מה קרה לזהות היהודית (חלק א)

נחזור תחילה על דברים יסודיים שאמורים להיות פשוטים. מיהו יהודי? מי שנולד לאם יהודיה או שעבר גיור כהלכה. העם היהודי הוא כל היהודים כולם, בדור זה ובכל הדורות. מהותו המיוחדת של העם היהודי נעוצה בקשר המיוחד עם הקב"ה, הברית והתורה, "אין אומתנו אומה אלא בתורתה". לזיקה המהותית בין היהודים לתורה (היהדות) יש ביטוי בולט בכך שהתורה היא שקובעת מיהו יהודי, ובכך שניתן להצטרף לעם היהודי דרך קבלת עול-התורה, ורק בדרך זו. לכן הנושא של הגיור מהווה נקודת מבחן חשובה בשאלת מיהו ומהו יהודי.

אלו הן הגדרות-היסוד של הזהות היהודית, כך היא מוגדרת בתוך בית המדרש. אולם כיצד נתפסת הזהות הזו בעיני היהודים במהלך הדורות? מה 'מונח' בתודעה של היהודים עצמם בנוגע לשאלת הזהות היהודית? כמובן, ניתוח של 'תודעה' הוא דבר לא פשוט בכלל, גם כשמדובר על אדם בודד – התודעה היא דבר מורכב ומשתנה, עם רבדים שונים – וקל-וחומר כשמדברים על הרבה אנשים בתקופות משתנות. צריך להיות מומחה גדול (או קשקשן גדול) כדי לנתח תודעה של עם שלם, אפילו במשך דור אחד. כותב השורות אינו מומחה (ומקווה שגם לא קשקשן), ובכל זאת נאמר משהו בהכללה גסה על "התודעה של הזהות היהודית" (בהתייחסות ל'שכבה' מסוימת בתודעה).

שלב א: התודעה הישנה והטובה

נתחיל בנקודה כלשהי לפני כמה מאות שנים, בתקופה שאינה רחוקה מדי ויש לנו עליה הרבה ידיעה יחסית. נבחר למשל את זמנו של ר' יוסף קארו, מרן בעל השולחן-ערוך, אשר נפטר לפני כ-440 שנה. נראה,  בהכללה, שבתקופה זו התודעה של הזהות היהודית היתה די מוסכמת על רובם המוחלט של יהודי העולם, בצפת או בקראקא, בקושטא או ברומי. מובן שיש תמימות-דעים בנושא בין גדולי ישראל, פוסקי-ההלכה והמקובלים (כפי שקיים עד היום) אבל הדגש הוא שכן הדבר גם בתודעה הרווחת של היהודי הפשוט ברחוב. נראה שאם היינו מקיימים מעין משאל, סקר דעת קהל, אפשר היה לצטט את הראיון הבא:

מי אתה? – ראובן בן שמעון. מה אתה? – אני יהודי, מה השאלה... מה זה יהודי? – איזו מין שאלה זו? יהודי הוא יהודי, זה ברור לגמרי. ובכל זאת? – יהודי הוא מי שה'שקצים' זורקים עליו אבנים, יהודים הם אלו שגורשו מספרד... וחוץ מהצרות שעושים ליהודים, תוכל להגדיר מיהו יהודי? – אומרים שכל מי שנולד לאם יהודיה הוא יהודי. מי אלו ה'אומרים'? – כך אומרים הרבנים, והם הקובעים. כך אומרת התורה. ואתה מקיים את התורה? בעיקרון כן. לפחות משתדל, הייתי רוצה..

תוצאות הסקר הדמיוני יראו שלמעשה שאלת 'מיהו יהודי' אינה עולה כלל כשאלה אצל היהודים (אולי כמו שאדם רגיל אינו מוטרד מהשאלה מיהו אדם). ההבדל הבולט בין היהודי לגוי, החומות החוצצות, ועל הכל, השנאה – כל אלו לא מותירים מקום לדיון. ועוד: כמעט תמיד קיימת מסגרת קהילתית שבה חי היהודי ואליה הוא משתייך, והקהילה היהודית ככלל מקבלת את הסמכות התורנית. אמנם לא כולם צדיקים – ובהחלט יש גם פושעים ומזלזלים במצוות ברמות שונות – ובכל זאת אין ערעור רציני על כך שהתורה צריכה להיות הנורמה (כמו שאזרח הגון מקבל באופן רשמי את חוקי המדינה, גם אם בפועל הוא מעלים מס), וחכמי התורה הם הסמכות. גם הגיור אינו מהווה נושא לדיון (מלבד משא-ומתן הלכתי בתוך בית-המדרש) – זהו מעשה ברור של החלטה אישית להצטרף לעם המיוחד הזה, מתוך הכרה באמיתתה של התורה, מעשה של החלטה אמיצה להצטרף לעם הכי מבוזה ונרדף בעולם.

