היכֵּרוּת

שעות דמדומים, אמצע אוגוסט 2017. אנו נפגשים במדרשת עפרה ועולים – במעין התגנבות יחידים - למאחז החרֵב של עמונה בשלוחה של הר "בעל חצור" החולש על היישוב עפרה.

כסאות לבנים סודרו למול גלעֵד בית הכנסת, הכולל גל אבנים התומך בקרשים הניצבים בהתרסה כלפי שמיים, ולצידם שישה צמיגים גדולים מיותמים המוצמדים זה לזה. שולחן עם מפת נייר לבנה הוצב בכניסה למִתחם, ועליו שתייה קרה ומיני מאפה.

נשים, גברים וטף עולים לאיטם במעלה ההר. נערי גבעות חגים סביב משטחי הבטון שעליהם ניצבו הקרוונים שקרסו עם הפינוי במסגרת מבצע "גן נעול" (פברואר 2017).

הרב גינזבורג מתעכב כהרגלו, ואנו ממתינים, ומקיימים בינתיים שיחות נימוסין קלות, מצטמררים קמעה ממשבי הרוח החודרים לעצמות. כרגיל באירועים מסוג זה, אני החילוני היחיד שבא "מבחוץ" כדי להתבונן ולהתרשם.

הרב גינזבורג פותח בדברים בטון השקט, המונוטוני המורגל שלו. חזותו המרשימה הקנתה לו את הכינוי "המלאך".

הרב, השוכן במצוות הרבי בכפר חב"ד, נחשב בין הרבנים הקיצונים ביותר הפועלים ביהודה ושומרון. נראה לעיתים שהוא מדבר אל עצמו, מבלי להתחשב בקהל שלו.

אנו מנסים לעקוב אחרי דבריו הנרגשים: "אנחנו בארץ הצבי [...] עמונה = אמונה [...]. צריך להאמין חזק שהמקום הזה עוד יקום, לתהילה ולתפארת [...]. כי לא באתם עד עתה אל המנוּחה ואל הנחלה [...]. מנוּחה זה לנוח מכול אויבינו מסביב; נחלה זה נצח [...]. צריך להתחזק באמונה שעוד מעט ייבנה משהו טוב יותר מקודם – בית המקדש השלישי, בחינת מתנה מן השמיים [...]. אנחנו במצב ביניים בין המנוחה לבין הנחלה, בין הנחלה לבין המתנה [...]".

למעלה משנה אחרי כן, בשלהי דצמבר 2018, אני עושה את דרכי שוב במעלה ההר – אל מאחז עמונה.

ציבור המקורבים מוזמן בחשאי להגיע לעֶרב חיזוק והזדהות מיוחד. נערות ונערים רבים מסתופפים בשני קרוונים שהוצבו במעלה ההר לאחר הפיגוע בגבעת אסף.

אנו מתכבדים בנוכחותו של הרב שמואל אליהו, שמבשר לקהל האוהדים כי "אין שום מניעה שעם ישראל יחזור לכאן".

למחרת היום, אני מגיע שוב למקום לרגל טקס הסרת הלוט של "חוות עמונה", בנוכחות שרת התרבות, ח"כ מירי רגב, ובהשתתפות שני הסבים של התינוק שנרצח בצומת עפרה. כרגיל, אני ה"זר" היחיד המגיע "משום מקום" לטקס שנוי במחלוקת זה.

עשרה ימים לאחר מכן, ב-3 בינואר 2019, פונו הקרוונים והשוהים בהם מהשטח, לאחר מאבק אלים בין כוחות מג"ב ומשטרה לבין המתיישבים, שהסתיים בעשרות פצועים. בלילה זה ישנתי שנת ישרים, ולא עודכנתי לגבי ההיערכות המיוחדת.

מדוע אני מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות? מה מושך אותי לשם, לתדהמתם של רבים ממכּריי משני צידי המתרס – אותו קו תיחום המפריד, סמלית ופיזית, בין תושבי יהודה ושומרון לבין רבים מאחיהם ואחיותיהם הגרים בגבולות "הקו הירוק" שהולך ומתמסמס בהדרגה לנגד עינינו?

