מי שחלם לו ● בנו של המשורר החילוני מפיץ חסידות

יצחק הורוויץ, בקהילה

"בן כמה הייתי? אני חושב שהייתי בן 25 בערך. עזבתי לימודי אמנות באנגליה ופניתי ללמוד פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, עם דגש על היסטוריה של המדע. ראיתי עצמי כבן תרבות המערב לכל דבר, הייתי רחוק מכל זיקה ליהדות, לאמונה או אפילו לרוחניות. למעשה, הייתה לי תפיסת עולם ממש מטריאליסטית, לפיה הכול ניתן להסבר מדעי. אמנם ידעתי שעצם הקיום, ההוויה עצמה, הוא חידה שהמדע אינו מסביר, אך חייתי עם זה בשלום – או לפחות כך היה נדמה לי.
"אבל לאט לאט התרחשו כל מיני דברים שבקעו סדקים בהשקפת העולם שלי. למשל, מלימודי ההיסטוריה שמתי לב שרוב העולם ברוב ההיסטוריה היה דתי ומאמין באופן כלשהו. בין אם היו הדתות נכונות או שגויות, כולן התייחסו לרוחני ולנשגב. דבר זה גרם לי לקלוט שהחילוניות המודרנית, אף על פי שכעת היא השולטת, היא בפרספקטיבה היסטורית בעצם סוג של כת שולית – היא היוצא מן הכלל, לא הכלל. זה לא מעיד על כך שהיא שגויה כמובן (גם היהדות היא מיעוט לעומת אומות העולם...), אבל זה הציב בפרופורציה חדשה את תפיסת העולם שלי.
"כך נעשיתי יותר ויותר מודע למשמעות היותי חילוני. נעשיתי מודע לכך שבהתאם להבנתי את העולם לשום דבר, בחשבון אחרון, אין פשר או משמעות, שהכל סתמי, ובעיקר – שתפיסת עולם זו מכרסמת בנפשי בלי שאני שם לב לכך. כל זה הוביל אותי למשבר של ממש.
"אבל בשיאו של המשבר פתאום היה היפוך: חוויתי מעין 'התגלות' בה התחוור לי מעל כל ספק שיש גם מימד רוחני למציאות, שיש נשמה ושיש מציאות נסתרת הנותנת לעולמנו משמעות. בחלומותיי הפרועים ביותר לא ציפיתי שאני, המתנגד כל-כך למיסטיקה ורוחניות, אחווה זאת – אך זה קרה. היה זה אחד הרגעים המשמעותיים בחיי".
מעמד הר סיני פרטי שלך?
"לא, עוד לא. גיליתי שיש מציאות רוחנית ושצריך למצוא דרך לחיות לאורה, אבל הייתה עוד כברת דרך ללכת עד לגילוי היהדות והתורה.
הייתי תרמילאי לפני שאייתו זאת
הרב ניר מנוסי מרצה את דבריו בנועם ורכות, זקנו מגודל ופרקו נאה. עמו יושב גם אבא שלו, דידי מנוסי, המקבל את פנינו בחיוך. "זה ה'קדיש' שלי", הוא מציג את בנו.
ניר מנוסי נולד בשנת תשל"ד בתל אביב לאביו דידי, בן קיבוץ גבע ולאמו צילה. יש לו שתי אחיות גדולות.
האב דידי הוא אישיות מפורסמת בברנז'ה התל אביבית. הוא נולד בשנת תרפ"ח, התגייס לפלמ"ח, פרסם פזמונים וחמשירים וספרי הומור ושנים ארוכות פרסם טור סאטירי מחורז קבוע ב'ידיעות אחרונות', העיתון הנפוץ ביותר במדינה וכך גם קריקטורה קבועה עם רעייתו.
בנו גילה את היהדות, התקרב לחסידות חב"ד ולרב יצחק גינזבורג וכיום הוא כותב ספרים ומרצה ביהדות, חסידות וקבלה.
