למה החרדים כפויי טובה?

בס"ד

בין נקניקיה לקבב, בין סטייק לאנטריקוט, צריך גם לומר משהו על היום הגדול הזה. כפי המסורת רבת השנים, בוחר הדוד חיים להפסיק לרגע למרוח טחינה בפיתה, להזיז את כוס הבירה לצד ולהתחיל לצלות את החרדים. בדרך כלל הוא מקריא מאמר פופולארי ששלחו לו בקבוצה, אך הפעם הוא מצטט דווקא מעלון שבת שקרא בו כשהחזן התעכב עם חזרת הש"ץ:

"השבוע בישרה לי אשתי נטע, כי למשפחת הולצבגר, השכנים מלמטה, נולד בן. שמחתי עד לב השמים. הם חיכו שמונה שנים, כאשר בשנתיים האחרונות הם היו נראים כל כך מדוכאים, כבר כמעט לא הגיעו לשמחות ואירועים.

הגעתי לבית הכנסת לתפילת מנחה. אני רואה את אבישי, אבי הבן הטרי, עם ארשת פנים נפולה למידי, תמהתי. נגשתי לחבקו ולברכו לרגל הבשורה הגדולה. "יהודה, אל תשאל", אמר בקול נמוך, "לידה זוועתית. ניתוח קיסרי אחרי 18 שעות של ניסיון ללידה רגילה. כל זאת בנוסף לכך שהוא נולד בחודש השביעי והוא צריך להיות כמה חודשים בפגיה. אין לי כוחות". נדהמתי. כיצד אדם שחיכה כל כך הרבה שנים לרגע הזה מסוגל עוד להתלונן שלא הכל שלם? כיצד אדם שחטף כאלה ייסורים לא רואה את זה שסוף סוף הרגע המיוחל הגיע?

ואני, כותב השורות, רוצה לשאול את אותה שאלה את אחינו החרדים: אחרי אלפיים שנות ייסורים, פוגרומים וסבל, מלאים בציפייה, למשפחת היהודים נולדה בשעה טובה בת, ישראלה שמה. נכון, הלידה הסתבכה, גם התינוקת עדיין בפגייה, אך כיצד אתם, מר חרד וגברת חסידה, מסוגלים שלא להודות על המאורע הגדול הזה? על ישראלה הקטנה? השתגעתם? תפסיקו להיות כפויי טובה!"

הדוד חיים ניגב את שפמו הג'ינג'י משאריות הצ'יפס והקטשופ שזה עתה הביאה לו אשתו. "לא יאומן, הא? אמרתי לאשר, הבן דוד מבני ברק, שהם פשוט לא רואים את יד ה' בניסים הגלויים שהרעיף עלינו. אין מילים אחרות חוץ מכפויי טובה". "משל יפה" אישרה הדודה גבריאלה. "העיקר שהם סוחטים את המדינה", חידד האחיין רותם.

וכאן הבן שואל: מדוע כל כך מעצבן את דוד חיים העובדה שכמה אנשים לא מודים לקב"ה? אם כבוד ה' הוא שבוער בקרבו, מדוע אינו קובל ביתר שאת על אחיו החילונים, שאמנם עושים מנגל בפארק קנדה כמותו, אך שוכחים להודות לה' על עוד כמה דברים? ועוד, כיצד יתכן באמת שהחרדים לא רואים ביד ה', האם מדובר באמת בכפיות טובה נטו? הרי רבים מניצולי השואה בחרו ובוחרים להתנהג ביום זה כיום רגיל, האם הם לא מכירים בגודל הנס? ניקח לדוגמה את הרבי מצאנז. הרי הוא איבד 11 ילדים בשואה, ובמסירות עילאית הגיע לארץ ובנה קהילה מפוארת, בית חולים, בתי מדרש ועוד ועוד. האם הוא לא ידע להודות על כך לה'? וכי יתכן שעובד ה' כזה גדול באמת כפוי טובה?

אז אולי, דוד חיים היקר, תצא רגע מהקופסא ותחשוב קצת אחרת? אולי תנסה שנה אחת להבין את כל הגדולים והצדיקים שידעו, יותר ממך וממני, להודות לה' על כל נשימה ונשימה ובכל זאת בחרו שלא לומר הלל ביום הקדוש הזה?

נדמה כי הלחץ של חיים הוא שיכירו וידעו כל יושבי בני ברק כי למדינה תכרע כל ברך. כיצד אתם בזים לאמונה הממלכתית עליה גדלנו? כיצד אתם שמים פס גדול על כל המערכות שאנו שואפים לתקנן?

אפשר לומר כי יותר משהלל ביום זה הוא הודאה הרי הוא בבחינת בקשה. בקשה מיוצר כל שיכיר גם הוא במה שאנו קבענו כי אתחלתא היא. יכיר גם הוא כי על אף החולשות, אנו בדרך וזה רק עניין של קימעא קימעא. וגם אם זאת המדינה תלחם בו, תתנכר ליראיו, תכלא אותם ואת רבניהם בכלא, תשחרר את רוצחיהם, תפנה את בתיהם, תגייס את בנותיהם, כל אלה לא ישנו את העובדה שהיא יסוד כסאו בעולם.

אם נרצה לחדד יותר, נסביר כי ליבת הדיון היא האם יהודה השכן, היה מבין את הדיכאון של האב הטרי, אבישי, במידה והיו מבשרים לו שבנו כנראה יצא לתרבות רעה. דהיינו - האם אנו מודים על דבר גשמי שנטול ואף מנוכר לנשמה או שמא החיצוניות כשלעצמה לא עושה עלינו רושם כלל?

הבהרה: אין מטרת המאמר להביע דעה בדבר חגיגת היום, לכאן או לכאן, אלא להסיר לזות שפתיים המנסה לרדד את הדיון העמוק הזה, לבעיה של שימת לב, מידות מושחתות או כל ביטוי אחר. דומני כי לפעמים "ירידה" על ה"ציבור האחר" באה לה במקום דיון ענייני, אשר מסוגל לפתוח את שאלות היסוד לדיון מחודש.

חג עצמאות שמח.