המאמר הנוכחי מהווה פיתוח של נקודה ששמעתי לפני שנים מידידי ר' נעם לבנת נ"י. הדברים מוקדשים באהבה למשפחת לבנת היקרה בנפול בנם בן-יוסף הי"ד ליד קבר יוסף הצדיק אשר בשכם עיר הברית. דמו הטהור עוד דרֹש ידרש מאת בני השפחה, ובעל הנחמות הוא ירפא את שבר המשפחה ושבר העם, "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יִקֹּם".

הקשר והזיקה בין העם היהודי לארץ ישראל הינם מופלאים ביותר. כמה כתרים אנו קושרים לארץ הקדש, ארץ החיים. כמה חיבה ואהבה אנו רוחשים לה. כמה מדברים בשבחה ובמעלותיה – בכל פרד"ס התורה – וכמה מצוות וקדושות תלויות בה. לא נתיימר כאן להקיף אף חלק מכל זה, אלא נתמקד בנקודה אחת מתוך המכלול (נקודה המתקשרת לנושא הכללי של המאמרים הקודמים).

לך לך ממולדתך

נתבונן מעט בגרעין הראשוני של הקשר בין העם לארץ, "הכל הולך אחר הפתיחה". אברהם אבינו מצווה, ראשית לכל, "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". אין ספק שארץ כנען איננה ארץ המולדת של אברהם, לא ארץ-אבותיו (וכידוע, תרגום המושג ארץ-מולדת בכמה לשונות הוא ארץ-האב או ארץ-האם). אברהם נדרש לעזוב את מולדתו, להתנתק ממנה, וללכת אל ארץ חדשה.

אולי אפשר לצפות שבהמשך יחול שינוי; לאחר שאברהם מגיע אל הארץ וה' כורת עמו ברית-עולם על הבטחת הארץ לו ולזרעו, לאחר שהוא מתהלך בארץ לארכה ולרחבה ואף קונה בה אחוזת קבר – אולי סוף-סוף תהפוך הארץ החדשה לארץ-המולדת. אבל אברהם אינו שוכח את עברו ואינו משכתב את ההיסטוריה; בהיותו זקן ושבע-ימים הוא מצווה את עבדו "אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ" – שם, בעבר הנהר. אין אמנם הרבה סנטימנטים לאותה מולדת, ואברהם אף מזהיר בחומרה שלא להוציא אליה את יצחק, אבל את העובדות אין לשנות: "ה'.. אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי... וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" – נלקחתי מארץ המולדת ובאתי אל הארץ הזאת.

כמובן, עבור יצחק אבינו ויעקב אבינו הארץ היא כבר ארץ המולדת. אבל הקשר שלנו לארץ אינו מתחיל בכך ואינו תלוי בכך. גם ברובם המכריע של חמשת-חומשי-התורה נמשכת נקודת-המוצא של אברהם אבינו: ביציאת מצרים אנו עוזבים את ארץ המולדת השנואה – בורחים ממנה בשמחה רבה – ויוצאים אל המדבר, והלאה אל הארץ המובטחת. עד לסיום התורה, כאשר משה רבינו, בחיר האומה, עומד מנגד ורואה את הארץ שכה התחנן לבוא אליה, ולא זכה.

בקיצור, ארצנו אינה בהכרח ארץ המולדת. היא הארץ המובטחת. לא ארץ המוצא אלא ארץ היעד והיעוד.

היהודי הנודד והארץ המובטחת

למעשה, כשאנו משקיפים כיום לאחור, אנו יכולים לסכם בינתיים שברוב ההיסטוריה שלנו אכן לא זכינו שהארץ הזו תהיה מולדתנו בפועל. העם היהודי הנודד בכל קצוי תבל, רכש לעצמו הרבה "ארץ-מולדת", ורק הארץ המובטחת נותרה אחת ויחידה.