זה עתה ערך והוציא לאור ספר על שלום בית מתורתו של הרב גינזבורג הנשען כולו על תורת הסוד, ראשון מבין מספר ספרים שהוא עורך עבורו. "הספר", הוא אומר בסיפוק בלתי נסתר, "מותאם כך שיהיה שווה לכל נפש. דתיים, חרדים וחילוניים – כל אחד יוכל להבין את הדברים אף שהם מבוססים על סודות הקבלה. אני מתורגמן", הוא אומר, "אני מתרגם מלשון הקודש לעברית".
עכשיו הוא ואביו ישובים יחדיו, בצל אוסף קרניים וחטים מהגדולים בישראל. כמעט כל בעל חי מקורן מיוצג כאן, מקרנף ועד ראם מפיל ועד קרן ג'ירף. האב לא היה רק סופר אלא גם חובב מסעות שטייל סביב העולם פעמים רבות והיה תרמילאי לפני שאיש ידע כיצד לאיית את המילה הזו. הוא תמיד שב ממסעותיו עם קרני בעלי החיים שפגש בדרכו.
אבל היום דידי הגיע לגבורות ובעצבי גופו פושה הזקנה, ורק בקושי רב הוא מצליח לדבר. במאמץ רב ינסה לקרוא את המילים שכתב אי פעם:
זקן משקיף אל עברו
סופר את תמרוריו,
אחד אחד לפי התור
בטרם יום ערב.
"היום הוא קורא לעצמו ניר", אומר האב בחיוך, "אבל אנחנו קראנו לו ניל. אני ואימא שלו, צילה, נורא אהבנו את השם ניל, שהוא שם של צמח ומופיע במילון אבן שושן. אני גם ידעתי שהוא מוזכר בתלמוד. אבל לפני הברית אמרו לנו חברים שזה לא שם עברי ולא ייתכן שנקרא לך שם לועזי. אז ברגע האחרון, כשהרב ערך את ברית-המילה שלך, אמרנו שהשם יהיה ניר".
"אבל מה, כמה זמן אחרי הברית שוב חזרנו בנו והחלטנו לחזור לשם ניל. אפילו הלכנו למשרד הפנים והוצאנו תעודת שינוי שם. אתה בשבילי תמיד ניל, קשה לי להתרגל אחרת".
"ניל אכן מופיע גם במילון אבן שושן", אומר הבן, "אך הוא לא שם עברי. וגם בתלמוד זהו ה'קלא אילן' – הצמח שהיו מפיקים ממנו את הצבע הכחול המזויף לפתיל התכלת, צמח בעל משמעות שלילית. בכל אופן, מה שקובע בעיניי הוא דוקא השם שקראת לי בברית, ניר, ולכן חזרתי אליו".
"מה בכך?", שואל האב.
"האמונה המקובלת ביהדות", מסביר ניר, "היא שלהורים ברגע הברית יש רוח הקודש. השם שהם נותנים אז הוא הקובע, לא הניירת. ובאמת כשהתחלתי לחזור בתשובה גיליתי דבר מדהים: המילה ניר אינה מופיעה בתורה אלא בפעם אחת בספר במדבר, בפרשת חוקת, פרק כ"א: 'ונירם אבד', ניר במובן מלכות. ומתי נולדתי, אבא? בפרשת חוקת, בפרשה הזו. לו הייתי עושה בר-מצווה כדבעי, זו הפרשה שהיה עליי לקרוא".
"קידוש הקואינסידנס שלך אינו מובן לי", אומר האב, "מה המשמעות של צירופי המקרים"?
"תראה, ודאי שזה לא 'מוכיח' דבר", אומר הבן, "אבל זו דוגמא חזקה להשגחה פרטית: המציאות פתאום מהדהדת פעולה שאנו עושים לכאורה בלי קשר אליה. אתה לא חושב שזה מרשים?"
