כל הדרכים מובילות אל אדמת הארץ

ופתאום, שערי הארץ נסגרו. נתב"ג שומם. אין יוצא ואין בא. אך גם אין איש המבקש לצאת. רק המונים-המונים המבקשים לשוב. בנים אובדים החפצים לחזור ולהתכרבל בחיק אמנו האהובה- ארץ ישראל.

כמה יפה ונאה לחזות בהמוני ישראלים שהתרגלו שבלי נסיעה של שבוע-שבועיים בשנה לחו"ל אין טעם לחייהם, כשהם פוקחים את עיניהם ומבינים שנופי הגלות אינם אלא אשליה וכי בלי אדמת הארץ אין טעם לחיינו... כמה מרנין לשמוע על יהודים יקרים שהרחיקו נדוד מפני שלהישאר בארץ זה "חונק" ושהדרך היחידה "להתאוורר" היא טיסה לאיי תאילנד, לתעלות וונציה או להרי האנדים, כשהם צובאים כעת על שדות התעופה השוממים ברחבי העולם בניסיון לשוב ארצה;

כמה נפלא שרבבות יהודים שדימו בנפשם כי דרך המלך לחפצי קירבת ה' עוברת דווקא דרך ארצות האויב הארורות והמשוקצות אוקראינה ופולין, והנה הם מוותרים על רכישת כרטיסי טיסה, מוותרים על החוויות ה'רוחניות' המשקרות, הדמיוניות והמתעתעות בליז'נסק או באומן שאדמתן הטמאה ספוגה בדם יהודי, ומבינים כי דרך המלך להתקרב לה' ולעבודתו היא אך ורק על אדמת הארץ- ככתוב מאות פעמים בתורתנו הקדושה (ובפרט בספר דברים); כמה טוב ויפה שיהודים החפצים רק בתורת ה' ובעבודתו יתברך מתעוררים להבין שאדמת הגויים- מברוקלין ועד לונדון- איננה, ולעולם לא תהיה, יעד נכסף ומחוז חפץ.

כי כל תקוותינו, כיסופינו, השתוקקותנו, מאוויינו, הם רק אל הארץ. לירושלים. לחברון, לשכם, לעבר הירדן המזרחי. אל הגולן והבשן, אל נהר פרת. אל הררי ארצנו, מעיינותיה ונחליה... זהו היעד ואין בלתו, ואליו מובילות כל הדרכים כולם.

הטירוף המתחולל סביבנו מספק לנו הזדמנות פז לחזור לשפיות. לחזור אל הארץ ולהתאהב מחדש בשמיה, באדמתה, בתבואתה, בפלגיה ובנחליה. בואו ונצא אל משעולי הארץ. אל האוויר הצלול הנקי מווירוסים ומחיידקים למיניהם. נהלך ביחידים ובזוגות (לפי הוראות משרד הבריאות...). ננצל רגעים שבהם מפציעה השמש מבעד לעננים כדי להספיק ולראות את פריחת הדבורניות האחרונות, לחזות בפריחת הצבעוני הראשון ולהתבשם מריחה המשכר של הקידה השעירה המצויה כעת בשיא פריחתה. נרצה את אדמת הארץ ונחונן את עפרה... בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו!