בפרשתנו כתובה פרשת סוטה הפותחת במלים "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ". הפועל תִשְׂטֶה הוא מלת מפתח בפרשה, ודרכו נוכל לעמוד על החטא ועל התיקון.
כך מפרש רש"י: "כי תשטה אשתו – שנו רבותינו, אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות, דכתיב 'כי תשטה' וכתיב בו 'נואף אשה חסר לב'. ופשוטו של מקרא, כי תשטה, תט מדרכי צניעות ותחשד בעיניו כמו 'שטה מעליו ועבור', 'אל ישט אל דרכיה לבך'".
כלומר, מבחינה דקדוקית פשוטה, המשמעות של השרששׂטההוא נטיה וסטיהמהדרך – כאשר שי"ן שמאלית מתחלפת בסמ"ך, כמו שהשׂוטהבלשון התורה היא הסוטהבלשון חז"ל, וכמו שיש בתנ"ך חילוף בין שֵׂטִים וסֵטִים[1]. אבל לפני הפירוש הפשוט הזה, מביא רש"י את דברי חז"ל שהשֹוֹטָה של התורה (בשי"ן שמאלית) נדרשת כמושׁוֹטה(בשי"ן ימנית), במשמעות שלשטות(אך למרות שרש"י מקדים את הפירוש הזה, הוא אומר ש"פשוטו של מקרא" הוא מלשון נטיה וסטיה, זאת כיון ששוטה ושטות הן מלים בארמית ובלשון חז"ל ולא בלשון התנ"ך).
מהי אותה "רוח שטות" הגורמת לניאוף? אפשר לפרש שהשטות של הנואפים היא בהתעלמות מתוצאות המעשה. הנואפים חיים במציאות מדומיינת, כאילו אפשר לנהל "חיים כפולים" ולהנות מכל העולמות, אך באמת הם הורסים בידים את החיים, לעצמם ולאחרים (השטות מופיעה כאן בהקשר לאשה הסוטה, אבל רש"י מביא גם פסוק המדבר על האיש, "נואף אשה חסר לב [דהיינו חסר דעה]"). כיוצא בזה, נאמר שהסוטה מביאה קרבן מנחה משעורים, בעוד שכמעט כל המנחות הן מחטים, כיון ש"היא עשתהמעשה בהמהוקרבנה מאכל בהמה" (רש"י) – הבהמה פועלת לפי תאוות ואינסטינקטים, וכך החוטא נותן לתאווה למשול בו ולהנחות את מעשיו.
באמת, "רוח השטות" אינה רק בחטא של הניאוף. בגמרא[2]נאמר "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"(ולומדים זאת מהפסוק שלנו) – כל חטא בעולם הוא תוצאה של רוח שטות! אבל מדוע? האם כל יהודי שמחלל שבת, למשל, עושה זאת בגלל "רוח שטות"? הרי הוא יכול לומר, אני מודע לגמרי למה שאני עושה ובכל זאת אני מחליט לעשן בשבת! מה כאן השטות?
כדי להבין את זאת, יש לדעת מהי החכמההיהודית האמיתית (כפי שמוסבר בהקשר זה בספר התניא[3]). החכמה הזו מכירה בקשר העצמישל היהודי עם ה' ובכך שכל חטא, בהיותו מנוגד לרצון ה', סותר את הקשר הזה. אילו היה האדם מודע במאה אחוז למשמעות החטא, הוא לא היה חוטא – לא רק בגלל העונש הצפוי לו ("יראת העונש"), אלא בגלל עצם המשמעות של החטא כניתוקשל הנשמה ממקור חיותה האמיתי, מאלקים חיים. הרי כאשר היהודי מרגיש שחטא מסוים מתנגש לגמרי עם עצםנקודת היהדותשלו, תתעורר אצלו אותה נקודה והוא יסרב לעשות את המעשה הזה, אפילו במחיר של מסירות-נפש! אלא שהוא משלה את עצמו שהחטא ה'קטן' שמזדמן לידו כרגע אינו סותר את הנקודה היהודית שבו. גם יהודי שלמרבה הצער מחלל שבת בפרהסיא, עדיין טוען "אני יהודי, ויש דברים שאינני מסכים לעשות, אבל חילול שבת לא הופך אותי לגוי. זה לא כל כך נורא". זוהי השטות! כי באמת תמיד תהיה יהודי, ודוקא משום כך כל חטא – גם חטא שבהלכה נחשב קל בהרבה מחילול שבת – הוא "יריקה בפנים" של אביך שבשמים, כשם שילד שמצער את הוריו עושה שטות גדולה (גם אם כעת אינו מבין זאת). בקיצור, כל חטא הוא תוצאה של "אי שפיות זמנית" – אי-שפיות כזו שהאדם מביא על עצמו בבחירתו הרעה.