בקיצור, במשך דורות רבים היתה חפיפה והתאמה בין הזהות היהודית כפי שהיא מוגדרת בבית-המדרש לבין תודעת-הזהות-היהודית כפי שהיא נתפסת אצל רובם המוחלט של היהודים.

שלב ב – רעידת האדמה

אולם בדורות מאוחרים יותר המצב השתנה. "תנועת ההשכלה" – שהחלה לפני כמאתיים שנה בקרב יהודי גרמניה והתפשטה ברחבי העולם היהודי – גרמה לשינויים עמוקים בתודעה היהודית, שינויים בעלי תוצאות חמורות והרסניות. עד ההשכלה, היהדות עמדה יחסית על קרקע יציבה, והנה באה רעידת אדמה.

לענייננו, נציין שתי תוצאות-תופעות, תוצאותיה ובנותיה של תנועת ההשכלה, הקיימות עד היום הזה: א. התנועה הרפורמית. ב. הטמעת המושג של יהודי שאינו מכיר במחויבות לתורה, 'חופשי' או 'חילוני' – 'יהדות חילונית' כביכול (ואני משתמש במושגים הללו למרות מה שכתבתי בעבר נגד השימוש בהם).

הרפורמה

הרפורמים טוענים שאפשר וצריך לשנות 'ולעדכן' את התורה. בכך הם יצרו למעשה תורה אחרת, המציאו דת חדשה לעם היהודי. אמנם הדת הזו לא מוצגת כצוררת את היהדות המקורית – כמו במקרה של הנצרות – ובכל זאת זוהי דת אחרת. בתוך בית-המדרש היו ויהיו מחלוקות, גם חריפות מאד, אבל יש 'כללי משחק' מוסכמים שבתוכם מתנהל הויכוח, ואילו הרפורמה כופרת בכללים הללו ובכך הוציאה את עצמה מהיהדות המסורתית הלגיטימית. אילו הרפורמים היו מודים שהם לוקחים מהיהדות רק חלקים נוחים של פולקלור ומסורת – מילא. החמור הוא שהם טוענים-לכתר של חלופה לתורה עצמה, לעצם-הלוז של היהדות, ומייצרים 'הלכה' מודרנית שבאה לרשת את ההלכה העתיקה 'המיושנת'.

נצטט מתוך דברי אחד מגדולי הפוסקים בדורנו, הרב וולדינברג (ציץ אליעזר):

"..תוכן שאיפותיהם הוא לבתר את התורה לבתרים ככל העולה על רוחם מתוך כחד וכחש לתורת-סיני ולרוקן את היהדות מתוכנה ולהעמידה בסופו של דבר ככלי שאין בו חפץ, והכל תחת מסוה של דת ובגושפנקא של רבנות, בסירוס וסילוף דת-משה... מגמת פניהם להביא בסופו של דבר ח"ו לידי שכחת התורה עד כדי להרגיל את ההמונים לומר כי זוהי התורה וזוהי היהדות האמיתית".

הרפורמים אכן מתיימרים ברצינות להחליף את התורה, ולכן הם מוכנים לתת תשובה חדשה לשאלה מיהו יהודי: ראשית, לא רק מי שאמו יהודיה אלא גם האבא וכו'. וכמובן נקודת המבחן, הגיור: אינך צריך לקבל את "הדת היהודית" העתיקה, די שתקבל את הדת המעודכנת בנוסח הרפורמי – ובכך הצטרפת לעם היהודי. זהו ממש 'הוקוס-פוקוס', שהרי היהדות בנוסח הרפורמי אינה מחייבת דבר, מלבד הצהרות כלליות (בדומה לנצרות). ברוך ה', הרבה מאד יהודים – למרות שאינם מגדירים עצמם כשומרי-תורה-ומצוות – אינם 'קונים' את הפטנט הרפורמי הזה וסולדים ממנו, וכידוע התנועה הרפורמית לא כל-כך מצליחה לקנות אחיזה בארץ (אם כי יש שוליים רחבים שבודקים את הגבולות בין האורתודוקסיה לרפורמה). אך חשוב להזכיר שלצערנו הרב, החוק במדינת ישראל לא הכיר בבלעדיות של הגיור האמיתי (האורתודוקסי): חוק-השבות מעניק זכות עליה לכל יהודי דהיינו "מי שנולד לאם יהודיה או שהתגייר" (נוסח התיקון לחוק משנת תש"ל), מבלי להתחייב לגיור כהלכה אלא גם ל"גיור" בנוסח הרפורמי.

