בע"ה כ"א ניסן תשפ"ד
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

שובה של הערבות ההדדית

ישנה תקווה שההתעוררות הציבורית בתחושת ה"אבל אשמים אנחנו" תהיה גם פתח של תקווה לחידוש הערבות ההדדית גם להגשמת חלומותיו של יוסף // מאיר אטינגר

  • מאיר אטינגר
  • א' שבט תשפ"א - 07:28 14/01/2021
גודל: א א א
מאיר אטינגר
מאיר אטינגר
הרשם לעדכונים מהבלוג שלי

גל המחאה שפרץ לאחר הרצח של אהוביה סנדק ע"י בלשי ימ"ר ש"י, לא נוצר באותו רגע שרכבם של הבלשים ניגח את רכבו של אהוביה הי"ד, גם לא בנסיונות הטיוח של ימ"ר ש"י מיד לאחר הרצח - כאילו בבת אחת פרץ גל חום יהודי, שהיה אצור בעשור האחרון של "שלטון הימין", חום יהודי שקורר בהבטחות שווא של שינוי, של ריבונות או התגברות, ללא תשובה לה'.

החום היהודי הזה נובע מהרצונות והכיסופים העמוקים שיש בלב של יהודי, חלומות על משהו אחר לגמרי ורחוק לחלוטין מהשיח הפוליטי שאנחנו טובעים בו בחיי היום יום, ושהשתלט לחלוטין על השיח בעשור האחרון של מנהיגות בנט על הציונות הדתית, הציפיה לגאולה שלמה, לבניין המקדש, לחיבור טבעי ופשוט לארץ ישראל, לירושת הארץ מתוך אמונה נדחקו הצידה בעקבות תקוות שווא שנצליח 'להיות כמו כולם' 'להניח את ההגה על הידיים של המדינה', כן של אותה מדינה מבולבלת ורחוקה מכל אותם תקוות וחלומות.

אותו חזון שנבלע בשנים האחרונות, בנסיונות לחקות את המשחק הפוליטי המקובל, להציג פוליטקאים נפוחי אגו יותר מאלו שגירשו אותנו מגוש קטיף, להיות יותר מוצלחים בלעבוד על הציבור בתקשורת מאשר התקשורת שהפכה אותנו למנודים ומוקצים. החזון הזה שהיה מודחק כל כך מפלס לו דרך מחדש.

גל המחאה הזה שפרץ ללא הכנה מוקדמת, והקיף מעגלים שהיו נראים רדומים מאוד בעשור האחרון, מבשר את שובה של ה"ערבות ההדדית" סביב חזון משותף, וסביב ההבנה שלכלל הבעיות שאיתם אנחנו מתמודדים ישנו שורש משותף.

בשנים האחרונות (נגיד 7-8 אולי יותר) עסק השב"כ יותר מכל בפירוק ה"ערבות ההדדית", שנוצרה לאחר הגירוש מגוש קטיף, המאמץ העיקרי של המחלקה היהודית בשב"כ הוקדש להפרדת מאבקים, ולבידודם של העומדים בחזית המאבק. הם הסתובבו מרב לרב כדי להסביר ש"הם זה  לא אתם" ו"זה לא נוגע אליכם", והשתדלו גם לתגמל פה ושם, בעניינים גשמיים או בעניינים רוחניים.

למרבה הצער, ברוח הנושבת בציונות הדתית, עם היד הקלה על ההדק של גינויים והתנערות, המלאכה היתה מאד קלה. כאשר כל אחד מתמודד לבדו מול הממסד, ניתן היה בקלות להוביל קו של פשרות מול כל אחד בפני עצמו.

צריך להודות על האמת, כי ישנם רווחים מסויימים משיטה זו, במסגרתה הסכים ה"ממסד" "להתפשר" על מלחמתו בדברים חשובים, על מנת להצליח להפריד ולבודד את ההולכים לפני המחנה, כך למשל מתוך ראיית האיום ב"נוער הגבעות" התקבלה ההחלטה בצה"ל לאפשר הקמתם של מאחזים חדשים לאחר תקופות ארוכות מאד שבהם לא קמה אף נקודת התיישבות חדשה.

אבל למרות כל זה, ללא היכולת לאחד מאבקים מתוך ערבות הדדית, ולהכיר בקיומה האמיתי של מערכת שקיימת בה תקרת זכוכית, בכל הקשור לתקומת מלכות ישראל, וליישום הרעיון היהודי באמת, תקרת זכוכית כזו הדורשת כל הזמן פריצה מתקדמת, ומאבק מתמשך. תקרת זכוכית מולה עומדים כל הזמן חלוצים-ומתעמתים, נערים ומבוגרים, חצופים יותר וחצופים פחות, כל התקדמות כזו הינה מקומית בלבד ואישית, וחסרה את היכולת להיות חלק ממארג שיחולל את השינוי הדרוש.

