חריש ראשון ● לזכרו של הרב בני אייזנר זצ"ל

[caption id="attachment_17818" align="alignleft" width="205" caption="הרב בני אייזנר (אהוד אמיתון)"]

מאמר זה הוא בגדר פריעת חוב אישית. בשבת קדש האחרונה הלך לעולמו הרב בנימין אייזנר זצ"ל. כמו רבים שלמדו לפני שנים בישיבת-ירושלים-לצעירים, עברתי גם אני תחת ידו של הרב בני זצ"ל וזכיתי לטעום מחותמו החינוכי.

נערים צעירים היינו, אולי עדיין ילדים, כשהגענו ללמוד ב"ישיבה לצעירים" והוטלנו לקלחת הרוחשת המיוחדת שבה התבשלנו יחד ארבע שנים – שנים גורליות שלא ספק קבעו במידה מרובה את כל המשך דרכנו בעתיד. הרבה דברים השפיעו עלינו ועיצבו את דמותנו באותה תקופה ולא תמיד אנו יודעים להצביע עליהם, אבל נדמה שכל מי שעבר את הכור הזה יודה שדמותו של הרב בני זצ"ל היתה מאד דומיננטית בעיצוב הדמות שלנו. וכבר הספקתי לשמוע מכמה אנשים: "הוא ממש עיצב אותנו".

קשה להסביר בדיוק, אבל היתה בו עוצמה שהקרינה עלינו והרימה אותנו כמה טפחים מעל המערבולת של הלימודים שנכנסנו אליה, שהביאה אותנו לחשוב ולדבר 'בגדול'. הוא היה רציני והתייחס אלינו ברצינות, לא כילדים אלא כאנשים שאמורים להיות רציניים ויכולים לעשות עם עצמם משהו בחיים – והוא ידע לתבוע זאת מאיתנו.

אבל היה כיף לשמוע את הצעקות של הרב בני (ואפילו קצת להרגיז אותו כדי לשמוע אותן), גם בגלל שהיינו בטוחים לגמרי שהוא פשוט אוהב אותנו. כך גוערים, כך מוכיחים, כך אומרים מוסר. אמנם חז"ל תוהים האם יש בדורנו מי שיודע להוכיח, אבל אם יש אנשים כאלה הרב בני ודאי היה אחד מהם.

מה בדיוק הוא לימד אותנו – נראה שזה לא כל כך משנה. ממילא זה לא היה חלק מ"החומר"... העיקר זה איך הוא לימד, ואיזו תחושה הוא נתן לך בתוך הלימוד ואחריו. חז"ל אומרים שיראת שמים היא הכלי הבלעדי שבו אפשר לקבל תורה, ונראה לי שהרבה מיראת-השמים שלנו אנו חייבים לרב בני. הוא הצליח לטעת בנו יראת שמים מפני שהוא עצמו היה ירא שמים, ו"מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים", יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.

ידוע המשל שהאדם הוא כמו שדה, כדי שהגשם יוכל לפעול את פעולתו חובה להקדים לחרוש ולזרוע. את החרישה הראשונית, המפוררת את הרגבים, פולחת את האדמה, מעבדת ומכשירה – פעל בנו הרב בני זצ"ל. לאחר מכן יכולנו לשתות ולגמוע לרוויה עוד ועוד מגשמי הברכה.