בע"ה י"ט ניסן תשפ"ד
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

שחיתות ציבורית – עד מתי?

האם בכוחן של אכיפה וענישה לשנות את פני המערכת הציבורית ולייצר נורמות של יושרה והגינות? כנראה שלא די בכך

  • איתיאל גלעדי
  • כ"ו אדר תשע"ו - 08:01 06/03/2016
גודל: א א א
איתיאל גלעדי
איתיאל גלעדי חבר הנהלת תנועת "דרך חיים"

לצערנו, נושא השחיתות אקטואלי כמעט כל שבוע.

למאבק בשחיתות זוויות רבות, כולל האיזון הראוי בין התקשורת ומערכות המשפט והאכיפה - לשלטון נבחרי הציבור, כשלא פעם קול הזעקה נגד השחיתות נובע בעצמו ממניעים מושחתים של רצון להחליש את השלטון ולנגוס בסמכויות נוספות. אך הפעם ניגע רק בזוית של שמירת נכסי הציבור והדרך להפקדתם בידי "העוסקים בצרכי ציבור באמונה".

| "הרוצה שיתקיימו נכסיו"

בהשראת חודש אדר נרשה לעצמנו להפליג מעט למחוזות הדרוש ומתוכם נחזור לסוגיה במציאות. חז"ל מלמדים כי "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, שנאמר 'אדיר במרום ה'". אם כחברה אנו רוצים שיתקיימו נכסינו, מהו אותו "אדר" שיש לנטוע בנכסים הציבוריים?

כהקדמה, יש לפענח את ה'סגולה' הזו ברמת הפרט. בראשונים ישנם שלשה פירושים:

רש"י מסביר כי האדר הוא "אילן חשוב" ש"יש לו שם למרחק" ונטיעתו גורמת לכך שהשדה "נקראת על שמו" של בעליו ונשמרת ברשותו.

לפי המאירי המאמר עוסק בפירוש בנקיון כפים, ומכיון שהוא ראשית ההשראה לדברינו נעתיק את לשונו באריכות-מה: "לעולם יהא אדם מרגיל עצמו להיות משאו ומתנו באמונה, ולא סוף דבר לישראל אלא לכל אדם. דרך צחות אמרו 'הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר', שמתוך זכירת שם 'אדר' יעלה בלבו היושר וההדר, וזה אמנם הבטחת קיום הנכסים, והוא אמרם 'כל שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת ופירותיה משתמרים', ובמקום אחר אמרו 'הרוצה להתעשר יתעסק באמונה' ובספרי המוסר נאמר 'היושר הכנת העושר".

גם רבינו חננאל מסביר כי נטיעת האדר היא פעולה רוחנית, "יעשה מהם צדקה חשובה לפני ה' במרום". מהמשך דבריו ברור כי הצדקה אינה רק סגולה לשמירת שאר הנכסים, אלא היא השימוש הנכון בנכסי האדם, השומר אותם ברשותו באמת, כעומדים לזכותו לנצח.

| זהות עצמית, זהירות ותחושת יעוד

בהפשטה, קריאת שם האדם על הנכסים – כפירוש רש"י – נוגעת לזהותו העצמית. יש מי שמגדיר את עצמו לפי הישגיו והצלחותיו, ואז נכסיו הם הבעלים שלו והוא נקרא על שמם. לעומת זאת, כשהאדם נוטע בלב נכסיו את זהותו שלו, אישיותו ואמונותיו, אזי הוא הבעלים שלהם והם נקראים ומתקיימים על שמו. אכן, תפקיד היהודי אינו להאדיר את שמו, ולכן בספרי חסידות מוסבר כי נטיעת האדר היא קריאת שם ה' על הנכסים – "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (זו "זכירת ארץ ישראל", אבן היסוד להתנהלותנו בארצנו). כלומר, השם-הזהות של היהודי היינו האמונה בהשגחה פרטית ובכך שכל הישגיו ונכסיו הם מתנות שמים.

שמירת נקיון כפים לשם קיום הנכסים, כפירוש המאירי, היא יראה וזהירות מכך שסטיה מדרך הישר תזיק לאדם. אפילו אם לא מדובר רק בפחד מרשויות האכיפה, אלא ביראת שמים, הפחד מנזק אישי הוא בגדר עבודה "שלא לשמה" (כהגדרת הרמב"ם לעבודה מיראה בכלל).

עשיית "צדקה חשובה" מהנכסים, כפירוש רבינו חננאל, עוברת את הזהירות האישית – לא מדובר רק במעשר כספים, המסוגל לפרנסה טובה, אלא בהקדשת המשאבים העומדים לרשות האדם כדי להיטיב לעולם. זו תחושת יעוד, כאשר כל עשית החיל של האדם מכוונת "לשמה", והריהו "עובד מאהבה" המקדיש את עצמו – מתוך אהבת ה', אהבת ישראל ואהבת הבריות כולן – לשליחות לשמה ירדה נשמתו לעולם.

שלשת הפירושים השונים מרכיבים רצף, שהוא ה"אדר" המקיים את הנכסים – מנקודת המוצא של האמונה, דרך היראה השומרת מנפילות, אל האהבה ותחושת היעוד. והרמז: אדר ראשי תיבות אמונה דחילו רחימו (יראה ואהבה בלשון הזהר הן "דחילו ורחימו", כשגור בנוסחי ה"לשם יחוד").

| דרוש מנהיג מאמין, ירא שמים ואוהב ישראל

האמור ביחס לכל אדם היוצא מבית המדרש לעסוק במציאות – וצריך לשמור על זהותו-אמונתו, לנהוג ביראת שמים ולהסתער על שליחותו בעולם בתחושת אהבה לכתחילית – נכון כמה מונים בהקשר הציבורי: למניעת שחיתות, שהיא התנאי לקיום נכסי הציבור, לא די ביראה – לא היראה מפני איבוד המוניטין, שהם הנכס המשמעותי של המנהיג/העסקן; לא היראה מכך שיתפס ויענש; וכנראה אפילו לא די ביראת שמים בסיסית. התורה מכירה את טבע האדם ונטייתו לסטות מדרך הישר, וברור לה שלא ניתן למנוע שחיתות ללא יראה, אך את אותה יראה יש 'לעטוף' באמונה ובאהבה:

נקודת המוצא של העוסק בצרכי ציבור צריכה להיות חיבור לזהות היהודית ולאמונת ישראל בה'. חיבור זה יאפשר לו להתקדם לא רק מתוך אמביציה אישית של הגדלת שמו, אלא מתוך יצוג של עם ישראל ומתוך תחושת הסיעתא דשמיא האלקית. נקודת מוצא זו תסייע בידו לא לשקוע באילוצי המציאות ותשמור אותו מהמחשבה ש'מגיעה לו' תמורה על הישגיו בדמות טובות הנאה מושחתות. כמובן, יש לגבות אמונה זו ביראה בריאה המזהירה מנפילות. תכלית העיסוק הציבורי צריכה להיות הרצון להשפיע ולהיטיב, למלא שליחות של אהבה כלפי עם ישראל אותו משרת עסקן הציבור.

כל עוד עסקני הציבור והמנהיגים תלושים מזהות יהודית אמונית ואינם שואפים לתחושת שליחות, וממילא הם מוּנעים מהישגיות והצלחה אישית, יראת העונש לא תמנע הופעת פרשיות שחיתות חדשות לבקרים. דרושה לנו מנהיגות חדשה: מנהיגות מאמינה, יראת שמים ואוהבת ישראל.

פורסם לראשונה בעלון גל עיני

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 15 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד