הערות על מדינת היהודים

[מאמר נוסף בסדרה "להיות יהודים"]

כהקדמה לנושא מדינת היהודים נתבונן, בעיון ראשוני, בפרשת המלך בתורה (בפרשת שופטים, דברים יז), ובפרשת מינוי המלך בספר שמואל (ש"א ח, יב). אמנם, קיים הבדל משמעותי בין מינוי מלך לסתם הקמת מדינה, ובכל זאת נראה שאפשר גם ללמוד מהצד השוה של הקמת המערכת השלטונית, בין אם זו מלכות ובין אם זו מדינה. הדברים נכתבים בתאריך ה' באייר, המתאים לעסוק בסוגיא זו (ואולי יש בהם גם לסייע בשאלה כיצד לציין את היום הזה).

שיאו של תהליך או תחילתו

הערה ראשונה: לכאורה, ניתן 'למקם' את הקמת המלכות כשיא בתהליך של ירושת הארץ. כידוע, לפי הרמב"ן יש עלינו מצות-עשה מן התורה לרשת את ארץ-ישראל (שלא תהיה ביד אומה אחרת או שוממה), ולכאורה הקמת המלכות היא נקודת-ציון משמעותית בזה, שהרי הריבונות המלאה של העם על הארץ נעשית על-ידי הקמת מערכת שלטונית-מדינית.

אבל בתורה ובנביא נראה שהקמת המלכות אינה נמצאת בתוך 'המשבצת' הזו של ירושת הארץ, אלא חולקת מקום לעצמה, לא כהשלמה של ירושת הארץ אלא כהתחלה של משהו חדש. הרי כך פותחת פרשת המלך בתורה "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ – וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ...". כלומר, לאחר השלב הראשוני של ירושת הארץ וישיבתה – קרי, הכיבוש וההתנחלות – מופיע השלב של הקמת המלכות כעניין חדש בפני עצמו.

כדי להבהיר יותר, ניתן לשאול: לפי הפסוקים הנ"ל, מהו השלב הקודם למינוי המלך? מה קיים לפני מלוך המלך? בפשטות, מדובר על מציאות הדומה לימי שפוט-השופטים, כאשר העם התנחל בארץ והצליח לרשת ולהוריש חלקים ממנה (בהתאם לתמורות השונות בתקופה זו), אך ללא שלטון מרכזי קבוע, "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". אם כן, מינוי המלך הוא לכאורה השלב המתבקש לבוא לאחר תקופה של תוהו-ובוהו יחסי; הנה סוף-סוף תקום מלכות-מדינה יציבה שתחזיק את הארץ עבור העם, תדאג לבטחון וכו'. ובכל זאת, כאשר התורה מדברת על המלך, וכאשר הדבר קורה בפועל בימי שמואל הנביא – כל 'הפוקוס' מתמקד בשאלה איזו מלכות תהיה זו. נראה בעליל ששמואל הנביא (בדבר ה') אינו 'מתלהב' מעצם העובדה שהנה יסור עול הגויים מעל צווארנו ונהיה "עם חופשי בארצנו", אלא הוא טרוד מאד בשאלה איזו מלכות עם ישראל יקים לעצמו.

מדוע באמת לא לציין את הקמת המלכות כשיא של ירושת הארץ, של החיבור בין העם והארץ? – נראה שכל עוד אנו עוסקים בעם ישראל ובארץ ישראל הרי אלו 'מרכיבי היסוד' הידועים שלנו, אבל ברגע שמדובר על הקמת מלכות, מערכת-שלטון – נכנס לתמונה גורם חדש שחייבים לבחון אותו בשבע עיניים. נדייק יותר ונאמר שבפשטות, פרשת המלך מתחילה כאשר כבר קיימת מערכת משפט לפי התורה – כאמור בתחילת פרשת שופטים "שופטים ושוטרים תתן לך" – אך זוהי מערכת משפט ולא מערכת שלטון, וכיון שהמשפט הוא משפט התורה, הרי לנו המרכיב השלישי בשלישיה הידועה: עם-ישראל, תורת-ישראל, ארץ-ישראל – שלש אבני-יסוד מוצקות וקדושות. אבל המלכות, השלטון, הממסד – זוהי מערכת שיכולה להיות טובה ויכולה להיות רעה! האם תהיה זו מערכת שתהיה כדבק-טוב למשולש עם-תורה-וארץ, או שהיא תפריע ותצרור בנקודות מסוימות את המשולש הזה.