האב נאנח ואינו משיב.
הוא אולי דומה לסבך? סבך היה שומר מצוות?
"מן הסתם. אבל סבי היה ליטאי, לא חסיד. לא שאני מבין גדול בחוגים".
ואתה מרוצה מחזרתו בתשובה?
"האם אני שמח מכך? אם הוא שמח בחזרתו בתשובה גם אני שמח. מה שחשוב שהוא יהיה מענטש".
אז מה, אני שואל, לא הייתה בר מצווה? גם לא היו חגים אצלכם בבית? והאב מתעורר שוב להשיב:
" לא היו אצלנו שבתות וחגים, לא ציינו אף אחד ממועדי ישראל".
גם לא פסח? יום כיפור?
"לא כלום", אומר האב, "אני בן קיבוץ ומה היה בקיבוץ? כלום. האמת שאני היום די מצטער על כך, התרחקנו יותר מדי מהיהדות.
"בדבר אחד ניל צודק. אנחנו, הדור שהקמנו את המדינה, עשינו דברים גדולים אבל עשינו גם טעות גדולה. הטעות שלנו הייתה שהייתה לנו חשיבה חד-דורית. חשבנו רק על הדור שלנו ועל הדור הבא. לא חשבנו לטווח ארוך, לא חשבנו על איך בונים כאן עם שיחזיק מעמד לדורות רבים. זו הייתה טעות. אנחנו זקוקים לחשיבה רב-דורית ושורשים עמוקים".
קלטתי שהיהדות היא חלק ממני
"אבל יש גם צד שני", מוסיף ניר, "הדור של אבי היה משכיל יותר. אבא למשל בקי בתנ"ך יותר ממני".
"כן", מוסיף דידי, "אני אהבתי מאוד ללמוד את התנ"ך, גם זה חסר היום, מנותקים היום לגמרי מהעבר ומההיסטוריה, לא לומדים כמעט דבר משורשיו העמוקים של העם היהודי".
"אחת החוויות שהשיבה אותי אל היהדות", מסכים ניר, "הייתה החוויה ההיסטורית. יום אחד שמתי את עצמי בנעליו של מתבולל בן המערב שחי בגרמניה. הוא בכל לבו רצה להיות חלק מהתרבות המערבית שגרמניה צעדה בראשה, הוא קנה את השפה הגרמנית את הלבוש הגרמני ואת המנהגים הגרמניים. כשיום אחד הוא מצא את עצמו על רכבת לאושוויץ.
"מה הוא חש? הוא חש שבגדו בו, שהוא נתן את כולו לתרבות זרה אבל היא לא השיבה לו נאמנות, כי הוא לא באמת היה שייך לשם. הוא מת בלי להבין, בלי להבין למה הוא מת.
"דבר זה גרם לי לקלוט שהדברים הגדולים ביותר של חיינו אינם בחירים. המגדר שלך, המולדת שלך, ההורים שלך, לא בחרת אותם. הם שם והם חלק ממך. אחת מהם היא היהדות: היא חלק ממך בין אם תרצה ובין אם לא, ואתה אפילו יכול למות בגללה. אז אם זה כבר כך, אולי כדאי שכבר תברר מה משמעותה? כך שאחרי החשיפה לעולם הרוחני זה אחד הדברים שגרם להתחבר לזה שאני חלק ממני וגם אם לא בחרתי אני חייב לברר את זה.
"אני זוכר גם שכשלמדתי באוניברסיטה, התארחתי באחת השבתות אצל חברי החילוניים שהכינו שבת תוך כדי חילול שבת. הם ערכו שולחן, חתכו, בישלו, הכינו משקה חם ופתאום הייתה לי חוויה בלתי צפויה לחלוטין: ראיתי את מה שקרה סביבי בעיניים של יהודי מלפני 300 שנה.
