אי אפשר להתחיל את ליל-הסדר בלי שישאלו הילדים "מה נשתנה?". "וכאן הבן שואל", ואנו מתחילים לדבר בפה-סח. הבן שואל וכולנו שואלים איתו. שואלים ארבע קושיות ושותים ארבע כוסות, עד חצי הלילה, עד שמסיימים בצרור שאלות לקינוח "אחד מי יודע?".
יהודים אוהבים לשאול. הנה אברהם אבינו, ילד קטן מסתובב בעולם, פוקח עיניים גדולות ושואל "מי ברא אלה?". שואל ודורש וחוקר, עד שנגלה עליו הבורא, "הציץ עליו בעל הבירה ואמר, אני הוא בעל הבירה". ומאז ועד עולם, יהודים אוהבים שאלות. מין עקשנות שכזו, לא לקבל דברים כמובנים-מאליהם, אלא למה ומדוע ובכלל-מי-אמר? כי מי שלא ישאל לא יגלה את התשובה, ורק השאלה פותחת את הדלת ומזמינה אותנו אל חדרים חדשים.
כך בתורה הקדושה, אין כמו המשא-ומתן של הגמרא שבו השאלה ממלאת תפקיד כה חשוב, קושיא ותירוץ, אבעיא-להו ותא-שמע, רמינהו ומיתיבי... גדולי-הגדולים הם אלו שיודעים לשאול הכי טוב, ודוקא על הדבר שנראה פשוט ביותר נשאלת השאלה החזקה ביותר ונדרשת התשובה שתביא להבנה נכונה ועמוקה יותר. ואף לא נרתעים מלהשאיר תמיהה פתוחה, קשיא וצריך-עיון. מקושיא לא מתים, וממילא אוהבים גם אותה...
וכך גם בעולם המדעי, אין התקדמות ללא שאלות, וזה שיודע לשאול היטב הוא שיגיע לתגליות החשובות ביותר. לכן 'נדחפים' כל כך הרבה יהודים ב'שפיץ' ההתקדמות המדעית, מפירים את השלוה ומנסים לערער את המוסכמות...
ספק בגימטריא עמלק ולא מכבר מחינו את זכר עמלק בחג הפורים, באמונה פשוטה שמעל כל הספקות. אם כן כיצד זה לאחר חודש ימים אנו יושבים ודורשים בשבח השאלות?
האדם מסופק לעצמו. האדם שואל אחרים. להסתפק הוא פועל-עומד: אני עצמי מסופק. לשאול הוא פועל-יוצא: אני שואל אחרים, כמו הבן הפונה לאביו ואומר "אבא, הבה ואשאל אותך"...
הספק אינו דורש תשובה. אני מסופק וזהו. מספיק ודי לי בזה. אבל השאלה היא בקשת תשובה. אני שואל אותך כדי שתענה ותשיב לי, ואני מניח שאכן ישנה תשובה.
לכן הספק הוא כתולעת האוכלת מבפנים, עד שהפנים מתרוקן מכל תוכן חיובי, "הכסיל אוכל את בשרו" כי הוא נגוע ב"וירוס מסוג תולעת".
אבל השאלות הם כחפירה שנועדה לגלות מים חים מעומק האדמה, לחשוף ולגלות את התשובות המסתתרות מתחת לפני השטח. אם יש לך ספקות – הפוך את הספקות לשאלות! וגם אם ישארו הספקות בתיקו, הם נועדו להתברר, כי "תשבי יתרץ קושיות ובעיות" – הוא התשבי הבא אלינו בליל-שימורים, כי רק בידו נמצאת התשובה האמיתית לכל השאלות, כשיבוא אלינו עם משיח בן דוד.
אם נדייק נמצא שהשרש שאל בלשון-הקודש אינו רק שאלה של בירור שכלי, "וישאלהו האיש לאמור מה תבקש", אלא גם בקשה, "מה ה' א-להיך שואל מעמך", ו"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש", וגם שאלת חפצים, "וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר...". והכל עולה בקנה אחד: כל שואל מבקש תשובה, תשובה של ידיעה והסברה או תשובה של חפץ שימלא את שאלתו.
בשביל לשאול צריך לצאת מעצמך, לצאת מן המיצרים שלך, ולנהוג במינימום של ענוה – כדרכו של החכם האמיתי "הלומד מכל אדם" ומוכן לשאול כל אחד, להכיר שמשהו חסר לי ועלי לדעת להיות שואל בכל משמעויות המושג. ועד לתחושה הכי עמוקה שעצם הקיום שלי אינו ודאִי אלא במידה שאני עומד כשואל לפני האחד והיחיד שיש לו את התשובות, "הודאי שמו", וממנו אני מקבל בהשאלה את היותי!
כך שואל המאמין. אוכל מיכלא-דמהימנותא בחג-האמונה, ושואל ושואל ושואל. אפשר לשאול חופשי – כי בצד השני יש מישהו שאצלו נמצאות כל התשובות.
ואילו אותו הספקן, שאולי מתפאר באומץ שיש לו להטיל ספק בכל דבר – הרי בפנים הוא מלא גאוה, גם אם ישוּת דקה, כבצק שהתחיל להחמיץ. הוא מניח שמה שאין אצלו אין אצל אחרים, ובכלל אני קיים רק בגלל שאני חושב. לכן לא אשאל אף-אחד ולא אשאל מאף-אחד. אני מסתפק בספקות שלי. אך באמת לאמיתו, הספקן הזה מלא פחד, ונתון בכבלי העבדות – פחד לקפוץ ולנעוץ את אי-הוודאות המסופקת שלי במשהו שמחוץ לכזית-מוח שיש בקדקדי. זהו סוג חדש של בן שאינו יודע לשאול –שיודע רק להסתפק בעצמו, תרתי משמע, ומפחד מאד לשאול אחרים...
ואולי כל השאלות בליל הסדר נועדו רק כדי לייצר דו-שיח.
כך למשל, האם מישהו מאיתנו יודע מדוע באמת מטבילים שתי פעמים? מטבילים כדי שנשאל, ואם נשאל יענו לנו שזה כדי שנשאל, העיקר שתשאל והנה שאלת. אז למה רצית שאשאל? כדי שתהיה שואל!
בליל הסדר נסב לשולחן עם כל הבנים – כן, גם עם זה שבינתיים אינו יודע לשאול – ונדובב את כולם. נייצר שיח-של-אמונה בינינו – בין הילד הקטן שזה-עתה למד לשאול לבין האבא והסבא הבא-בשנים, ובינינו-כולנו כילדים מתלמדים לשאול לבין אבא שבשמים.
כי בלילה הזה נגלה עלינו מלך-מלכי-המלכים בחמלה-גדולה לחלץ אותנו מכל המיצרים – ויש את מי לשאול. ותהיה התשובה החוזרת לכל השאלות: אחד אלוקינו שבשמים ובארץ!
מומלץ: קישור למאמר של מו"ר הרב גינזבורג על ארבע השאלות של "מה-נשתנה"
יעל 1 י"ג ניסן תשע"א 17:31 יעל