לאחרונה פרסמו הארגונים 'גישה', 'קו לעובד' ו-LEAP דו"ח משותף על השפעת הפסקת עבודתם של פועלים מיו"ש בישראל. בדו"ח עגום במיוחד מבחינתם מפורטות ההשלכות על חיי ערביי יו"ש, ותגובותיהם תחת הלחץ. הדו"ח מבוסס על ראיונות עם 25 אנשים שעבדו בישראל לפני טבח שמחת תורה. רבות מהתופעות שעולות בדבריו של מרואיין אחד חוזרות אצל מרואיינים רבים נוספים, ומספרות סיפור של ייאוש מעתידם בארץ.
שלא במכוון, הדו"ח הזה מדגים שוב כיצד בעוד אנחנו התייחסנו לעבודה של הערבים רק בעין של עלויות ונהננו מכוח עבודה זול יחסית, למעשה תחזקנו את הלאומיות ה'פלסטינית' שלא חדלה לרגע מלהלחם בישראל.
לפי הנתונים שמובאים בדו"ח, לפני המלחמה עבדו בישראל הקטנה (בתוך הקו הירוק) כ-155 אלף ערבים מיו"ש, מהם 115 אלף באופן חוקי. אצל מעסיקים יהודים ביהודה ושומרון עבדו עוד כ-48 אלף בעלי היתר.
אחרי פרוץ המלחמה ישראל הקציבה מכסה של 8,000 עובדים בלבד בתוך הקו הירוק. ביו"ש ירדה המכסה ל-32 אלף.
בכתבות שפרסמנו כאן בעבר סיקרנו את המאבק, מתוך ההתנחלויות, נגד מה שרבים מאוד מיושביהן רואים בו המשך הקונספציה - הן בהכנסת מחבלים פוטנציאליים לשטח היישוב, והן בסיוע לאויב בהמשך אחיזתו בארץ.
סך העובדים בישראל ובהתנחלויות היווה לפי למס"פ (הלמ"ס ה'פלסטינית') 22.5% מכלל העובדים ביו"ש.
אחרי שהמספרים נחתכו באופן חד כזה, הכלכלה הערבית ביו"ש לא מצליחה להתאושש, והאבטלה זינקה.
בעקבות כך, לפי עדויותיהם של הפועלים שהתראיינו לדו"ח אפוף הקדרות, החברה הערבית סובלת מתופעות קשות.
כמה וכמה מהמרואיינים מספרים על ריבוי של גניבות ופריצות, ומייחסים זאת למצב הכלכלי הקשה שדוחף אנשים לפשע. בהערת אגב נציין שההסבר הזה בלי ספק הגיוני, אבל יתכן שיש כאן עוד גורם - מתחילת המלחמה ישנה תנופה בהקמת חוות ביהודה ושומרון סביב היישובים, והן מקשות מאוד פיזית על ההסתננות של ערבים לתוך היישובים - הן לצורך רצח והן לצורך גניבה. כשהיצע הגניבות הזמינות יורד בסוג אחד של מיקומים, שהיה מועדף תרבותית, גם זה יכול לגרום לעליה בגניבות במיקומים אחרים.
חלק מהמרואיינים מספרים גם על עליה במעשי נוכלות, ופריחה של השוק האפור - הלוואות מארגונים פרטיים המעורים בעולם הפשע. הקושי הכלכלי מתבטא אצל משפחות רבות בקושי לשלם חשבונות כמו חשמל ואף מים, וודאי דמי שכירות. התופעה האחרונה גוררת פינוי של דיירים מבתים שכורים.
המצב הקשה, לפי דבריהם של רבים, מערער את המשפחה ושיעור הגירושים נוסק. חלק מהאנשים אף מדווחים על עליה בשימוש בסמים.
כמובן, לא כל מי שאבדו את עבודתם בישראל נכשלים במציאת עבודה אחרת. חלק מהם הצליחו לעבוד בבניה בתוך היישובים הערביים ביו"ש, אך כאן עולה בעיה חדשה - לפחות אחד מהמרואיינים מספר שלא הצליח אחרי תקופת עבודה לקבל את השכר המגיע לו, ועזב. גם מי שמוצא עבודה חדשה חווה ירידה משמעותית בהכנסה. לפני המלחמה שכרו הממוצע של פועל בניה ושיפוצים - מקצועם של רוב גדול מהפועלים שנכנסו לישראל - היה כ-300 ש"ח ליום. על אותה העבודה השכר הממוצע ביישובים הערביים ביו"ש הוא כ-115 ש"ח.