נחזור ל"פשוטו של מקרא" בפירוש רש"י: "כי תשטה –תט מדרכי צניעות". כאן הדגש משתנה. רוח שטות פירושה התעלמות מהחכמה הנכונה, וכאן מדובר על נטיה מהנוהג הנכון המקובל. על קרבן המנחה של הסוטה (העשוי משעורים) נאמר "ולא יתן עליו לבונה" – "שהאמהות נקראות לבונה, שנאמר 'אל גבעת הלבונה' והיא פירשה מדרכיהן" (רש"י). ארבע האמהות של עם ישראל הן מופת וסמל ל"דרכי צניעות", ובכך הם משרות ריח-ניחוח של לבונה, ריח טהרה וצניעות – והאשה הסוטה נוטה מהדרך הזו. נשים לב שהסוטה לא נקראת כך בגלל מעשה של ניאוף, שהרי יש כנגדה רק חשד שאינו מוכח, אלא משום שהיא לא נהגה ב"דרך צניעות" ונכנסה למצב שאסור להכנס אליו (התייחדות עם גבר זר ברשות היחיד, כמפורט בהלכה[4]).
גם כאן, השכל החיצוני יכול לזלזל ב"דרכי הצניעות" של המסורת היהודית, כמו לבושים צנועים והפרדה בין המינים (במקום שהדבר נדרש). האשה יכולה להזדעק על ההגבלות הללו ולראות בהן משהו מעיק ומיותר. אבל החכמה האמיתית – ליתר דיוק, הבינההאמיתית, שהרי "בינה יתרה ניתנה באשה" – יודעת שרק דרכי הצניעות שירשנו מאמותנו הקדושות מעניקות את הכבוד הראוי לבנות ישראל. הבינה הזו חשה את מעלת הדבר הצנוע על פני הדבר הגלוי, ויודעת שלאשה יש "סוד כמוס" כה עדין ופנימי, שאם לא שומרים עליו כראוי אזי פוגעים ומזלזלים בו.
בלשוננו כיום, יש משמעות נוספת לשרשסטה– במובן של "סטיה מינית". גם כאן צריך להתמודד עם תפיסה שגויה של "חיצוניות השכל": בעולם המודרני, אנשים חושבים את עצמם כ"אנשים חושבים", שאינם משועבדים לתפיסות מיושנות ופרימיטיביות, ובשם "השכל הנאור" הם טוענים לתפיסה מתירנית קיצונית, בשם "עיקרון השוויון" המקודש.
אך באמת, החכמה האמיתית מצדיקה את התפיסה העתיקה, המבדילה בין חיי משפחה נורמטיבים לבין עירבוביא של מתירנות ללא גבולות. ושוב, כדי להגיע לחכמה האמיתית הזו, עלינו להבין ששרש החכמה נעוץ בהכרה פנימית הרבה יותר, במקום שמעל הדעת האנושית הרגילה. זוהי החכמה שמתגלה בשלמות בתורה ומצוותיה, והיא יודעת לומר מהי דרך החיים הנכונה והראויה ומהי סטיה מן הדרך. מי שקשור לחכמת התורה אינו מתבלבל, הוא יודע שהמתירנות המודרנית היא סטיה מדרך הישר, ושגם אנשים מוכשרים ומבריקים מאד יכולים לדגול בעיקרון שבאמת אינו אלא שטות.
כך אמר החכם מכל אדם: "יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך", ומבואר בספר הזוהר[5]שאין הכוונה לסתם סכלות וטפשות (וכי מה החכמה המיוחדת לומר שהחכמה עדיפה על טפשות?), אלא על חכמה חיצונית, שאע"פ שיש בה הרבהשכלהרי היא יכולה להיותסכלות אם אינה יונקת מפנימיות החכמה.