"דמות אחת של יהודי אחד מזוקן וחבוש שטריימל כמעט קרמה עור וגידים מול עיניי. כמעט ראיתי אותו מביט בי ובמה שקורה בעצב ואולי בהלם. אחרי כל מה שעברנו, אחרי כל מה שעשינו כדי לשמור על המסורת, הגעת לארץ ישראל, כדי לחלל את השבת? פתאום הבנתי את נקודת המבט היהודית על השבת".
התורה משלשלת אליי חבל הצלה
"היו הרבה תחנות ותובנות בדרך כמובן. לאט לאט קראתי יותר, למדתי יותר, התחלתי להזדהות עם דברים שונים ביהדות – הצניעות למשל, היחס למשפחה, החגים. בשלב מסוים התחלתי שאני עובר מרחביה לנחלאות, שם יש אוירה דתית פתוחה, והתחלתי לשמור שבת, אפילו שלא הקפדתי על כל ההלכות.
"כך הייתי זמן רב, בין העולמות, חצי בפנים וחצי בחוץ. הרגע המכריע שגרם לי לקבל על עצמי את ההחלטה לשמור מצוות היה ספר שנקלע לידי, של סופר צרפתי גוי. היה זה רומן שהציג את התרבות המערבית כחברה מתפוררת ואנוכית, שבה כל אחד שבוי בתוך עצמו ואין אפשרות לקשרים ברי-קימא בין האנשים. תרבות המצויה במבוי סתום, דרך ללא מוצא.
"לעומת זאת, באותו הזמן כבר למדתי שבלב היהדות, עומד מושג הברית: יש ברית בין הקב"ה לאדם שנכרתה על מי נח, ברית בין הקב"ה לעם ישראל במתן תורה, ברית בין הבריות זו לזו וברית הנישואין בין האיש והאשה. הברית היא השלכת חבל מעל התהום הפעורה בין האני והאתה. היא מתיחת מיתר של אמון הדדי בין הפרטים המפורדים והמפוחדים.
"כשסיימתי את הספר הבנתי שאין לי מה להסס יותר, אין מה להביט לאחור. המערב מתפורר מסביבי אך התורה משלשלת אליי חבל הצלה המטפס אל מרחב מופלא של קשרים וחיבורים – אל ברית עם הנשגב. ואז החלטתי שהסתיימו ההיסוסים, ולמחרת היום התחלתי להתפלל שלוש תפילות ולנסות לשמור את כל ההלכות. שבועיים אחר כך קיימתי לראשונה את סדר הפסח כהלכתו, מהתחלה עד הסוף.
"המעניין הוא, שלפני זמן מה – עשר שנים מאוחר יותר – אותו סופר צרפתי נודע הגיע לארץ. רבים ביקשו להיפגש עמו אבל הוא לא היה מסוגל והציע במקום זאת פגישה לעשרים איש בלבד, כשמי שייבחר יהיה מי שיצליח ב-150 מילים לשכנע אותו שדווקא לו מגיע להיפגש עמו. אז כתבתי בקצרה את העובדה – שידעתי שבוודאי תיתפס כפיקנטית – שבזכות ספריו החלטתי לחזור בתשובה. לאחר שבוע קיבלתי טלפון ונמסר לי שנבחרתי מתוך מאות, להיות בין העשרים שייפגשו איתו.
"כשהגעתי, כל האחרים ישבו שם וחיכו לסופר בדריכות. כאשר צעדתי פנימה לבוש בבגדי החרדיים השחורים ולראשי מגבעת, נעצו בי כולם מבטים בתדהמה. הצטערתי שלא ניצלתי את הרגע לומר בצחוק: הסופר הזה שאתם מחכים לו? זה אני.
