בזווית חדה - אנחנו הולכים קדימה או אחורה?

[caption id="attachment_11462" align="alignleft" width="300" caption="בג''ץ (כלכליסט)"]
מצד אחד יותר תורה, יותר בתים בארץ, יותר הפצות, יותר תשובה. מצד שני בג"ץ, השתלטות ערבית על שכונות בגיבוי המדינה, מדינה פלשתינית וחיזבאללה, השמאל שולט. אז לאן אנחנו הולכים? – יהושע הס מתנועת דרך חיים.

ויכוח גדול ניטש בקרב המצפים לגאולה, האם אנחנו מתקדמים או נסוגים לקראת הגאולה השלמה. לשני הצדדים בויכוח יש טיעונים מצוינים, חייבים להודות.

תנועת התשובה, ריבוי לימוד התורה בקרב שומרי מצוות ושאינם כאחד (ואפילו בקרב גויים – כך התפרסם לאחרונה) וההקפדה המתפשטת על שמירת המצוות, גידול מבורך בהתיישבות בארץ ישראל וגם בגרעינים התורניים ובפעילות בקרב העם, מוסדות חינוך העולים ופורחים הן בכמות והן באיכות, המון דתיים בצה"ל, זמרים חוזרים בתשובה ועוד ועוד –  כל אלו מעידים על התקדמות ברוכה לקראת מציאות אחרת, שלמה ושמחה.

מנגד, בג"ץ ופסיקותיו המעקרות כל סממן יהודי מהמדינה שלב אחרי שלב, הסכמים מדיניים הרי אסון רודפים זה את זה – ובעיקר רודפים אותנו, השתלטות ערבית זוחלת על שכונה אחרי שכונה בערים יהודיות או מעורבות, בחסות השלטונות, המישפטיזציה השמאלנית המתמשכת של כל מערכות השלטון, כפיה חילונית בצבא – כל אלו מעידים בדיוק על המציאות ההפוכה.

וכך מתנהל לו בדרך כלל הויכוח כדו שיח של חרשים. אלו מסתכלים ימינה, אלו מסתכלים שמאלה, ונדמה שאיש מהם אינו מוכן להקשיב לשני.

נהוג לומר שהאמת היא יותר מורכבת. סילחו לי, אבל נדמה לי שהאמת במקרה הזה דווקא יותר פשוטה.

הציבור לעומת המדינה

כי שני הצדדים צודקים במה שהם אומרים, שני התהליכים נכונים לחלוטין. אלא שהם אינם מתייחסים לאותו הגורם. האחד מתייחס למדינה, והשני לציבור.

אם נבחן את התהליכים שעוברים על הציבור כציבור, בכל המקומות בהם הוא פועל ב"שוק חופשי" – בחינוך, באורח החיים הביתי, וגם בהתיישבות ובשירות העם, בצבא או במקומות אחרים – זה המקום בו אנו רואים התקדמות מבורכת בכל תחומי החיים. אמנם נכון, במקביל אנחנו רואים גם התפרקות נוראית של ערכי יסוד כמו משפחה ועוד בתרבות החילונית, אבל למרות הקושי הגדול שהתופעות הללו גורמות לכלכ כך הרבה יהודים נראה שבסופו של דבר זה מפנה מקום רחב יותר לתשובה ולבניין בריא של כלל הציבור.

אבל בתהליכים שעוברים על מערכת השלטון לכל חלקיה, כולל הממסד המתחלף והלא מתחלף, ובמקרה זה כולל גם את התקשורת הכללית, שם נראה בדיוק את הכיוון ההפוך. שם אנחנו הולכים מדחי אל דחי, מבג"ץ אל בצלם. שם יש ירידה, שלא נראה כרגע שהיא צורך עליה.

אז למה בעצם אנחנו מתבלבלים? למה יש ויכוחים?

המדינה פחות ופחות מייצגת

כי כדי להכיר במציאות הפשוטה מאד הזו, צריך להכיר גם בכך שהתהליך שהמדינה עוברת איננו התהליך שהעם עובר, ובמילים אחרות – המדינה פחות ופחות מייצגת את העם, ויותר ויותר מייצגת ערכים הזרים לו.

רק לשם האנקדוטה, אתמול התפרסם סקר המתאר את רמת האמון הציבורית בבתי המשפט. הסקר יודע לספר על שתי מגמות סותרות ברמת האמון: בציבור היהודי יורדת רמת האמון במערכת המשפט ובבג"ץ אל שפל חסר תקדים. אבל, יש מקום אחד בו רמת האמון עולה. היכן? – נכון, בציבור הערבי. הערבים בישראל החלו להאמין בבג"ץ. לא קשה להבין למה.

במדינה שבה בג"ץ מייצג את השלטון יותר מאשר הכנסת (מכירים את מבחן בג"ץ?), ואת הערבים יותר מאשר את היהודים – במדינה כזו כדאי שנתרגל להבחין בין עם ישראל למדינת ישראל.

נדמה לי, שבבחירה למי להיות נאמן מבין השנים, ההחלטה פשוטה. ולפי מה שכתבנו בתחילת המאמר, ההחלטה הזו גם משתלמת.