אדרבה, נראה שהקשר המפליא בין העם לארץ, גם לאחר דורות ארוכים של ניתוק פיזי – תופעה שאין לה אח ורע – נובע מנקודה זו גופא: אילו היתה הארץ עבורנו ארץ-מולדת ותו לא, היה הקשר אליה הולך ונחלש, הולך ומתעמעם ברבות הזמנים. כמה אפשר להחזיק זכרונות עבר? אבל כיון שהקשר בעיקרו מיוסד על ההבטחה, על היעוד העתידי, על כן הוא יכול לשרוד דורות רבים מבלי להזדקן ולהתיַּשֵן, "דור רביעי ישובו הנה" לאחר ש"עבדום וענו אותם ארבע-מאות שנה", ודור ארבעים הולכים ושבים הנה בימינו אלה לאחר שנפזרנו בארבע קצוות תבל וכל אימי הגלות – גם כל מנעמיה – עברו עלינו.

מצד אחד, העם היהודי אכן יכול להתקיים, בצורה לא-נורמאלית, כיצור תלוש בן-בלי-בית ובלי מולדת. יש בנו משהו שאינו כבול לגדרי המקום ("תופעה לא מקומית"). אך מן הצד השני (והמשלים), הקשר אל הארץ גם הוא חורג מגבולות הזמן והמקום, והיא מקומו האמיתי של כל יהודי, יהיה היכן שיהיה. "וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ" – "אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה" (כתובות עה).

נורמאלי ולא נורמאלי

לא כן הדבר במשפחת העמים הנורמאלים. הקשר בין עם לארצו יונק את עיקר חיותו מכך שזוהי המולדת, "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי". וגם אם יש סיפורים על עבר רחוק ומטושטש של אבות קדומים שהגיעו מארץ אחרת, הרי הקשר הטבעי והזכות הטבעית נוצרו רק לאחר שהעם השתרש באדמתו עד שהוא יכול לומר "זו ארצי ומולדתי".

גם דמותו של העם נרקמת ומתעצבת מתוך חיבור לארץ המולדת, כעץ היונק את לשד-החיים מהאדמה הטובה שבה אחוזים שרשיו, או כמאמר המשורר "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". כבר הזכרנו שגם בתורה קיימת בדרך-כלל זהות בין העם לארצו, היווצרות העם באה עם זיהוי הארץ, "למשפחותם ללשונתם בארצותם", ושֵם העם הוא גם שֵם הארץ (כמו למשל, כנען ומצרים).

רק אנחנו לא נורמאלים, כידוע (וזו לא הפעם הראשונה שאנו מציינים נקודה זו). עַם-בני-ישראל אינו צומח מאדמת ארץ-כנען אלא בא אליה מבחוץ. העם היהודי מכריז שוב ושוב על שייכותו וזכותו ובעלותו על הארץ לא מתוקף היותו "בן הארץ" אלא מתוקף הבטחה אלוקית אשר ניתנה לו עוד בטרם הספיק להכות כאן שרשים.

נסיון כושל

הו, כמה קל ופשוט היה אילו היינו ככל הגויים. אולי באמת נִפָּטר לרגע מהחטוטרת שעל גבנו, וננסה לנסח את הקשר שלנו לארץ בצורה המתאימה לעולם הגדול. ובכן, מה דעתכם על המשפטים הבאים: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות... והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה". המסמך נשמע מאד יפה, אולי אפילו קצת משכנע (למי שלא מכיר, הציטוט לקוח מתוך "מגילת העצמאות של מדינת ישראל").

אך מה לעשות, זהו פשוט שקר. העם היהודי לא 'קם' בארץ ישראל אלא הפך לעם ביציאת מצרים ובהר סיני. שם, במדבר, לפני הכניסה לארץ, עוצבה דמותו של העם, ושם הוא קיבל את התורה – עיקרו של ספר-הספרים-הנצחי. העם חתר להאחז בארץ לא רק לאחר שהיתה למולדתו-העתיקה; לא מכאן מתחילים ונובעים הקשר והזכות' אלא כבר אצל האב הראשון שזו לא מולדתו, ואצל הבנים הבאים להוריש את יושבי הארץ ולהפוך אותה למולדתם החדשה.