"על כל פנים, כשהגיע תורי לשאול אותו שאלה, שאלתי אותו אם הוא יכול לצפות עתיד חיובי למערב. הוא אמר: 'ניתן לראות שהמדינות שאימצו את המודרניות באופן מוחלט מאופיינות בכך שהןאינן מתרבות. ניתן לשרוד כפרט בתוך המציאות העגומה של היום, אולם לא להוליד לתוכה דורות נוספים. התרבות האירופאית בוחרת במסלול שלהכחדה עצמית. אין לציוויליזציה המערבית כל עתיד. היא נוסעת ישר לתוך קיר".
הייתי מהראשונים שנכנסו עם הכוחות
"האידיאלים שגדלנו עליהם בדור של קום המדינה", מסכים גם דידי, "אינם. אני היום רואה מה קורה ומתמלא בכאב לב, אין אידיאלים. הכול אגו ואגואיזם, כל אדם לעצמו נאבק במשנהו. לא נשרוד כך. אני לא חושש מהערבים, אני לא חושש מהאיראנים. זה מה שמעורר אצלי חשש".
אבל גם אתה עזבת את קיבוץ גבע ואת הסוציאליזם ועברת לתל אביב?
"לא עזבתי מעולם את הקיבוץ. אני פשוט לא חזרתי".
מה ההבדל?
"לא עזבתי מעולם. אחרי שהתגייסתי לפלמ"ח ולחמתי בשורותיו במלחמת העצמאות, המשכתי הלאה לתפקידים שונים. עבדתי באו"ם, נסעתי בעולם ולא חזרתי לקיבוץ. לכן גם אם לא שהיתי בקיבוץ, הקיבוץ לא עזב אותי מעולם".
הקיבוץ עדיין קיים כקיבוץ?
"הכול הופרט שם, אין קיבוץ ואין אידיאל. קוראים לזה קיבוץ אבל זה כבר לא. אני לא עיוור. הקיבוץ קיים רק בתוכי, בזיכרונות של מה שהיה פעם".
היכן לחמת?
"השתתפתי בכיבוש העיר צפת. אחר כך שירתי בנגב, השתתפתי בהגנה על נגבה ולחמתי על כיבוש אשקלון נגד הצבא המצרי".
נפלו לך חברים שם?
"כן, נפלו. בוודאי נפלו. החברים הכי טובים שלי נפלו שם. מה יש עוד לומר, בכלל היום יש לי יותר חברים מתחת למצבות מאשר מעליהן".
"אבא", מוסיף ניר, "כמעט לא מדבר על התקופה הזו. לא מדבר על השכול, אבל הוא חיבר שיר מפורסם על חבריו שנפלו. במקום לדבר הוא כותב שירים".
"מה פתאום", אומר האב, "בתקופה הזו לא כתבתי את השיר. אני לא יכולתי לסבול את המיסטיפיקציה של המלחמה ושל הלוחמים. עשו מהם גיבורים, עשו מאיתנו גיבורים. זה היה גדול עלינו בכמה מספרים. וכי מהו גיבור? אתה במצב הזה לא היית מתנהג בדיוק כמוני? זו הייתה מלחמה נוראה. זה כל מה שאפשר לומר.
"את השיר על השכול, כתבתי רק בעקבות יום כיפור. הייתי גם במלחמת ששת הימים שהייתה מלחמה פחות קשה. פחות אכזרית וכואבת. הייתי קצין תקשורת, מהראשונים שנכנסו עם הכוחות לתוך העיר העתיקה ולכותל המערבי. אתה מכיר את המשפט 'הר-הבית בידינו'? זה משפט שאני פרסמתי אותו ככותרת בעיתונות באותם ימים".
"אבא, אמרת לי שבכית מול הכותל", אומר ניר. ודידי מניד בראשו. "לא בכיתי אבל התרגשתי".
"זה היה מאוד מרגש, כולם התרגשו אז. וגם החרדים אגב. באותו הזמן, בדרך לעיר העתיקה עברתי דרך מאה שערים וראיתי לראשונה אנשים שלבושים כמוך, עם מגבעת ובגדים שחורים. הם גם התנהגו מוזר. מצד אחד, מחאו לנו כפיים והריעו לחיילים שנסעו בג'יפים, אבל מצד שני לא התקרבו. מצד אחד, שמחו על הניצחון אבל מצד שני ביקרו אותנו כי היינו ציונים".