על כן, ברגע שעומדים להקים מלכות – כל העסק עומד לשיפוט ולמבחן כדאיות. ולכן יתכן שאין הרבה טעם לציין את הקמת המלכות כהשלמת ירושת הארץ, כי מייד עוברים לבחון "מה יש לנו כאן".

המצוה נשפטת לפי המניעים והמטרות

הערה שניה, בהמשך לכך: אמנם ההלכה הוכרעה שיש מצוה להעמיד מלך, "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ, להעמיד להם מלך..." – אבל במשמעות הפסוקים עצמם הדבר אינו 'חָלָק' בכלל. אדרבה, מהלשון "וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" נראה לכאורה שזו רק הנחיה כיצד לנהוג אם וכאשר קיימת דרישה למלך, ודרישה זו נשמעת כמשהו לא חיובי במיוחד, כחיקוי הגויים. על מדוכה זו ישבו פרשנים רבים (ראה למשל רמב"ן ואור-החיים הקדוש), ולענייננו נאמר שהתורה מלמדת אותנו שאין כאן מצוה פשוטה, למנות מלך וזהו, אלא הדגשה יתירה על המניעים להקמת המלכות ועל אופי המלכות אשר תקום. כלומר, השאלה החשובה היא לא האם להעמיד מלך, אלא איזה מלך.

לעומת הנטיה הראשונית-הבוסרית להעמיד מלך "ככל הגויים", מזהירה התורה לא לנהוג בצורה כזו אלא להעמיד מלך "אשר יבחר ה'". ובפרט, צריך להזהר מן הסכנות-הפיתויים הבאים: האם תהיה זו מלכות של בני-ישראל, או מלכות שמעורבים בה נכרים – "לא תוכל לתת עליך איש נכרי"; האם המלכות תשמש ככלי רב-עוצמה לרדיפה אחר שפע חומרי בלבד, שסופו הסתאבות, "לא ירבה לו סוסים.. נשים... וכסף" – או שתדע להיות כלי נכון להגשמת התורה, "למען ילמד ליראה את ה' אלהיו, לשמור את כל דברי התורה"; והאם השליט יתמכר לתאוות-השלטון או שידע שתפקידו לשרת את העם, "לבלתי רום לבבו מאחיו"...

כיוצא בזה בספר שמואל. כאשר ישראל מבקשים מלך, הנביא (בשם ה') מתייחס לכך בחומרה, עד שנראה שאין זו מצוה אלא עבירה! חז"ל כבר עסקו בשאלה זו: אם יש מצוה להעמיד מלך מדוע כועס הנביא? ותשובתם, בגלל המניעים, ובמיוחד על-רקע מנהיגותו של שמואל הנביא השופט את ישראל. אינכם רוצים מלך כדי לקיים את דבר ה' ומשפטו אלא למצוא תחליף קל ונח "ככל הגויים". אינכם חפצים בתלוּת המורגשת בהשגחת ה' ובישועתו, אלא במלך שאפשר יהיה לבטוח בכוחו הצבאי במקום בטחון בה', "כוחי ועוצם ידי" בלי להודות בזה שה' הוא הנותן לנו כח לעשות חיל (ועוד הסברים, כמבואר במפרשים השונים). מכל מקום, כיון שכבר עלתה הדרישה למלך, אין היא נדחית – אבל הנביא מברר אותה, מוכיח את העם על המניעים הפסולים, ומכוון אותם לדרך טובה יותר.

ושוב אנו למדים ששלב המעבר להנהגה ברמה הלאומית אינו פשוט. אף נראה שמוטב היה להמשיך את תקופת הביניים של שפוט-השופטים, ולהמתין שבקשת המלכות תבוא בצורה נכונה. לא למהר להכריז על הקמת מדינה, אלא לבדוק איזו מדינה הולכים להקים. ואם בכל זאת התגלגלו העניינים כך שאנו הולכים להקים מלכות-מדינה – יותר משיש כאן "סיבה למסיבה" יש כאן הזדמנות לעבודה, לוודא שהמסגרת השלטונית תקרב אותנו אל ה' ותורתו, ולא תרחיק אותנו חלילה.