אם ניקח כמשל את ההתיישבות ביהודה ושומרון, ניתן לקחת כל מאבק על נקודת התיישבות, כמאבק מקומי הנועד להכריע את גורלה של גבעה זו או אחרת, בראייה כזו גם אם יצליח וכשמצליח מאבק כזה הוא אינו מכריע את עתידה של ארץ ישראל, לכן, למשל, על אף התרחבות היישובים יכולה עדיין לקום "תכנית טראמפ" שתציע את חלוקת הארץ, עם תיקון כזה או אחר, לאותה גבעה שהצליחה לשמר את הנוכחות בארץ. רק היכולת שלנו להשתייך יחד לאותו מקור סמכות משותף, שמקנה עבורנו את אותה ברית של ערבות הדדית, (שהרי הברית של ערבות ההדדית, שנכרתה בערבות מואב, היא אותה ברית של קבלת סמכות התורה על ציבור)

[החיסרון של שיטה זו הוא חוסר היכולת המוחלט להיאבק ולשנות את כללי המשחק, ולא רק לפעול בתוכם. עם שיטה זו לא היתה כלל קמה ההתיישבות ביהודה ושומרון כי לא היו מתאספים מספיק צועדים לצעדות "גוש אמונים". מפעל המאחזים "ההתיישבות הצעירה" היה נהרס מזמן, כאשר נידון להשמדה בשנים שלאחר ההתנתקות.  המשמעות של ה"ערבות ההדדית" היא היכולת לקיים מסגרת (לאו דווקא ממשית) שמסוגלת להיחלץ מהשעבוד לכללי המשחק הקיימים ואף לשנותם]

ריסוק ה"ערבות ההדדית" התבטא בשיא החרפה בפרשית המצור על גבעת "קומי אורי", גבעת קומי אורי שבתי 5 משפחות נהרסו ונמצאת במצור למעלה משנה וחצי. המצור על גבעת "קומי אורי" הוא חסר תקדים, לא כלפי יהודים, מעולם לא היה אירוע שאפילו התקרב להתעללות היומיומית של שוטרי המג"ב שמוצבים בגבעת "קומי אורי", ולא כלפי ערבים - מעולם לא היה אירוע כזה, שבו אף אדם, לא בייביסיטר, לא חשמלאי ולא שליח מכולת יכול להיכנס לבתיהם של המשפחות בגבעה - צו כזה לא היה עובר לסדר היום. מדובר בניצול לרעה הכי קיצוני שיכול להיות של הצו המכונה "שטח צבאי סגור" שנועד כביכול להגן על שטחים בהם נעשית פעילות צבאית, אבל מאז הצוות המיוחד לאכיפת החוק בשטחים של שי ניצן משמש למניעת התפתחותם של מאחזים, ולרדיפת נוער הגבעות.

אלא שהסיטואציה התקדימית של המצור, האכזריות וההתעללות בחלוצי גבעת קומי אורי, לא היתה יכולה להתאפשר אפילו לשבוע, לא כל שכן לחודש, קל וחומר שלא לשנה וחצי (!) אילולי היתה מקבלת תמיכה ולגיטימציה מאותם מעגלים שהשתכנעו ש"אנחנו זה לא הם" שרדיפת נערי או משפחות הגבעות, היא אך ורק רדיפת נערי ומשפחות הגבעות שחושבות אחרת ממנו, שנוהגות אחרת ממנו ושהבחירות שלהם לפעמים גורמות לשלטון להיכנס בנו, או לצייר אותנו רע בתקשורת, וממילא רק נרוויח אם ירדפו אותם. לא שאנחנו מעוניינים בזה, כמובן - הם יאמרו מן השפה ולחוץ - אבל איננו יכולים או מעוניינים לקחת אחריות על הבחירות האלו.

זהו מצור שזוכה לגיבוי פסיבי או אקטיבי של רבנים, בגלל שלא מספיק הקשיבו להם,  כי לא קיבלו לדעתם את הכבוד הראוי להם או כדי להראות ש"הם זה לא אנחנו", ומקבל סיוע מאנשי ציבור, שחרדים לעשייה התקשורתית שלהם ושלא יקלקלו את התדמית שבנו לעצמם בתקשורת. אין פלא שבאווירה כזו נוצר הכוח השלטוני שמרשה לעצמו לרצוח נער, ולכסות את דמו בטיוח ושקרים.

גל המחאות הרחב שפרץ מיד לאחר הרצח של אהוביה הי"ד מבשר את תחילת שובה של ה"ערבות ההדדית", ניכר כי הציבור חש למרות כל מאמצי השכנוע של הממסד שלא באמת ניתן לבצע חיתוך מלאכותי בין ה"הם" שהממסד רודף ל"אנחנו", ה"הם" זה אח, זה בן דוד זה שכן, שעלול להירצח או להירמס ע"י הממסד.

ישנה תקווה שההתעוררות הציבורית בתחושת ה"אבל אשמים אנחנו" תהיה גם פתח של תקווה לחידוש הערבות ההדדית גם להגשמת חלומותיו של יוסף, מתוך הבנה שכדי להצליח להגשים אותם, יש צורך לפרוץ חומה, חומה כזו שרק אם נפעל מתוך ערבות הדדית נוכל לבקוע.

 

*********

שימו לב: תחת תמונתו של כותב הבלוג, ניתן להירשם לקבלת עדכון לדוא"ל האישי על פרסום רשומות חדשות של כותב זה.

 

תגובות (3) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 0 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד