קולות השופר במדרכה

עלון "עולם קטן" פרסם בשבת האחרונה סיפור מאת מורדי מילר על מפגש עם טרמפיסט שהרעיד את הלב

בפנייה לבגין עמד בחור צעיר, זקן חום בהיר שרק החל לצמוח, מגבעת עם 'קנעייטש' ותפילין.

עצרתי לו.

ככה אני עם הטרמפיסטים שלי, ישיר וחד. אם אתה לא רוצה לענות, אני אומר, תרגיש חופשי; אבל אני שואל. אלה החוקים ברכב שלי.

הוא דיבר.

בן 17 וחצי, גר בבת עין, לומד בישיבה של הרב גינזבורג. אתה מכיר? הוא שאל ואני חייכתי. בטח שמכיר. נזכרתי בהתוועדויות הרבות שבהן שמעתי בצמא את דבריו. כן, עניתי, מכיר. אדם מרשים הרב שלך.

אחר כך פרש לפניי את משנתו, לא חיכה לשאלות. ידעתי מה יאמר, גם אני אמרתי פעם דברים דומים לפני לא הרבה שנים; אולי עשר.

דיבר על המדינה, על המלחמה בין הקודש והטומאה, על החיבור שצריך שיהיה לנו ליהדות, לא כיחידים אלא כציבור. נתן לי עלון, הסביר בלהט, פנה אליי. גם כשקשה צריך לקום, צריך לקום ולהתחזק. פנה אליי ולהפתעתי לא הרגיז, פנה בתום, פנה ביושר. פרט על מיתרים סמויים.

חולשה גדולה אחזה בי. הנה אני, שקול וציני, מהנהן בחצי חיוך, נוהג בגופייה ורחוק כל כך מבתי המדרש, ודאי מבית מדרשו של הרב גינזבורג.

הנה אני. יודע, מסביר בשקט ובכובד ראש. ומאחור? יושב נער, כולו רוח סערה, אש להבה שפושה ומאיימת להדביק. דבריו חדים כתער, פוצעים, חודרים. מילותיו שוצפות, לבו ים סוער.

חולשה גדולה אחזה בי. מתי בשנים האחרונות הרגשתי כך? מתי בשנים האחרונות הרשיתי לעצמי לטבוע בים של עצמי, להטביע אתי אחרים, לחיות כל רגע כשליח.

תכף הרגעתי את עצמי, משפטיו ניתכים בי מאחור, עברו למצב השתק. הרי אני לא מאמין בדרך שלו, גם לא במטרה. אני לא שם.

אני במקום אחר, טוב יותר, מכוון יותר. זה יפה לגיל צעיר, זה מרשים, זה מזכיר לי את עצמי. אבל הגיע הזמן להתעשת. מה לי ולו?!

הגענו ליעד, עצרתי בצד. הנער הביט בי במבט חודר. לתקוע לך בשופר? הוא שאל פתאום. ואני, בגופיה שלי, ממהר קצת הביתה ומופתע, אומר לו לא. אתה תפדח אותי כאן ברחוב?! אתה תבריח אנשים. אתה רוצה לתקוע בשופר ככה סתם באמצע היום?!

ורגע לפני שהוא הלך, קול חזק מהעבר התרגש בתוכי, אחז בגרוני, נשנקתי. מתי נהיית כל כך מרובע? בקושי זוכר אתה שחודש אלול כעת, בקושי יודע אתה מה התאריך העברי היום. תן לו שיתקע! תן שירעיד את הלב, אז מה אם אנחנו ברחוב?! כולם הרי מתים בסוף, הכול הבל, הכול עובר. מה חדש תחת השמש הזאת?! ממה אתה פוחד?!

חכה! צעקתי לו. הנער חייך, שלף בזריזות שופר והחל לתקוע. תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה גדולה.

תקיעה - צופר האנייה היוצאת הדרך.

שברים - הגלים מכים בה בלב ים.

תרועה - מתנפצת לרסיסי אינסוף.

תקיעה גדולה - נמלט לחוף ים חדש, רגל אדם לא דרכה בו, מתחדש ומתנקה.

קולות השופר במדרכה, ברחוב צדדי בירושלים, בצהרי יום שישי, זעזעו את נפשי כפי שאלפי תקיעות בבתי הכנסת בימים נוראים לא זעזעו, עת טלטלתי גופי, מנסה לכוון ולא יודע למה.

קולות השופר הקצרים האלה, החזקים אך רכים כל כך, החזירו אותי באחת לימים של השתפכות ושל שיבה.