו, לפעמים זה חלום כמוס שאני אפילו לא יודעת לחלום אותו. אני לא יודעת, להגיד הלוואי שידעתי לשיר את זה, הלוואי שידעתי לכתוב את כל זה על דף. אלא, זה כמו משפריץ מבפנים, עם שכבות של חמיצות ועכירות. בוער ובפנים "זה" פשוט מבקש להיוולד. מבקש שיתנו לו מקום וחיים.

לפעמים זה הפחד שלא מאפשר לחלום ולהגיד שזה מעניין אותי כי זה פשוט לא מתאים לי עכשיו, זה ייקח אותי עכשיו למסע ושינויים – מה יהיה עם העבודה הקבועה מה יהיה עם הילדים והבית. אז לא- אז אי אפשר אבל בפנים זה מגרד זה בוער קורא לי.

התשמע???

התשמע??