הבחירה האנושית

והערה אחרונה בשלב זה: כיצד תראה המלכות – זהו דבר הנתון לבחירה האנושית, מה בוחר העם ומה בוחר המלך. כאשר יושב על כסא המלכות מלך צדיק, הריהו יושב על כסא ה', ככתוב על המלך שלמה (וממילא אפשר לומר שהמלכות כולה היא יסוד כסא ה'), אבל כאשר אותו מלך עצמו נכשל וחוטא אזי המלכות יכולה להפוך לרעה ומכעיסה, "על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת".

הכל נעשה כמובן בהשגחה אלוקית "מאחורי הקלעים", אבל האחריות על המעשים והתוצאות היא עלינו, העושים על פי בחירתנו. אמנם אומרים חז"ל שאפילו את הממונה על אמת-המים מעמידים מן השמים, וודאי שכן הדבר לגבי השלטון על העם כולו – אבל אין זה שולל את הבחירה והאחריות שלנו (כמו שידיעת ה' שהאדם יחטא אינה סותרת את בחירתו ואחריותו), ולא נותן חותמת אוטומאטית של קדוּשה לכל מערכת שלטון אשר תהיה.

מלכות ישראל הספציפית, בזמן מסוים, אינה יצירה אלוקית המופקעת מגבול בחירתנו, וגם אינה מעשה שטן חלילה – היא פשוט מעשה אדם, "והנגלות לנו ולבנינו" לשפוט את המעשה כאשר הוא, האם המדינה-מלכות הנוכחית טובה או רעה, או (סביר יותר) מעורבת מטוב ורע, ומה צריך לעשות כדי לברור ממנה את הטוב ולהסיר את הרע.

בדורות האחרונים אנו עדים לשיבת ציון המחודשת; רבבות-אלפי-ישראל שבו לארץ הקדש, ה' יתברך הציל אותנו מיד אויבינו מסביב אשר קמו עלינו לכלותינו, והעניק לנו את התנאים וההזדמנות להקים מדינה. על כל אלה ודאי צריך להודות ולהכיר בחסדי ה' עמנו.

אולם ברגע שמדובר על המדינה אשר הוקמה, לא ניתן להתעלם מהשאלה איזו מדינה זו. ניתן לציין את העובדה שכבר אין כאן שלטון תורכי ואנגלי, אבל כפי שראינו, בשלב הקמת השלטון המדיני, מייד נשאלת השאלה מה יש כאן – מה טיבו של השלטון הקיים בין שני פסי התכלת של הים והירדן. האם זוהי מערכת שמהווה ביטוי נאמן לפרי הטוב שמתחיל לצמוח, או שמא היא חונקת אותו כקליפה מתנכרת שצריך לדעת כיצד לפצח אותה. זוהי השאלה מה אנחנו עושים, שכן המערכת השלטונית, הממסד הקיים על חוקיו ומשפטיו, על הנחות-היסוד שלו והאידיאולוגיות המובילות אותו, המדיניות שהוא נוקט ומעשיו השונים – כל זה הוא תוצר המעשים שלנו.

בנקודה זו, העיקר הוא שאסור להסתפק במציאות זמנית וחלקית, ועלינו לשאוף ולפעול להקמת מדינה-מלכות ראויה לעם ישראל, מלכות אשר בסופה נזכה ודאי לאותו מלך מבית דוד עליו נאמר "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד".

"נצרכת היא הגאולה לחדוות חידוש, לבל יהיה נדמה כי חזרת ישראל למלכותם היא שיבה לנורמליות, להשתתפות שוויונית בעולם העמים, כאילו סוף סוף גם לנו מדינה משלנו, וכאילו כל שנות אלפיים חלמנו רק להשתחרר מן הפריץ. על כן, כיתרון האור מן החושך, מתנסית כנסת ישראל בהקמת מדינה רגילה, ואז, כששוב אינה מוצאת בזה חדוה וחידוש, מתוודעת היא לכך שרק הגאולה האמיתית והשלמה תתן טעם לחייה, ורק אליה תקוותה" (מתוך דברי מו"ר הרב גינזבורג שליט"א במאמר היסודי 'קליפה קדמה לפרי'. מצורף קישור לתקציר המאמר).