כשיבוא משיח, זה שאנחנו מחכים לו – כמו שהרמב"ם כותב, מלך שילחם מלחמות וכו'. מי יבחר אז את ועד הבית? את מזכירות הישוב? את העיריה? את הכנסת? המלך או התושבים? איפה עובר הגבול בין סמכויות המלך לרצון העם?
מעניין לגלות שגם בהלכה יש יסוד ברור לשני החלקים הללו – המלך והרוב. גם בלי להכנס לשאלת הגבול המדוייק בין שתי הסמכויות, ניתן להבחין בפן המיוחד שתורמת כל אחת מהן, ואיך הן משלימות זו את זו.
המלך מביא איתו את הכיוון של ההנהגה, לאן הולכים. הרוב מביא איתו את המימד של הבחירה הפנימית שחייב ללוות את כל מה שאנו עושים.
גם המלך שמולך בניגוד לרצון העם – אינו מלך. המלך האמיתי מבטא את אמון העם בו, ובעצם את אמונו של העם באדם, ביכולתו לפעול ולהצליח. ללא מלך נוצר מצב בו כולם חושדים בכולם, אין אמון בפעולות לטובת הציבור, והכל תקוע. כמו היום.
מה זה אומר לנו היום?
כאשר צומח גרעין פנימי המבקש להוביל מהפכה בעם, יש בו מימד של מלך. אמנם הוא אינו שולט, אך הוא מרגיש שתפקידו להוביל את העם קדימה. בדרך כלל גרעין כזה מתאפשר סביב דמות או דמויות של הנהגה וחזון.
מנגד, הצורה בה מאתגרים את הציבור, ופועלים שלא בהתאם לתפיסות העולם המקובלות, מעמידה את הגרעין הזה בפני דילמה תמידית: האם איננו כופים את דעתנו על הציבור? האם איננו חורגים מן ה"מנדט" הפנימי שהציבור נתן לנו?
מן הדילמה הזו אין מנוס. ההליכה על חבל דק מלווה כל שינוי ציבורי.
זהו מבחן עצמי תמידי שראוי לעשות: מתי הפעולות נעשות במטרה להועיל לציבור, ומתי המטרות מתערבבות בשיקולים זרים של שלטון וכוח. כל זאת, בלי לוותר על עצם ההובלה קדימה.
בהצלחה לכולנו.
(מבוסס על מאמר "מלך ודמוקרטיה", בהוצאת המכון התורני שע"י ישיבת עוד יוסף חי)
כשיבוא משיח, זה שאנחנו מחכים לו – כמו שהרמב"ם כותב, מלך שילחם מלחמות וכו'. מי יבחר אז את ועד הבית? את מזכירות הישוב? את העיריה? את הכנסת? המלך או התושבים? איפה עובר הגבול בין סמכויות המלך לרצון העם?
