בזוית חדה – מי מדומיין ומי ריאלי?

הדבר היחידי שיכול להפתיע במה שידוע לנו כרגע על רוצחי משפחת פוגל – הוא העובדה שצה"ל מופתע. בעצם, את מי שמכיר את התנהלות צה"ל גם זה לא כל כך מפתיע.

צה"ל מופתע מפני שהרוצחים הגיעו לישוב שמקיים יחסי שכנות טובים עם הכפר ממנו יצאו, הוא מופתע כי הם לא רצחו בגלל סיבה קונקרטית כלשהי, אלא סתם כי הם רוצים לרצוח יהודים, הוא מופתע כי הוא נערך למלחמה בארגון צבאי או טרוריסטי ולא באזרחים שעד אתמול הוא חשב שהם חפים מפשע.

וכאן הבן שואל: האם יש מישהו נוסף שמופתע מזה, חוץ מצה"ל? האם מי שחי בארץ ישראל בעשרות השנים האחרונות, ורואה מה שקורה כאן, יכול להיות מופתע מאירוע כזה?

איפה בדיוק חי צה"ל בשנים האחרונות, שהוא מסוגל להיות מופתע מרצח כזה?

התשובה היא שהוא חי בתוך הדמיון שהוא – ביחד עם המערכת הפוליטית, המשפטית והתקשורתית –  בנה לעצמו.

בדמיון הזה אין סכסוך בין ערבים ליהודים, יש רק כמה מחבלים שמפריעים לאזרחים השלווים משני הצדדים לחיות בשקט. בדמיון הזה מתנחלים ומחבלים הם מילים כמעט נרדפות. בדמיון הזה אין סכסוך לאומי אלא רק הפרות סדר.

רק מי שחי בכזה דמיון, לוקח רוצחים לאומנים לשחזור בזירת ה"פשע", כאילו היה רקע פלילי למעשה. רק מי שחי בכזה דמיון מסוגל להיות מופתע מנערים שרוצחים. רק מי שחי בכזה דמיון מחפש כל הזמן את הקשר בין תג מחיר לרצח, כאילו הפרות הסדר הדו צדדיות הן לב הסכסוך.

רק מי שחי בכזה דמיון, מצליח לחשוב שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לו זה שהיהודים יקומו להגן על עצמם, גם בלי צה"ל; שמשימה עיקרית עבורו היא למנוע תג מחיר, גם במחיר פגיעה בביטחון היהודים; רק אחד כזה מנסה לשכנע רוצחים שהם רצחו בגלל תג מחיר.

מי שחי במציאות, כמו רוב האנשים, לא היה מופתע היום. הוא יודע מזמן שיש כאן סכסוך לאומי, הוא יודע שבאופן טבעי  הערבי לוקח צד לטובת הערבי – כמו השוטרים בעכו במהומות יום כיפור ועוד – ומקווה שגם היהודי ייקח צד לטובת היהודי.

בהזדמנות הזו, כדאי שנשים לב בעצמנו, ואולי יפקחו גם עיניהם של אלו שמעדיפים להתעלם מהמציאות, כמו צה"ל והממסד בישראל. אם נסכים להתייחס לסכסוך שיש לנו עם הערבים כפי שהוא באמת, כסכסוך לאומי, ולא נעמיד פנים שהוא עימות פלילי מקומי, אז נוכל לטפל בו בצורה קצת יותר יעילה, המתאימה לסוג הסכסוך הזה.