מן המעין - לחודש תמוז

מעובד מדברי מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א.

בפנימיות-התורה יש הַקְבָּלָה בין חודשי השנה לחושים בנפש האדם, כאשר לחודש תמוז מקביל חוש הראיה. לכן ראוי להתמקד בתקופה זו בחוש הזה וללמוד כיצד לשלוט בו ולתקן אותו.

הראיה היא חוש מאד מפתה. כך נצטוינו "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – ופירשו חז"ל "העין רואה והלב חומד", ואף אמרו שיש קשר פיזי בין העין ללב. הראיה היא מאד קלה ומהירה, "פחז כמים"; עוד לא הספקת לחשוב – והנה כבר ראית. ולאחר שראית, אתה עלול 'להשאב' אל המראה, להיות מוקסם לגמרי ולשכוח את עצמך. עצמתו וסכנתו של חוש הראיה בולטים כמובן בהקשר של יצר העריות, כמו שניכר במיוחד בחודשי הקיץ הללו בהם נוטים 'להקל' בלבושים.

ריסון ועידון היצר מתחיל משמירת העינים במובן הפשוט ביותר. לא לחשוב שראיה אינה יכולה להיות רעה – "רק ראיתי" – אלא לדעת לשים את הגבול: לא כל דבר רואים ולא בכל מה שרואים במקרה ראוי להסתכל ולהתבונן. אדרבה, צריך גם להציב לעצמנו סייגים, "ואל תאמין בעצמך" ותאמר אני לא אתפתה. וכבר אמרו דורשי רמזים שהציווי "ולא תתורו" מתפרש בימינו במיוחד על אתרי-אינטרנט – אל תתורו ברשת בלי שמירה, פן תלכדו ברשת, ואת המפתח תדאגו להפקיד בידי מישהו אחר (למשל "מן הרמונים ומן התאנים").

וקשרים נוספים בין חוש הראיה לחודש תמוז:

♦ לפי המסורת, בראש חודש תמוז חל יום הולדתו ופטירתו של יוסף הצדיק – הדמות שמסמלת יותר מכל את היכולת לעמוד בניסיון ולשמור ברית-קודש.

♦ בתחילת חודש תמוז גם נשתלחו המרגלים לתור את הארץ (ולכן הסתיימו ארבעים-הימים בתשעה באב); המרגלים הלכו אחר מראה-העינים החיצוני המורה שלא ניתן להתגבר על יושבי הארץ, ולא האמינו שבאמת "סר צלם מעליהם" [ודרך אגב, הדרך בה עברו המרגלים נקראת בתורה "דרך האתרים", אולי רמז נוסף לאינטרנט...].

♦ ובי"ז בתמוז אירע חטא העגל והשתברו הלוחות. חטא העגל הוא חיפוש אחר משהו נוצץ וחיצוני, שיש בו כח וקסם למראה-העינים, במקום "משה האיש" אשר התעלם מן העין.

ומכאן נקודה נוספת על החיסרון שבראיה. הראיה תופסת רק את החיצוניות, על פני השטח, ואינה קולטת את הפנימיות. לכן הראיה יכולה להטעות ולאחוז-את-העינים. זוהי הזנות עליה מדובר בפסוק "ולא תתורו... אשר אתם זונים אחריהם" – זנות של הזנחת הפנימיות העיקרית והִמָשכות אחר החיצוניות הטפלה.

בהקשר של יצר העריות, כמובן הגבר הוא המוזהר ביותר שלא לזנות, ואילו האשה מוזהרת שלא להזנות – אך לא רק כדי לא להכשיל אחרים, אלא גם כדי שלא לזלזל בעצמה, שלא להפוך עצמה לכרזה צעקנית, לאובייקט שמתייחסים למעטה החיצוני שלו ומתעלמים מאישיותו ונשמתו. רק הלבוש הצנוע מעניק לאשה כבוד אמיתי, "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָהּ".

כאשר שומרים על חוש הראיה ומטהרים אותו, מגיעים לבסוף לראות את הפנימיות. בהקשר שבין אדם לחברו, צריך לדעת לדבר אל הנשמה של השני (ולכן ראוי להסתכל בפָּנים שלו, המשקפים את פנימיותו). ובהרחבה, שמירת הראיה מובילה לראיה פנימית של האור האלוקי החבוי במציאות, "כל מי שרואה דבר ערווה ואינו זן עיניו ממנה, זוכה להקביל פני השכינה" – כאשר זיו השכינה יופיע גם ברבדים הגלויים יותר, ביופי מעודן המשקף טהרה ויופי פנימיים.

הרחבה מומלצת: תמוז – חוש הראיה