אבל במסמך הנ"ל הכל 'על-העוקם'. וכמובן, מפני שהיסוד עקום, משום שבוחרים להתכחש לעיקר – לברית המיוחדת בין העם היהודי לה' אלוקיו – ולייסד את הכל על "זכות טבעית" ככל העמים כולם. ממילא, מנסים לשכתב את ההיסטוריה ולתאר את צעדיו הראשונים של העם היהודי בניגוד למה שכל ילד יהודי יודע מליל-הסדר. ממילא, מתארים כאילו כל 'נכסי-התרבות' היהודיים נוצרו בארץ, כאילו אפשר לדלג על התלמוד הבבלי או הרמב"ם (והחמור ביותר, במשתמע כאילו הכל יצירה אנושית בלבד).

וממילא, אם הקשר שלנו לארץ הוא רק מפני שאנו יכולים לשיר לה "הוי ארצי מולדתי", הרי כאשר בא מישהו אחר וטוען שגם הוא יליד-הארץ, וגם הוא שר "בילאדי בילאדי" – אנחנו מתחילים להתבלבל לגמרי.

יש עוד סילופים (או בלשוננו, בַּ"גים) באותו מסמך כושל, וכפי שראינו גם מחוצף. אך נעזוב אותו לנפשו, ממילא הגיע הזמן להחליף אותו ביסוד אמיתי ואיתן.

ההורים והרעיה

נחזור לתורה ונסיים בפירוש יפה ומעורר מחשבה, והוא מפי ר' נעם לבנת נ"י.

ניתן לומר שהציווי הראשון לאבינו הראשון רומז לפסוקים מפרשת בראשית "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". כך אברהם אבינו מצווה לעזוב את בית אביו ואמו, הן את המשפחה עצמה והן את ארץ-המולדת, וללכת למצוא את היעד החדש, בו הוא ידבק ובו ייסד התחלה חדשה.

אכן, הדימוי של עם-ישראל וארץ-ישראל כאיש ואשה מופיע כמה פעמים בתנ"ך – "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ" (אם כי בהחלט מצוי במקורותינו גם הדימוי של הארץ כאם), וראוי להרחיב במשמעותו. כעת רק נפתח בהתבוננות אחת: ההורים מקבלים את בנם כפי שהוא, על כל פשעים תכסה אהבת אב ואם. גם הבן מצידו אינו צריך להסביר ולנמק לעצמו מדוע אני קשור להורי ומה זכותי לחיות אצלם. זוהי המולדת הטבעית, וזהו זה.

לעומת זאת, הקשר בין איש לאשה אינו בא בטבעיות זורמת. ראשית, כאן נדרש מעשה של בחירה והחלטה מודעת "ללכת על זה". ושנית, קשר הנישואין, כמה שיהיה עמוק, הרי הוא מותנה: אם תתרפה ולא תעבוד על הקשר הזה, אם לא תצדיק את הזוגיות, גם האשה תרצה להתרחק ממך. וככל שהאשה עדינה ורגישה יותר, כן עליך להזהר שלא לפגוע בה, שלא תגעל-נפשה בך.

כך היא ארץ ישראל, ארץ שמסוגלת להקיא את יושביה, ארץ המתאימה לשקף את "מצב-הרוח" בין ישראל לקב"ה: האם יזכו וישבו בה, או חלילה יצאו ממנה וילכו לגלות. "שלשה דברים נתנו על תנאי, ארץ ישראל ובית המקדש ומלכות בית דוד" (מכילתא). כל התנ"ך כולו, וכל ההיסטוריה שלנו עד עצם היום הזה, הם פרקים ברומן הסוער הזה בין העם לארץ ובין העם לאלוקיו. ולוואי שנגיע כבר לפרקי הסיום היפים.

ולקינוח: לאבא ואמא יכולים להיות עוד ילדים, וכך יתכן שכמה עמים רואים את אותה הארץ כמולדתם. אבל לאשה יש רק איש אחד, רק אליו היא צריכה לשמור אמונים ולא לזנות אחרי זרים. כך היא הארץ המובטחת, לנו היא ורק לנו.

* מצאתי שהגדרת משפט-הפתיחה של מגילת-העצמאות כ"שקר מכוון" מהסיבות שהזכרתי, נמצאת אצל ישעיהו ליבוביץ. לא לקחתי זאת ממנו, ולמרות שהוא כתב כך – זוהי אמת...