הכנות ליום שכולו שבת

יום שישי..

בוקר הגיע. התמונות והזכרונות מיום אתמול מול העינים שוטפים קוצפים. פיגוע רודף פיגוע, העתיד אינו ידוע ובכלל מה קורה במדינה הזו? מה קורה איתנו?? יהודים, כמה סבלנות יש לכם לדרך הארוכה??!מתי נתעורר, נלחם, נגיב?!

זה מזכיר לי, שהתעוררתי רק עכשיו. ובעודי על המיטה אני פותחת ב'מודה אני'. 'מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך'. אני אומרת כל מילה בכוונה מחודשת. באמת אבא, תודה שקמתי. זה בהחלט לא ברור ולא מובן מאליו.

פתחנו את השנה בתפילות לשנה טובה ומתוקה – כמה בקשנו שנראה את הטוב השנה גם במדרגתנו הנמוכה ולפי ערך השגתנו והבנתנו עדין נוכל להרגיש את המתיקות במציאות. בבת אחת, חזרה למציאות המורכבת מטוב ומרע שבה אנשים נרצחים רק בגלל שהם יהודים. פיגוע רודף פיגוע - ד' תשמור עלינו.

סתם בשביל לוודא, ממששת את הגוף, מניעה את האיברים. כן, הכל בסדר, לפחות פיזית. אבל הלב מעיק, כואב, על מי שלא. על מי שאצלו הכל 'לא בסדר'. הסדר התהפך ושום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה. מי שחווה עכשיו את החסר, את הגעגועים לאנשים אהובים.

ושוב הכנות לשבת. עומדת במטבח וחושבת מה להכין, לא יאומן כמה פעמים היו עכשיו ברציפות חג שבת חג שבת. כמה עוף ובשר וכל מיני מטעמים עלו על שולחננו. בין לבין מציצה בחדשות, סתם להתעדכן. עוד פיגוע בעפולה, בירושלים, בקרית ארבע ושוב למטבח, בשפתיים חשוקות ורוחשות. רוחשות תפילות על הפצועים, על כל היהודים שבדרכים, על העם הזה.

הכנות לשבת, שבת - יום של מנוחה. האם באמת תהיה לנו מנוחה לכף רגלינו בארץ הזו? מתי תבוא המנוחה? השאלות מכרסמות, ממשיכה בהכנות בין הסירים, הכלים וניחוחות של תבשילים שכבר אפשר להריח באוויר. ממשיכה לדבר עם עצמי.

כל החיים האלה כאן הם הכנה, מתכוננים. כל אחד כפי כוחו וכפי ענינו מכין את עצמו למשהו יותר גדול. לחיים מתוקנים, 'יום שכולו שבת'. לא ממש יודעת להסביר מה זה בדיוק אומר. לא יודעת לומר מה הכוונה בביטוי 'יום שכולו שבת', רק תחושה שזה מקום טוב, שלם ונכון שהלוואי שכבר נגיע לשם...

איך מתכוננים? בעבודה. ממש כמו עכשיו בהכנות לשבת. אני מסתכלת מסביבי, "כמה עבודה יש כאן" מתפרצת אנחה בלי משים. לתלות את הבגדים במכונה, לשטוף את הכלים וכמובן גם הרצפה מחכה בשקט שגם תורה יגיע והילדים ו.. נו, ב"ה. אבא, תודה אני זוכרת שזה לא ברור וכל כך טוב שיש לי אותם ושיש לי מה לעשות כאן...

עבודה להפנות את אפיקי העשייה שלי לתחומים חיוביים של חסד, נתינה, יושר, לפי אמות המידה של התורה והמצוות.

בעבודה פנימית חרישית על המקום הכי עמוק ועצמי שלי, איך אני מדברת אל הילדים איך אני מגיבה אל המציאות, האם אני רואה את הטוב שבחיי? על מה אני חושבת? יכולת שליטה על דחפים, כעסים ורגשות חולפים.

כנראה שכולנו, עם ישראל, מתכוננים כציבור למציאות אחרת. גורמים עוינים מבחוץ, מנערים אותנו פעם אחר פעם מהוויה שלנו כיחידים, מזכירים לנו (לצערנו בדרך של מוות ושכול) שאנחנו עם - עם ישראל. וכל מי שיהודי - גורל אחד לו. לרע, ובעז"ה במציאות המתוקנת לטוב, בבניין בית המקדש והקמת מלכות ישראל המתוקנת בידי מלך המשיח.

שנשמע בשורות טובות ישועות ונחמות!