ומה לגבי השוהים הבלתי חוקיים? אין הערכה ברורה על מספרם, אך מהשטח מדווחים שההרגשה היא שקשה הרבה יותר להכנס לישראל. לבקשת חופש המידע של ארגון 'שומרים' מסרה המשטרה שמאז פרוץ המלחמה ועד סוף 2024 נפתחו 15 אלף תיקים לערבים שנכנסו לישראל מיו"ש שלא כדין. ובכל אופן, ודאי שמי שמצליח להכנס לישראל לעבוד, מקבל פחות שכר - המעסיקים גוזרים 'פרמיית סיכון' כדי לפצות את עצמם למקרה שיתפסו.
היקף ההעסקה ירד, ואחד מהפועלים טוען שהוא וחבריו מוגבלים רק למשמרות בוקר - אולי כדי לחמוק מפקחים. בנוסף, מי שלא רוצה לישון ב'זולות' מאולתרות בשטח וגם מעדיף להמנע מחציות מרובות של גדר ההפרדה נאלץ לשלם יותר על לינה בישראל.
הפגיעה המצטברת בהכנסות הפועלים משפיעה עוד הרבה מעבר למעגל המצומצם שלהם - לפי הערכות לפני המלחמה, שכרם - שכאמור גבוה בהרבה מהממוצע במקום מגוריהם - היווה כשליש מהתוצר המקומי הגולמי של הרש"פ ביו"ש. הכלכלה כולה נסמכה עליהם, בין אם אלו היו משפחות מורחבות שהם פרנסו ישירות, ובין אם מגישי שירותים וסוחרים שלהם הם שילמו מכסף שהרוויחו בישראל.
שבירת מטה לחמם מקצצת את היכולת שלהם לבנות עתיד בארץ. לפי מה שמספרים המשתתפים במחקר משפחות נמנעות מלהביא ילדים לעולם. כמה מהם משתפים גם בכך שהם לא שולחים את ילדיהם ללימודים. מסקנה מתבקשת אצל רבים היא לתכנן הגירה החוצה, אך לא כולם יודעים איך ולאיפה יצאו.
דבר אחד שעשוי להחזיק את תקוותם של העובדים בישראל לשעבר הוא שהיתר העבודה לא בוטל, אלא רק הוקפא ואי אפשר להשתמש בו כדי להכנס במעברים. לכאורה העובד יכול להחזיק בתקוה שיום אחד ההיתר שבו הוא עוד מחזיק יביא לו שוב תועלת.
אך מתברר שבמציאות החדשה כמות עצומה של ערבים בעלי היתר עבודה מוכנים לוותר עליו תמורת הזכות למשוך כעת במשיכה מוקדמת את הכספים הפנסיונים שהצטברו להם על פי החוק בישראל. במענה לבקשת חופש המידע של ארגון 'קו לעובד' מהמדינה התברר שרק מתחילת המלחמה ועד לספטמבר 2024, כ-61 אלף עובדים שהחזיקו בהיתר עבודה בישראל ערב המלחמה בקשו למשוך את הכסף שהצטבר לזכותם. פירוש הדבר הוא ש53% ממספר העובדים בעלי ההיתר ערב המלחמה וויתרו למעשה על היתר העבודה שלהם.
ניתן להעריך שבזמן שעבר מאז ספטמבר 2024 התופעה התרחבה עוד ועוד כשהקושי הכלכלי המשיך להצטבר. במקביל, מחברי הדו"ח מלינים על כך שועדת המנכ"לים לעניין עובדים זרים שינתה בפועל את הפרשנות המקובלת לחוק, כך שעובדים ערבים מיו"ש נכנסים תחת ההגדרה הכוללת של 'עובדים זרים' - והמכסות שבעבר הוקצו להם בלבד עוברות כעת לעובדים זרים מאסיה, מזרח אירופה ועוד. במילים אחרות, היתרי העבודה שאבדו לא נשארים ריקים וממתינים לאיוש מחדש, אלא נתפסים.
נדמה שהקמפיין שהוציאה תנועת 'נלחמים על החיים' בחורף האחרון והביע בערבית את מחשבותיהם הכמוסות של רבים מהערבים עצמם - 'אין עתיד בפלסטין' - הולך ונעשה למציאות ברורה.