מהו העיקרון שאנו מציבים מול השטות והסטיה? לאחר שהעמדנו את רוח-השטות אל עמוד הקלון והשמצנו אותה כאבי כל חטאת, מתבקש לומר שהיהדות שוללת לגמרי שטויות, מכל סוג שהוא. לעומת רוח השטות, נציב רק את רוחהרצינות, שיקול הדעת הנכון על פי חכמת התורה.
ובכן, ודאי שצריך לנהוג כל הזמן בחכמה ובתבונה. אבל, למרבה הפלא, מתברר שיש בתורה מקום מכובד גם לשטות. אם מקור הביטוי השלילי של רוח שטות הוא בפרשת האשה הסוטה, הרי דוקא בשמחת החתונה אנו נוהגים לעשות קצת שטויות… כך מסופר בגמרא[6]על אחד האמוראים, רב שמואל בר יצחק, שהיה רוקד לפני הכלה כשהוא זורק ותופס שלשה ענפים של הדס. אחד מגדולי החכמים באותו הדור, רבי זירא, מתח עליו בקורת בשעת מעשה ואמר "הסבא מבייש אותנו" – "שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים ונוהג קלות ראש בעצמו" (רש"י). אבל לאחר פטירתו של רב שמואל בר יצחק הופיע מעליו עמוד אש, סימן להיותו "יחיד בדורו", ואז אמר רבי זירא: "הועילה לסבאשטותו"!
בלשון החסידות, זוהי "שטות דקדושה"[7]. ומוסבר שהנטיה 'לעשות שטויות' נובעת בשרשה ממקור עמוק ונכון, מכך שיש משהו "מעל טעם ודעת". כאשר הנטיה השטותית מופיעה סתם כך, בצורה בוסרית ושלילית, היא הרסנית מאין כמוה. אבל כדי להכניע אותה באמת אנו צריכים לנהוג בשטות דקדושה. כך שמחת הנישואין היהודית היא גדולה מאד, מעל החכמה המושגת לנו, ולכן מתאים לנהוג בה במעשים 'שטותיים' (שבמבט ראשון יכולים להראות כפגיעה בחזות המכובדת הראויה לתלמיד חכם). לבית יהודי שמבוסס גם על שטות-דקדושה, יש חסינות מפני רוח שטות המתוארת בפרשת הסוטה. כמובן, שטות קדושה כזו מותנית בכך שתעשה מתוך מודעות ושליטה מלאה,שטותשיטתיתלגמרי. ואכן, בדברי רבי זירא על רב שמואל בר יצחק, מביאה הגמרא נוסח אחר: "הועילה לושיטתולסבא".
לפעמים אפשר להסתפק בדרך של רצינות מלאה. אבל דווקא בדור שלנו, דור הגאולה, עלינו לנקוט בדרך של "שטות דקדושה". כך נחשוף את הכוחות העצמיים ביותר של היהודי, עד לעצם האמונה, וכך נוכל לנצח באמת את כל רוחות השטות והסטיות, ולהגיע לשלום-בית אמיתי בכל בית יהודי ובכל עם ישראל.
גם תט מדרכי הצניעות וגם רוח שטות היינו מעל טו"ד דקליפה, שהרי שרש מדת הצניעות ברדל"א כמבואר באריכות בשכינה ביניהם פרק האחרון הדר מצוה צניעות. כלומר ששניהם ללכת אחרי חיצוניות השכל במקום פני' אבא פני' עתיק וכן פני אמא פני' עתיק.
י"ל דרוח שטות, אין אדם עובר עבירה כו' היינו מצד חיצוניות החכמה שהשכל מתרץ לו שנשאר ביהדותו (ובכלל זה לא נורא כו') כמבואר בתניא, ואילו תט מדרכי הצניעות (של אמותינו הקדושות) כנגד חיצוניות בינה.
גם בשימוש של היום חיצוניות השכל מצדיק את הסטיה המינית, וזה כל המלחמה – פנימיות השכל של תוה"ק שמושרשת בפנימיות הכתר (אמונה-תענוג-רצון) למע' מטו"ד נגד חיצוניות השכל הנוטה לכל מיני מתירנות (בשם השויון החיצוני, כך השכל ה'נאור' תופס).
יתרון החכמה מן הסכלות פי' בדא"ח דסכלות היינו חכמה חיצונית, חיצוניות החכמה כמבואר כאן, רוח שטות. סכל היינו שכל (גם להסתכל), חיצוניות השכל הוא הטפש הגדול.
