משט ומטס ולחץ בלתי נתפס – ומה הקשר לתורת המלך?

נדמה לי שרבים מתושבי ישראל הביטו בתדהמה בסערה שחולל סביבו המטס, שבא בהמשך למשט, שגם הוא יצא לחלוטין מכל פרופורציה. איך כמה עשרות פעילים לא חמושים יכולים להעמיד על הרגלים מדינה שלמה לשבוע, מישהו יכול להסביר לי?הפעם זה קרה בשבוע שאחרי ההתפרצות התורנית של תורת המלך. כלומר, מזה שנה וחצי, אחת לכמה חדשים, דואגת מדינת ישראל להעלות לכותרות את הספר תורת המלך, או את מחבריו, או את מי שנתנו לו הסכמה, ומצליחה לעורר מהומה שמפתיעה אותנו שוב ושוב – איך הם מצליחים להתנהג בצורה כל כך לא חכמה, פעם אחרי פעם? וממה למען השם נובע הלחץ הבלתי מובן הזה?
מבט שני על שתי הסוגיות מגלה קשר די פשוט ביניהן. בשתיהן יש יציאה גמורה מיחס (פרופורציה בלעז) סביר, ובשתיהן – כמה מפתיע – מדובר בסוגיות של מוסר.

הלחץ מהלא - מוסרי

מדוע כל כך קשה לנו להתמודד עם ביקורת בינלאומית? אם אנחנו כל כך צודקים, אז למה כמה צעקות מוציאות אותנו משיווי משקל? למה כל כך קשה לנו להתמודד עם גינויים בינלאומיים, ומדוע נציגי ישראל בחו"ל מגמגמים כל הזמן ולא אומרים דברים ברורים ופשוטים?הלא לכאורה מה יותר פשוט מזה שהערבים הורגים בנו, שהם חלק מהאיסלאם הטרוריסטי הבינלאומי, שהם משתמשים בילדיהם הם כמגן אנושי בלי שום חשבון? האם זה לא ברור כשמש שצה"ל הוא צבא יותר מוסרי מהחמאס?זהו, שלא. לרבים מהיהודים היום זה לא ברור בכלל. כי אם צה"ל הוא כל כך מוסרי – אז למה הוא כל כך מפחד לפגוע באויב? אם אנחנו צודקים, וצה"ל אמור להגן עלינו מפגיעה, אז למה צה"ל מעדיף פעמים רבות את נוחותם של הערבים על פני בטחוננו – כמו בסוגיית הסרת מחסומים, או תוואי גדר ההפרדה, ועוד ועוד?ועוד יותר – אם אנחנו כל כך צודקים, אז למה צה"ל מסכן חיי חיילים שלנו, כדי לשמור על החיים של האויב? מי צודק פה, לדעת הצבא שלנו? ולמה הגדרת המשימה של צה"ל הפכה להיות שמירה על השקט, ולא שמירה על היהודים?ואם לצה"ל כל כך לא ברור מי צודק כאן ומי מוסרי כאן, אז באמת אפשר להבין מה הלחץ מהמפגינים הבינלאומיים, שבאים להטיח בפנינו את הספקות והקשיים שהעם בישראל מתמודד איתם.וזה לא רק צה"ל. כל הממסד שבוי בקונספט הזה, שהמוסריות שלנו מוטלת בספק, שאין צודק וטועה – יש רק חזק וחלש, ושאנחנו הצד הלא בסדר במשחק הזה. ומי מוביל את כל הקו הזה בתוך הממסד? – כמובן, אנשי המשפט, אלו שהיו אמורים להיות מופקדים על הצדק (שי ניצן כבר אמרנו? נכון, הוא רק דוגמא אחת. אבל די מרכזית).אז עכשיו אפשר להבין למה כשמגיעים כמה מפגינים, כולם נכנסים להיסטריה. שוטרים בנתב"ג, ראש הממשלה, כל העיתונים, ומה הסכנה? – שכולם יגידו שוב שאנחנו לא מוסריים.

מה מוסרי באמת?

ומנגד, קמו שני יהודים אמיצים, רבנים, שהחליטו לברר אחת ולתמיד – איך צריך להתנהג צבא מוסרי באמת במלחמה. איך צריך לנהוג צה"ל, איך צריך לנהוג צבא ישראל, צבא שבאמת מתכוון להגן על האינטרסים של עם ישראל, ובאמת מתכוון להיות מוסרי לגמרי.את כללי המוסר, באופן לא מפתיע, חיפשו שני הרבנים בתורת ישראל. זה לא צריך להפתיע אף אחד – התורה, על כל חלקיה, המחשבתי וההלכתי, היא המכוונת את הדעות וההתנהגות של היהודים מאז שקיבלנו אותה ועד היום. אתם יודעים מה, לפחות אפשר להסכים שראוי שכך יהיה. התוצאה של החיפוש הזה הוא ספר תורת המלך.מי שזה הפריע לו הם אותם אלו ששמחים בבואם של המפגינים הבינלאומיים, ובראשם אותו ממסד משפטי מזוייף. ה' ישמור, עוד מישהו יגיד כאן שהיהודים כן צודקים! שאפשר להלחם באויב בכח, בלי רתיעה, ואפילו לנצח, רחמנא לצלן! ושלום השקר, שכל כך קשה עבדנו עד ששכנענו את הציבור שאי אפשר בלעדיו, מה יהא עליו? והאיצטלא המוסרית שעל קידושה נפלו כבר כמה חיילים יהודיים, הי"ד, מה יקרה איתה? ואז, כמובן, רבותי – ההיסטריה חוזרת.

מלחמה מוסרית

למי שלא שם לב עדיין, המלחמה שלנו בעיקרה היא מלחמה מוסרית.מצד אחד אלו שטוענים שאסור ליהודים להלחם ברצינות, ש"הנרטיב הפלשתיני" שווה ערך לסיפור היהודי, שהמוסר מחייב לחלק את הארץ, והוא מחשיב את חיי אזרחי האויב יותר מאת חיי חיילינו; מצד שני אלו שטוענים שמותר לעם לקיים חיים עצמאיים בארצו, שמותר לו גם להלחם לשם כך ולהרוג באויב, ממילא שחיי החיילים הנלחמים בצדק יקרים יותר מחיי אזרחי האויב, ובקיצור שאפשר להיות גם חזקים וגם מוסריים, גם לנצח וגם להיות צודקים; ומי באמצע?באמצע נמצאים כל מי שיושבים על הגדר, שמפחדים לדון בסוגיות המוסריות הללו, שמפחדים לשאול אפילו מה דעת התורה בהן – שמא התורה תימצא לא מתאימה למוסר האנושי שמולו הם מפחדים להתמודד.וכשמפחדים לדבר, זה מתכון בדוק להיסטריה.