***

החברה הישראלית סובלת מבעיות ראייה. כאשר אנו מתבוננים ב"אחר", תמונת המציאוּת שלנו כמו מתעוותת מעצמה. לנגד עינינו ניבט ה"ימני" או ה"שמאלני"; ה"חילוני", ה"דתי" או ה"חרדי"; "נער הגבעות או "רכז השב"כ"; ה"אשכנזי" או ה"מזרחי"; ה"אישה" או ה"גבר". את אלה הכלולים בתוך קטגוריות מעין אלו אנו "מכּירים מראש"; אנו יודעים למה לצפּוֹת מהם. הרי, אחרי הכול: כושי לא יהפוך עורו, כשם שנמר – חברבורותיו.

***

אציג את עצמי להלן בצורה קטגוריאלית, בדומה לתוויות האחרות שהבאתי לעיל, למרות שהקטגוריה שאציע מוכּרת פחות, ולכן כדאי אולי ללוות אותה בכמה מילות הסבר: אני "אנתרופולוג".

מה זאת החיה הזאת? מבלי להישמע מלומד מדיי, רחמנא ליצלן, אומר כי מדובר באדם אשר איתרע מזלו והוא מוּנע על ידי סקרנות בלתי נלאית ללמוד על דרכי בני האדם, על אורחות חייהם והתנהגותם. הוא מתעניין, בצורה כפייתית, בתרבויות של קבוצות חברתיות שונות.

אני נזכר באירוע משעשע שהייתי עד לו במחקר שקיימתי על בית ספר במרכז הארץ, שבמסגרתו ביליתי יום בשבוע במשך שלוש שנים בכיתות, במסדרונות ובחצר. תלמיד ותלמידה עמדו במרחק מה ממני ושוחחו ביניהם. התלמידה פנתה אל התלמיד ושאלה: "מי זה?". הוא השיב: "זה האנתרופולוג". התלמידה: "מה זה אנתרופולוג?". התלמיד: "חוקר תרבות". התלמידה: "אבל מה הוא עושה כאן, הרי כאן אין תרבות?".

תרבות קיימת כידוע בכל מקום שבו מצויים בני אדם ומקיימים ביניהם קשרים לאורך זמן. האנתרופולוג מתייחד מכל עמיתיו במדעי החברה או מדעי ההתנהגות בכך שהוא יוצא למקום שבו בני האדם חיים או פועלים – אל ה"שדה". לכן, עבודתו נקראת "עבודת שדה".

לא בכדי, חלק מכם בוודאי ראה אותי ב"שדה" – בהתוועדויות ובשיעורים של הרב גינזבורג; באירועים שונים ביו"ש; בגיחות ליצהר למפגשי החברותא השבועיים עם מאיר אטינגר; בכלבייה בכפר תפוח; באולמות בתי המשפט, ועוד.

אני יוצא ל"שדה" כדי להיות איתכם, איתכם ממש, במה שנהוג לכנות "תצפית משתתפת"; כדי לראות אתכם – לא כפי שדמותכם מופיעה בכלי התקשורת ההמוניים, או בדעות הקדומות של מי שאינו מכּיר אתכם באופן בלתי אמצעי, אלא מתוך ניסיון כֵּן להבין "מבפנים" כיצד אתם חושבים, מה מניע אתכם, וכיצד אתם פועלים.

את ההבנות האלו אני שואף להביא ל"אחרים". ייעודי הכולל הוא לעורר שיח ציבורי מיוּדע ומעמיק יותר, שיאפשר לפחות מידת מה של הבנה הדדית והִתקרבות.

כיצד אם כן מתייחד תפקידו של האנתרופולוג?

איך האנתרופולוג נראה?

–          האנתרופולוג יכול להיות צעיר או זקן; קירח או בעל רעמת שיער; שחור או לבן.

–          מה חשוב אם כן?

עליו להיות בן אדם – קשוּב, רגיש, ורצוי גם נבון.

מה האנתרופולוג לא עושה?

–          האנתרופולוג לא יוצא לשדה עם ציפיות מוגדרות.

–          האנתרופולוג לא יוצא לשדה עם שאלות מחקר.

–          האנתרופולוג לא יוצא לשדה עם השערות כלשהן.