החילוניות

התוצאה השניה של תנועת-ההשכלה היא יצירת יהודי שכביכול אינו מחויב לתורה ומצוות. נתייחס לדמות "היהודי החופשי" מלפני כמה דורות (ובינתיים נתעלם מהשינוי שנוצר בעקבות הציונות והמדינה), ונקדים הסתייגות שאנו מדברים בהכללה ובסטיגמות שודאי אינם משקפים את כל המגוון המורכב שיש במציאות.

כפי שהזכרנו, מאז ומתמיד היתה קשת רחבה ביחס לתורה ומצוות; מיראי-שמים וצדיקים, דרך מעמד בינוני-עממי פשוט יותר, ועד לפורקי-עול ממש. אבל היתה תודעה פשוטה מהו המרכז ומהי הסטייה ממנו. ואילו כעת הלך ונוצר מעמד של יהודים, שכבה חברתית שלמה, החושבים שדרך התורה והמצוות אינם בהכרח הנורמה המחייבת. יכולים לרחוש כבוד רב לתורה ול'חכמת-ישראל', לכבד את המסורת וגם לקיים חלקים ממנה, ומנגד יש כאלו המזלזלים ובועטים – אך הצד-השוה הוא תפיסת-עולם שאינה רואה בתורה חוקה מחייבת של היהודי. וכבר אין אלו בודדים, הנתפסים כשולי-המחנה, אלא מסגרות קהילתיות שאינן מכירות במחויבות לחיי התורה ומשפט-התורה. "יהודים חדשים" כביכול.

היהדות הנאמנה נלחמה על נפשה נגד תנועת-ההשכלה ושתי בנותיה הנזכרות. אמנם במערכה הזו היו המון חללים – יהודים שעזבו במידה זו או אחרת את מסורת ישראל-סבא – אבל סוף סוף נוצר קו הגנה שהותיר מאחוריו ציבור גדול של יהודים המגדירים עצמם כמקבלי עול-תורה-ומצוות, וזוהי בהחלט הצלחה חשובה. אך במובן אחר, המאבק נחל כשלון צורב, שכן המושג "יהודי חילוני" הפך למושג לגיטימי – לפחות בעיני אותם יהודים רבים המגדירים עצמם כך, ולמרבה הצער, גם בקרב חלקים נרחבים מ"היהדות הדתית" [כמובן, אנו מאמינים שזהו כישלון זמני, כפי שהוזכר באחד המאמרים הקודמים].

אם נחזור לראיון הדמיוני מלפני ימי תנועת-ההשכלה – הרי כיום אין תשובה אחידה לשאלה היסודית מהו היחס שלך לתורה, והתודעה היהודית בנושא זה קרועה ושסועה.

ומהי התודעה הרווחת של היהודי המגדיר עצמו חופשי-חילוני באשר לשאלת היסוד 'מיהו יהודי'? – נראה שבדרך-כלל התשובה נותרה בעיקרה זהה לתשובה ההלכתית הישנה. אמנם התורה כבר אינה נתפסת כמרכיב מהותי של הזהות, ובכל זאת, בדרך-כלל, לתורה יש עדיין מעמד מאד חשוב, שכן היא (עדיין) הקובעת – על-ידי הרבנים נושאי דברה – מיהו יהודי. אולי זהו אבסורד מבחינה לוגית: אם באמת אינך מאמין בתורה, מדוע יש לתורה מונופול על ההגדרה שלך כיהודי? אבל "מקושיא לא מתים", והתודעה יכולה להכיל את שני הדברים כאחד, תוך כדי הסברים שונים.

במאמר מוסגר, האמת היא שכאן בא לידי ביטוי רובד עמוק יותר של התודעה, שגם אם הוא נסתר מתחת לפני-השטח הרי בסוגיות מסוימות הוא מאד דומיננטי; ברובד הזה היהודי יודע (או נאמר, מרגיש) שיש משמעות מיוחדת להיותו יהודי והיא נעוצה בצורה כלשהי בתורה. אבל כעת אנחנו מנסים לתאר את מה שקורה ברובד הגלוי יותר של התודעה, ולציין את העובדה שבפועל מקובל שיש אוטונומיה לרבנים להחליט מיהו-יהודי, גם אם הדבר אינו מובן ומוסבר (כשם שהרבה מאד יהודים שלעולם אינם שואלים רב איך להתנהג, יבואו אל הרב כשמדובר בתפר של החיים והמוות, כאשר נולד להם ילד וכאשר הוריהם נפטרים מן העולם).