ולא התעניינת מעולם ביהדות? נסעת להודו, לאפריקה, שוטטת בעולם ואת היהדות לא הכרת?
"כן, לא התעניינו מספיק. זו שאלה טובה למה. אבל בזה גם אתם אשמים".
"מה שאבא אומר", מוסיף ניר, "לא מופרך. לא השכלנו להפוך את היהדות לאטרקטיבית בעיני מי שחונך על ברכי התרבות המערבית. היהדות לא התייחסה להשכלה כאתגר אלא כאיום והסתגרה. אולי זה היה בלית ברירה, אבל כעת אני סבור שהגיע הזמן להתייחס לכך כאתגר להיענות לו ולעשות את היהדות גדולה מכל מה שיש לתרבות המערבית להציע".
קיימת הסתה בתקשורת נגד הדתיים. איך תתגבר עליה?
"כן", אומר ניר, "בהחלט זו סיבה. אבל זה לא פותר אותנו מהאחריות שלנו. מי שהניע אותי לחשוב ועורר את תהליך החזרה בתשובה היה אדם דתי שלמד עמי, שהיה דמות מאתגרת כי הכיר את כל ההשכלה המערבית אבל את כל כולה הוא הכניס לכיס הקטן מול התורה.
"אני זוכר שבימיי באוניברסיטה לפני כעשור, התקיימה ההפגנה הגדולה של החרדים נגד בית המשפט העליון. השתתפו אז רבבות חרדים בהפגנה הזו והתקיימה גם הפגנה חילונית, נגדית, נגד החרדים.
"באותו היום ביטלו את הלימודים באוניברסיטה והתארגנה בצורה רשמית הסעה להפגנה החילונית. חבריי עלו לאוטובוס להצטרף להפגנה, וגם אני נסעתי.
"נסענו מהר הצופים ובדרך, בגלל הרבבות שהגיעו, היה פקק תנועה כבד וכך מצאנו את עצמנו תקועים באמצע התנועה האיטית כשלידינו מדשדש אוטובוס של חרדים. גם הם היו בדרך אבל להפגנת החרדים. וכך מצאנו את עצמנו זה לצד זה כשכל אחד מציץ על השני בניכור וזלזול הדדיים. באותו הרגע לא שמתי לב לסימטריה של סיטואציה זו. אני הרגשתי באוטובוס של ה'נאורים', צופה ב'חשוכים' שבאוטובוס השני. רק אחרי זה תפסתי שיש גם זווית הפוכה: הם מסתכלים עלינו כמי שתלושים מההיסטוריה שלנו בעוד הם כן מחוברים.
"לאחר שחשתי שמיציתי את ההפגנה החילונית, החלטתי ללכת ולהציץ בהפגנה החרדית, מתוך סקרנות טבעית. הייתי שם לבד עם שיער ארוך וג'ינס באמצע ים של אנשים לבושי שחורים. זו היתה חוויה מזעזעת. פעם ראשונה שהרגשתי מה זה להיות מיעוט.
"אחר כך גם חשבתי: אם אתה היית נולד חרדי, ודאי גם היית מצטרף להפגנה הזו ולא להפגנה ההיא. אני מקבל את האמת של החיים שלי בלי חשיבה בלי להיות לפקפק – בדיוק מה שאני מאשים את החרדים. חשתי בושה שהנה באתי מהפגנה נגד מדינת הלכה ואני בכלל לא מכיר מהי ההלכה. אני מפגין נגד דבר שאין לי מושג עליו.
"אבל ברור שמעבר לכך ולמרות התקשורת המסיתה, יש לנו יכולת לגשר ולהגיע לרבים מאוד – אם נעסוק בשאלות המעיקות על עם ישראל ונציג את פניה העמוקות והפנימיות של היהדות.