–   האנתרופולוג לא שופט אלא מנסה להבין מבפנים – מנקודת המבט של הנִצפים – את התנהגותם ואת מניעיהם במסגרת התפיסות, הערכים והסמלים התרבותיים שעל פיהם הם חיים ופועלים.

ומה, אם כן, האנתרופולוג עושה?

–          האנתרופולוג פתוח להתנסות באופן מיידי וראשוני.

–          האנתרופולוג מקדים אמפיריקה (שימוש בחושים) לתיאוריה.

–   האנתרופולוג משתדל להקשיב, הקשבה עמוקה, מתוך מיקוד תשומת הלב ב"אחר", כדי להבין אותו באמת ובתמים.

–          האנתרופולוג נותן ל"שדה" – לנחקרים ולנסיבות חייהם או פעולתם – "לדבר".

–   האנתרופולוג מסתכל על הוויה אנושית שלמה, כשהוא מנסה "להיכנס לנעליהם" של נחקריו ולהפיק מהתנסותו הממושכת תבניות או דפוסים התנהגותיים וחברתיים בעלי משמעות ועניין.

אזכיר ביעף כי בשירות המילואים בצה"ל שימשתי במשך כמה עשורים כפסיכולוג ארגוני במדור מדעי ההתנהגות (באיו"ש, פיקוד מרכז, ומטכ"ל לצד עוזר הרמטכ"ל לענייני חשיבה), וכקצין בבית הספר ללוחמה בטרור, מדור צלפים. בהקשר זה, הייתה לי זכות – ועדיין יש לי – לעסוק בעניינים ביטחוניים חיוניים ומרתקים.

באילו "שדות זרים" רעיתי כאנתרופולוג? אמנֵה כמה מהם: מחקר על אורח החיים של נזירות במנזרי נשים קתוליים; מחקר על התנהגות המבקרים בגן חיות; מחקר על צלפים צבאיים; מחקר על חיי בית ספר על-יסודי; מחקר על מתנחל שרצח מחבל כפות; מחקר על פעולתה של "מחתרת יהודית חדשה" שהייתה מוכנה לפגוע בתלמידות בית ספר ערבי פלסטיני; מחקר על בית ספר לילדים מאושפזים בבית החולים הדסה עין כרם; מחקר על מסעות של בני נוער ישראלים למחנות המוות בפולין.

המכנה המשותף לכל המחקרים הללו כפול: ראשית, מדובר ברוב המקרים בקבוצות סגורות או סגורות-למחצה, המוכּרות כ"שוּליוֹת", שהכניסה אליהן מחייבת רגישות ומיומנות מיוחדת; שנית, ברבות מהקבוצות האלו קיימים ערכים תרבותיים, תפיסות פוליטיות, אידיאולוגיות או תרבותיות שעשויות להיות שונות במידה רבה מאלה של החוקר או אפילו מנוגדות להם במובהק. כאן נבחנת יכולתו לנסות ולהבין, מבלי בהכרח להסכים; להתעניין באמת ולהיות מסוגל להכיל אנשים, רעיונות ומעשים העומדים בניגוד לתפיסת עולמו.

רבים שואלים אותי האם אפשר להגיע לשדה כ"לוח חלק", משוחרר מכל תפיסה אישית ומקצועית. התשובה היא כמובן שלילית. אנו נושאים – מרצוננו או שלא מרצוננו – את ניסיון החיים שלנו, משועבדים במידה ידועה לעמדות ולדעות שגיבשנו במרוצת הדרך. זהותנו מורכּבת מממדים רבים: חברתיים, פוליטיים, תרבותיים, כלכליים, דתיים, רוחניים ועוד. אם כך, מה אנו אמורים לעשות? תשובתי, בקצרה: כמו בכל תחום אחר בחיים – מתפשרים ולומדים תמידית.

מדי פעם, אשתדל להביא גם גישות "חיצוניות", שיאתגרו את קהל הקוראים ויציעו השקפה שונה ולעיתים אף מנוגדת לתפיסת עולמם.

 *********

שימו לב: 
תחת תמונתו של כותב הבלוג, ניתן להירשם לקבלת עדכון לדוא"ל האישי על פרסום רשומות חדשות של כותב זה.