ושוב נגיע למבחן הגיור: תיאורטית, היהודי החילוני אמור לכפור בעצם המושג גיור במשמעותו הישנה. כי אם התורה אינה נשמת-אפינו, לכאורה נותרה רק ההגדרה של "היחוס הגזעי"  – מי שנולד לאם יהודיה – וכיצד יכול מי שנולד כגוי להפוך ליהודי? אבל שוב נראה שבדרך-כלל השתמרה התודעה שגם כאן יש איזשהו מונופול של התורה, ומי שמתגייר  כהלכה "אצל הרבנים" זכאי להכנס באיזו דלת-קסמים לחיק העם היהודי (ושוב, כאן מכריעה השכבה הנסתרת יותר בתודעה). מכל מקום, נראה שלא עלתה ברצינות אופציה של "גיור חילוני". בנקודה זו, החילוניות הקלאסית ודאי טובה בהרבה מהרפורמה, שכן היא מודה שאין לה תחליף לתורה, וממילא אין תחליף לקבלת עול-תורה-ומצוות כמרכיב העיקרי של הגיור. דרך אחרת של גיור לא אמורה להיות, כי סוף-סוף היהודי הוא מי שנושא את השלשלת העתיקה של הגֵן-המופלא (או המעצבן) הזה, דרך אמו היהודיה. כך למשל, מסופר על אחד מהוגי-הדעות המפורסמים של 'היהדות החילונית', אחד-העם (הלא הוא הסופר אשר גינצברג), שכאשר בתו נישאה לגוי הוא מאן להתנחם ושלל אפשרות שחתנו הגוי יעבור גיור בסגנון רפורמי.

מכל מקום, גם אם לא מתיימרים להציע חלופה של "גיור חילוני" – ודאי שהמצב החדש יצר בעיה גדולה במוסד הגירות. בעבר היה ברור שהגוי שבא להתגייר כוונתו להסתפח לעם היהודי ולקבל עול-תורה ומצוות; אלו נתפסו כשני צדדים של אותו מטבע, שהרי העם היהודי הוא-הוא הקהילה הנושאת את ברית-התורה. אבל כיום – כאשר אין זיהוי מוכרח (כלפי חוץ) בין העם היהודי לבין נושאי-ברית-התורה –  הרי יכול להיות שהגוי רוצה להצטרף לעם היהודי אבל אינו מזהה את הצעד הזה עם קבלת-עול-תורה והצטרפות לברית. הלוא ישנם יהודים רבים שאומרים בפה מלא שהתורה אינה עבורם אלא 'תרבות'.

אין זה אומר שצריך לבטל את הגיור ולנעול את הדלת בפני החפצים באמת להיות גרי-צדק. אבל בהחלט צריך לשים לב לשינוי המתחייב, כמו רצינות הבדיקה האם האדם שלפנינו אכן מתכוון לקבל מצוות (וכמו הדרישה הפשוטה שלאחר הגיור הוא ישתייך לקהילה של שומרי מצוות). בהקשר זה נזכיר מה שכתב בדור הקודם הרב הרצוג, בנוגע לבדיקת רצינותם של המתגיירים מסיבות אחרות (היכל יצחק אהע"ז כא):

"יש לי חשש רציני בזמן הזה. לפי שלפנים בישראל, היה העבריין נבזה ונרדף בעמו, ועל כן כשקיבל עליו גוי יהדות, אעפ"י שהסיבה הראשונה שהניעתו לכך היתה אישות, הרי ידע שיהא מצבו רע מאד בחברה היהודית (ומהחברה הגויית יהא תלוש ונעקר) אם לא יתנהג כתורה. מה שאין כן בימינו שכל כך הרבה יש חופשים, ולא רק שאינם מתקשים בגלל זה, אלא שעומדים עוד בראש האומה והקהילות, ועל כן יש לחוש שאיננו באמת מקבל עליו לשמור את המצוות, אלא שמשום הסיבה, הוא אומר בפיו, אבל לבו בל עמו... ועל כן היום האחריות מוטלת ביותר על הרב להתבונן בכל מקרה עד שתתישב דעתו עליו שבני אדם הללו מסתבר שבאמת ישמרו את דת קדשנו".

לא נכנס כאן לדיון ההלכתי, והדברים הובאו רק כדוגמא להמחיש את השינוי שנוצר. בכל זה, עדיין לא נגענו מספיק במציאות של היום. לשם כך צריך להתייחס לעוד תהליכים היסטוריים שבהם נעסוק בע"ה בפעם הבאה.

* כתמיד, אשמח לתגובות, אך אני מבהיר שהמאמרים אינם מנסים לשכנע את מי שחולק על הנחות היסוד.