"אני עוסק היום בעיקר בכתיבה בנושאי יהדות תוך ניסיון לחבר את היהדות עם הנושאים המעסיקים את התרבות החילונית – מדע, אמנות, פסיכולוגיה, זוגיות. אני מנסה לחבר את היהדות עם המציאות המוכרת ולעשות אותה נגישה. אני חושב שהעובדה שאני בעל תשובה ומכיר את העולם ההוא נותנת לי יכולת ושליחות לעשות זאת.
"גם מורי ורבי, הרב יצחק גינזבורג, הוא חוזר בתשובה, הוא מתמטיקאי ומוזיקאי במקורו וברור שזה נותן כלים נוספים. הוא מאמין שעלינו מוטל לפתח מתוך התורה מדע יהודי, פסיכולוגיה יהודית ובכלל חשיבה יהודית הנוגעת בכל תחומי החיים והמחשבה. הכול מצוי בתורה וצריך להוציא אותו לאור. זה האתגר שלנו".
בדרום אמריקה גילה חברי יהדות
כישרון אחד ירשת מאבא שלך, אני אומר לו. כישרון כתיבה.
"מה פתאום", נזעק האבא, "ניל יותר מוכשר ממני".
"אימי מאיירת", אומר ניר, "אבי סופר, ומה שמרתק הוא שבתחילת דרכי בחיי הייתי גם אני מאייר. עסקתי בציור והצגתי בתערוכות ולאט לאט עברתי לכתיבה".
ואיך ההורים קיבלו את החזרה בתשובה שלך, אז והיום?
"אני חושב שבתחילה הם חששו ונבהלו. הם פחדו בעיקר מכך שיאבדו אותי. אבל הם למדו שלהפך, הם לא איבדו אותי אלא רכשו אותי מחדש. אני בקשר הדוק עמם, ולאחר שנישאתי אני מביא להם נחת. היום הם מפויסים יותר. היום יש דברים שאבי מסכים איתם עמי".
"מסכים?", מוחה דידי.
"אבא אמרת את זה כמה פעמים", מפייס אותו ניר.
"מבין, אמרתי", מדייק האב, "יש הבדל בין מסכים למבין".
והחברים? איך הם הגיבו? היו גם חברים שלך שחזרו איתך בתשובה?
"רובם לא הבינו והתרחקנו בהדרגה. אבל אספר לך סיפור מדהים: יש לי ידיד קרוב אחד שאיכשהו, מכל החברים, דוקא אתו שמרתי על קשר קבוע. דיברתי איתו רבות וניסיתי לעניין אותו ביהדות. אך דבר לא עזר והוא נותר בשלו.
"לא זו בלבד אלא שהוא רק התרחק יותר, נסע לעבוד בחוץ לארץ, בדרום אמריקה. והנה, דוקא שם הוא התחיל פתאום להתקרב ליהדות!
"מה מתברר? שם, הרחק בדרום אמריקה, הוא נדד לפנמה ופגש צעירה גויה שלומדת קבלה ויהדות. היא מתלהבת מיהדות וטוענת שזה הדבר הכי חכם והכי עמוק. היא מציינת חגים יהודיים ואימצה כמה מנהגים יהודיים, והיא עוררה אצלו את הנקודה היהודית. בגלל ההתעניינות שלה הוא התחיל גם להתעניין בשיעורי תורה. מה שאני לא הצלחתי כאן שנים כה רבות, החל פתאום להתהוות דרך הבחורה הגויה. פתאום הוא ביקש לקרוא את המאמרים שלי על יהדות כדי שיוכל ללמוד אתה...
"היום הוא בתהליך התקרבות ושמירת מצוות והיא מצויה בתהליך של גיור. מסתבר שכשהקדוש ברוך הוא מחפש אותך, הוא ימצא אותך אפילו אי שם בפנמה".