מי רוצה אנרכיה?

העימותים המתרבים בין יהודים לערבים,הפעם שלא כבעבר ביוזמת יהודים,  מעלים את השאלה: למה נגרמת אנרכיה? שלש סיבות, וגם מה יש לתלמידי הרב גינזבורג להגיד על כך .יהושע הס - תנועת דרך חיים

א.

מניע ראשון המאפיין את מי שפועלים באופן עצמאי כנגד הערבים הוא -  הדאגה למדינה יהודית. אלו אנשים שרוצים לחיות במדינה יהודית, ולצערם הולכים ומגלים שהמדינה פועלת בכיוון ההפוך יותר ויותר.

יהודים רבים כבר רואים זאת בעיניים: יש כיום איום ממשי על הקיום היהודי בארצנו. יש עדיין מי שחושב שמדובר רק במקרים בודדים בשוליים, אבל מי שיודע מה באמת קורה בשטח כבר אינו משלה את עצמו. באשקלון ובבת-ים, בשכונות ירושלים וברמלה, בחיפה ובטבריה, בגליל ובנגב, בבני-ברק ובביתר – איפה לא? – יש תהליך מואץ של חדירה ערבית הפועלת בכל הדרכים להשתלטות ולטמיעה (ולא נאריך כאן בתיאור הדברים, שחלק מהם הולך ונחשף לאחרונה בתקשורת המוכנה לעסוק בכך). המאבק בגבעות יהודה ושומרון הוא רק חלק מהמלחמה הזו, אבל החלק היותר קשה וחשוב הוא מול מי שאינו נראה כאויב, מתחנחן ומתייפה אבל מטרתו זהה לאויב הגלוי.

אם המדינה היתה רוצה להיות מדינה יהודית, היא הייתה נחלצת לפעול בעניין מזמן. אבל לא די בכך שהמדינה אינה דואגת ליהודים במאבק הזה, היא מפריעה להם! כל מי שמנסה לפעול למניעת חדירה, השתלטות והתבוללות – יודע היטב שבהרבה מקרים "כוחות הביטחון, החוק והסדר" רק יפריעו לו.

ככל שמגמת השלטון מתבהרת, ככל שמתברר שהשלטון פועל נגד האפשרות שתהיה כאן מדינה יהודית, יותר ויותר יהודים מחליטים לפעול ללא השלטון. זוהי הסיבה הראשונה להתגברות האנרכיה.

ב.

הכוחנות הפכה במדינת ישראל לערך עליון. אם אני כוחני אני קיים, ואם לא – אז לא. את השיעור הזה לימד המיעוט הערבי במהומות אוקטובר, ולמד הציבור הדתי לאומי בגירוש מגוש קטיף.

כך יש התעלמות מוחלטת מעבירות בניה במגזר הערבי – בעוד על בניה יהודית יש אכיפה חריפה, כך תלונות של יהודים כנגד ערבים (למשל על הטרדת בנות) נסגרות, ותלונות של ערבים כנגד יהודים מטופלות בחומרה, וכך מופקרים אזורים שלמים בארץ כמו הנגב והגליל לחסדי עבריינים בעוד ביו"ש לא מהסס הצבא לפעול בכוח נגד אזרחים.

במציאות הזו, כשהשלטון פועל רק תחת איום בכוח, ומי שלא פועל בכוח פשוט דורכים עליו, אין פלא שהציבור פונה לאפיקים כוחניים של פעילות.

כשהמדינה מעודדת אנרכיה וכוחנות, יותר ויותר חלקים מהציבור לומדים את השפה ולא מוכנים להישאר יותר פראיירים. וזו הסיבה השניה לצמיחת האנרכיה.

ג.

מיהו האויב שלנו? – מדינת ישראל של היום מסרבת להכיר בכך שהוא יושב בתוכנו. המדינה מנסה בוירטואוזיות להגדיר את האויב כאיראן, חיזבאללה ועוד; מגמגמת בכל מה שקשור לרשות הפלסטינית ולחמאס; ומתכחשת בעוז במה שנוגע למיעוט הערבי החי בתוכנו כאויב.

ערבים רבים קלטו את המסר, והם משתמשים בכלים-של-שלום כדי להלחם: פיתוי בנות, רכישת דירות, השתלטות על חנויות ומרכזי בילוי, הכל חוקי ושליו. וסביב זה כמובן, גיבוי של פעולות עברייניות רבות, שהמדינה מתעקשת לכנות פעילות פלילית ולא לאומנית.

ככל שמתחזקת בציבור ההבנה שמול האויב הכי מסוכן לנו כיום המדינה כלל איננה פותחת חזית, הציבור מרגיש שהוא נדרש לפתוח את החזית בעצמו.

יותר מכך:  כמו שהזכרנו קודם, המדינה פועלת נגד אותם יהודים שמנסים להציל מה שאפשר.

כשמדינה אינה מוכנה להכיר בקיומו של אויב, ועוד יותר – מעודדת ומגבה אותו, זאת כנגד אזרחיה שלה, האנרכיה היא כמעט מוצא הכרחי. וזו הסיבה השלישית להתגברות האנרכיה.

ד.

ומה אנחנו, תלמידי הרב יצחק גינזבורג, חושבים בעניין?

באופן בסיסי, אנחנו מתנגדים לאנרכיה.

אלא שאנחנו גם מבקשים לכבד ולייקר את מי שהרצון למדינה יהודית בוער בעצמותיו; אנחנו מבקשים להציף לתודעת הציבור את המציאות לפיה המדינה פועלת נגד קיומה של מדינה יהודית בארץ; ולא מוכנים להאשים את היהודי הפשוט באנרכיה שגורם השלטון.

אבל כל זה לא העיקר. העיקר בעינינו הוא לעסוק בגיבוש הנהגה בריאה, הנהגה שאכפת לה מיהודים, שמוכנה לזהות את האויב גם כשהוא נוטף נופת צופים, הנהגה שתמנע אנרכיה, על ידי הנהגת כללים המתאימים למדינה יהודית.

תנועת דרך חיים