ברקע פריצת החוות וכיבוש הארץ באמצעות חוות צאן, שמואל הרצליך מספר על אביו, 'אבי הרועים היהודים', בהשראתו יוצאים תלמידי תלמידיו יום יום למרעה וכיבוש.
עם סיום שנת האבל פגשתי את שמואל הרצליך כדי לשמוע על אביו, הרועה הנצחי סבא אברהם הרצליך. ''האמת היא שהוא לא היה רוצה שאני אבוא ואספר עליו סיפורים, אבל כן היה שמח לדבר ולהסביר מה זה לחיות בדרך האבות וללכת בה".
מי שהתרגל לראות את אברהם הרצליך במשך השנים בשדות בצידי הכביש, יושב על החמור או על סלע ובידו תנך - מתקשה לדמיין אותו צעיר אמריקאי ענוב ומוצלח בעסקים: ''אבא יצא מאור כשדים, ככה תמיד אמר, כי הוא נולד בניו יורק, עם מעט מאוד קשר ליהדות ונמשך לטכנולוגיה ומכניקה. הוא רכש אופנוע מתקדם ועבד בסוכנויות רכבים יוקרתיים - פרארי, רולס רויס ועוד. ואז כשהוא בפסגת החלומות של נער אמריקאי, הוא נפצע בתאונת אופנוע ונאלץ לשהות חודשים בבית. אברהם שכב ושמע מוזיקה והחל לקרוא בספר תנ"ך שהתגלגל אליו".
קריאת הפסוקים נגעה עמוק באברהם הצעיר, ופשוט שינתה לו את החיים. הוא הוקסם והחליט לעלות לארץ ישראל כדי להבין טוב יותר את החומש. כמו קול פנימי שאמר לו 'לך לך' והוא נענה לו והלך והתמסר.
בארץ הוא לומד עברית באולפן בירושלים, ובאחד מלילות שבת שמע קול תפילה תימנית בוקע מחלון בית הכנסת בנחלאות, הוא נכנס לבית הכנסת והכיר את הרב בהמלצתו עבר לגור בראש העין כדי ללמוד תורה.
בגיל עשרים ושבע אברהם מתיישב עם ילדי כיתה א על ספסלי ה'מורי' ולומד קריאה וחומש. מאז נושא הקריאה המדוייקת היה בנפשו ממש, ודיבר על כך רבות. ''אם אבא שמע מישהו אומר 'פרשת צו' הוא היה מזדעק. צב? כמו צב שהולך? או פרשת SAW ?... פעם לאחר הלימודים הוא הגיע למשפחת מארחיו כשהוא בוכה ולשאלתם הסביר: 'למדו היום פרשת ויקרא (ואיגרו..) וקראנו על קורבן חטאת. יש לי עבירות, אני יודע, אבל אני לא יכול להביא חטאת ולכפר על העבירות שלי' שם נזרע הזרע, אברהם מחליט לעסוק בגידול בהמות. ליד כפר קאסם הוא פגש רועה ערבי והתעניין אצלו האם ישנם רועי צאן יהודים?
וכך הגיע אברהם לכפר זיתים שם מצא שילוב מנצח: קהילה של חקלאים תימנים. כאן החל לגדל צאן ולהסתובב באזור הצפון עם העדר. מידי יום במשך שנים אברהם היה קם לפנות בוקר בעוד חשיכה, לומד תנ"ך והלכות ברמב"ם, ויוצא בבוקר למרעה. "אבא לא הפסיד קריאת התורה בבית הכנסת, גם לא בשני וחמישי. ובשבת אחה"צ היה עושה טקס קריאת הפרשה לכל בני הבית שלא שמעו".
לפני כעשרים שנה צעד רגלית עם העיזים מכפר זיתים לכפר תפוח שבשומרון, ובהמשך יצא מכפר תפוח לכיוון ירושלים. תמיד שאף לירושלים.
בצפון למד הרצליך מערבים מקומיים את שיטות הגידול אך בהמשך הבין כי הארץ לא יכולה לשאת את עם ישראל יחד עם הבדואים - "יש פה תחרות על המקום וזה לא יעבוד, עליהם לעזוב". בעיקר התגברה התובנה לאור מכת הגניבות הקשה, 'ידו בכל' – הטרור החקלאי. ארבע פעמים (!) גנבו לאברהם את העדר. "לקום בבוקר לדיר ריק ממאות עיזים שנעלמו ברגע - זאת תחושת חורבן. הוא ידע שצריך להתחיל שוב מחדש מאפס. זו ממש אבלות, ורק אדם שנטוע עמוק וחזק באמונה יכול להתמודד בגבורה שקטה ויציבה עם מכה כזו". וכך אברהם התחיל בכל פעם עדר חדש, מההתחלה.
אחת הגניבות הקשות היתה בליל האזכרה של טליה ביתו ובעלה הרב בנימין כהנא, הגנבים רוקנו את כל הדיר ורק לאחר כמה חודשים נמצא חלק קטן מהעדר בדיר בתוך יריחו. אברהם נכנס עם צה"ל וזיהה עשרים ושתים ראש. יכול היה כמובן לקחת יותר עיזים אך אברהם הקפיד מאוד: 'זו שלי, זו לא שלי. אני לא רוצה מהם כלום, רק את העיזים שלי בחזרה'. , אחת אחת הוא ברר אותן ולא הסכים לקחת אף עז אחרת.
שיקום העדר היתה בשבילו רפואה ונחמה. הגניבה האחרונה, והמצערת מאוד, היתה כמה חודשים לאחר פטירתו, ''ברוך השם הספקנו לחלק את הזכרים הרבים שהיו אצלו בעדר והם ממשיכים להרבות צאן בחוות השונות''.
זכה אברהם ודרכו הייחודית של כיבוש הארץ באמצעות הליכה בה בתמימות, יום יום, בהרים ובשבילים – כיום דרך זו פורחת ומשגשגת. חלוצי הגבעות הם כולם תלמידי תלמידיו ההולכים בהשראתו וזוכים להכרה ציבורית והצלחה גדולה ברוך השם. אמנם לא כל אחד יכול לעזוב הכל ולחיות כך 'בדרכי האבות', אך אברהם הסביר מה כן יכול כל אחד: השתדלו להיות כמה שיותר בסביבה של מעשי השם, ולא רק מוקפים במעשי בני אדם, זו הדרך הישרה והטבעית לחיות בארץ ישראל
