\
את ר' נתנאל שניר (29), חסיד ברסלב המתגורר בשכונת בית ישראל הירושלמית, פגשתי לא הרחק משכונת מגוריו - במתחם קברו של התנא שמעון הצדיק שהיה כהן גדול ומשיירי כנסת הגדולה. נדמה כי בחירת מקום השיחה איננו אקראי, משום ששניר מחלק את זמנו בין עבודה בעמותת חסד, לפעילות באגודת המקומות הקדושים בשומרון. אגודת 'שכם אחד' מארגנת את הכניסות לציוני הקדמונים הטמונים בשומרון - כיהושע בן נון, כלב בן יפונה, שבעים הזקנים ובעיקר מוכרת בשל הסדרת הכניסות החודשיות לציונו של יוסף הצדיק. "לציוני הצדיקים ביהודה ושמרון יש איזשהו מעמד של 'מת מצווה' – וצריך הרבה עבודה, מעשית ורוחנית כדי להתחבר אליהם", אומר שניר.
מכירת יוסף תשס"א
הכל החל מנטישת קבר יוסף לפני כעשר שנים בחודש תשרי התשס"א. הציון עמד בחורבנו מספר שנים, ורגל יהודי לא דרכה בו. "הפתיחה המחודשת של הציון החלה בכניסות של חסידי ברסלב לקבר יוסף באופן שלא היה מתואם עם הצבא. במהלך חודשים ארוכים נכנסו חסידים מירושלים עם תושבים מהשומרון לשכם העוינת, כאשר הצבא והמשטרה עשו כל שביכולתם כדי למנוע כניסות אלו, כולל ירי לעבר רכבים" מספר שניר. "גם הערבים לא עברו על כך בשקט, ואת פני המתפללים קידמו לא אחת מטעני חבלה וירי, והיה ברור שיש שמירה וסייעתא דשמייא מעל הטבע".
"הלחץ המתמיד על הצבא, הוא זה שפתח שוב את ציון יוסף ליהודים", מתאר שניר. "מלבד מהכניסות הלא סדירות, מדי ראש חודש היינו מבקשים אישור כניסה לקבוצה בראשות הרב גולן מור יוסף. המח"ט דאז מעולם לא אישר את הכניסות, כך שנכנסנו גם ללא אישור הצבא. תמיד חתרנו לעבודה בשיתוף פעולה, אך אם זה לא היה קורה היינו ממשיכים בשלנו". לאחר זמן אישר הצבא כניסת 'ספארון' אחד, מכיוון שהיה ברור שזה לא עונה כלל על הביקוש, המספרים עלו בהתמדה עד שהיום נכנסים מאות יהודים בכל ראש חודש באופן מוסדר. לשניר ברור שהתפילות על ציון יוסף הצדיק אינן מהוות מטרה שלימה. "כמובן שהשאיפה היא לחזור ליוסף ולשכם עיר הברית, להתיישב בה ולנחול את הארץ. כתוב בספרים שבעצם כל אחד ואחד מנשמות ישראל היה שותף במכירת יוסף, ולכן כל אחד גם חייב לעסוק בתיקון, אני מרגיש שכנראה יש לי חלק מיוחד בעניין".
ויֵט אליו חָסֶד
שניר עובד בעמותת החסד "משביע לכל חי רצון", אותה הקים לפני כעשור עם ר' יובל גושן. גושן ושניר בחרו להתמקד בסיוע בעיקר למשפחות נזקקות מיהודה ושומרון. "ראינו שאין ביו"ש אף ארגון שמאגד את פעילויות החסד – וכאן נכנסנו לתמונה. בעיקרון קיים מצב אבסורדי שאזרח שמגיע למשרד הרווחה, ושם שולחים אותו באופן טבעי לעמותות החסד המתפלגות בדרך כלל לפי מגזרים ואיזורים, ולכן היה חובה לתת מענה בתחום הזה ביהודה ושומרון. כמובן שיש את ארגון פעמונים שעושה את עבודתו הנפלאה בתחום הארגון הכלכלי, אנחנו מתעסקים בעזרה מיידית וקונקרטית".
העמותה המחלקת כיום מאות סלי מזון בחודש ביו"ש ובירושלים, התחילה באופן צנוע ביותר. שניר, אז בחור ישיבה, ומתנדבים נוספים עברו מבית לבית ואספו מוצרי מזון למשפחות הנזקקות. "עם הזמן הפכנו להיות מוכרים יותר ויותר", משתמש שינר במושגים מתורת החסידות, "נהיו 'כלים' גדולים יותר – פתחנו מחסן גדול בבית אל, נקנו כלי רכב וכך גם גברו 'האורות' - הפעילות הלכה וצמחה".
בארגון שלהם מקפידים לחלק את הסלים באופן דיסקרטי ששומר על צנעת הפרט. "כיוון שאנחנו עובדים עם יישובים, קל לנו להיעזר ברבנים שמכירים את המצב בקהילה לאשורו. הרב מעביר לנו את מספר סלי התמיכה שזקוקים להם ביישוב, והוא או מי מטעמו מחלקים בצנעה את המוצרים. כך אנחנו בעצם לא יודעים למי אנחנו נותנים".
נתנאל מספר בצער על מספר הסלים הגדול אותו מחלקת העמותה ביישובי המגורשים מגוש קטיף. "פשוט לא יאומן איך עדיין הם מושלכים ככלי ריק לאחר כל הסבל שעברו, גם פה המדינה מפנה לעמותות החסד במקום לקחת אחריות. בכל מקרה, אני חושב שקיומן של רוב העמותות העוסקות בגמילות חסדים הוא דבר הכרחי גם אם יעלו את הקצבאות או דבר מעין זה, משום שיש תחומים ממוקדים שהמדינה כגוף גדול פשוט לא יכולה לעסוק בהם. היום משפחה שמגיעה לסעוד את יקיריה המאושפזים בבית החולים יכולה להינות משלוש ארוחות ביום, וזה דבר שהמדינה לא יכולה וגם לא צריכה לספק".
