הפלרת מים בישראל

משרד הבריאות של מדינת ישראל מחייב את כל ספקי המים בארץ, ובראשם חברת מקורות, להוסיף פלואוריד למי השתייה (הפלרת מים) המגיעים לברזים בכל יישוב המונה מעל 5,000 נפש, כלומר ברוב שטח ישראל. זאת בניגוד לרוב מוחלט של מדינות העולם (97%) בהן לא נעשית הפלרה מרכזית של המים.

מדיניות זו מבוססת על מחקרים שמצאו קשר בין צריכת חומצה פלואורידית ובין ירידה בתחלואת עששת השיניים. בנוסף, נבדק הפן הכלכלי של ההפלרה, ונמצא שבמחיר כמה מאות מיליוני שקלים בשנה, ניתן לחסוך בערך פי 6-7 בהוצאות על טיפולי שיניים.

אלא שמנגד טוענים מומחים אחרים שההפלרה אינה מועילה, ואף מזיקה ומסוכנת (כפי שנטען גם בעתירה לבג"ץ בנושא)[1]. ישנם מחקרים שמצאו שהקשר בין צריכת פלואוריד לעששת קלוש עד לא קיים. בנוסף, נמצא שלהפלרת מי השתייה ייתכנו גם השפעות שליליות כגון פלואוריזם בחניכיים, וכן מחלות קשות יותר[2]. בין השאר, ראוי לציין את הטענה שהחומצה הפלואורידית יוצרת קשרים כימיים עם המתכות בצנרת המים (בהקשר זה יש להזכיר את חוות דעתו של אהוד לשם, שהוגשה בעתירה לבג"ץ. לשם עצמו היה במשך שנים רבות מהנדס מים ראשי במשרד הבריאות והאחראי על ההפלרה, אך כיום הוא טוען שזו היתה טעות ושלא ניתן להסתמך על מחקרים בתנאי מעבדה ולהתעלם מהנושא הקריטי של הצנרת).

שלש שאלות למשרד הבריאות

ההכרעה במחלוקת הזו היא עניין למומחים, אך הציבור רשאי וצריך לבחון את מדיניות משרד הבריאות בנושא. עולות כאן שלש שאלות קשות:

א. שאלת ההכרעה. לאור המחלוקת החריפה הנ"ל, האם ניתן בכלל להגיע להכרעה חד-משמעית בשאלה זו, או שמא במקרים כגון זה ראוי ונכון להותיר את ההכרעה בידי הציבור עצמו?

ב. שאלת השקיפות. מהציבור הרחב נמנע מידע בסיסי בנושא שאין בו תמימות דעים ושאינטרסים שונים מלווים את ההכרעות בו. כך למשל, סביר להניח שאם המידע הרלוונטי היה זמין לציבור, היו אנשים רבים יותר בוחרים לשתות מים ממקורות אחרים שאינם מופלרים.

ג. לקיחת אחריות. במישור המוסרי-אתי עולה השאלה על צדקת המדיניות של לקיחת אחריות על האחר (פטרנליזם של השלטון). אין ספק שהרשויות יכולות וצריכות לדאוג לאיכות המים, אך יש הבדל מהותי בין הסרת נזק ובין תוספים שונים כטיפול מונע. חיטוי מי השתיה, להסרת זיהומים הנמצאים במים, הוא דבר הכרחי כנגד איום בריאותי מובהק (וגם זאת תחת פיקוח הדוק ולא מתוך היסטריה בלתי מבוססת), ואילו תוספת פלואוריד מתיימרת להיות טיפול אקטיבי-מניעתי לבעיה פוטנציאלית. במלים אחרות: גם אילו היתה הסכמה שההפלרה מועילה, יש לשאול האם נכון לספק שירות כזה לציבור מבלי לשאול האם הוא מעוניין בכך?

יש דרך אחרת

יתירה מזו, בהתחשב בגורם של חוסר השקיפות, ניתן אף לומר שההפלרה הופכת להיות כמעשה של כפייה. אמנם כל אחד יכול להימנע משתיית מי ברז, אך כיון שהמידע הרלוונטי נסתר מעיניו נמצא שהוא מקבל את עובדת ההפלרה בעל-כורחו (מה גם שהחלופות השונות פחות זמינות ויותר יקרות). הטענה שניתן לשתות מים ממקורות אחרים "אינה מחזיקה מים" מסיבה עקרונית נוספת: הרי מי-השתיה שייכים ביסודם לאזרחים עצמם, והרשויות אינן אלא שליחי הציבור לדאוג לאספקת המים לאזרחים בדרך הטובה ביותר.

יש לציין שקיימת חלופה פשוטה להפלרת המים. אדם המעוניין לצרוך חומצת פלואוריד יכול לעשות זאת בקלות ובמחיר סביר ע"י רכישת משחת שיניים המכילה פלואוריד שיעילותה במניעת עששת אף עולה על שימוש במים מופלרים.

לכאורה, אם משרד הבריאות אכן מעוניין לקדם צריכת פלואוריד, ניתן להשקיע את הכסף בסבסוד משחות שיניים אלו, כדי שיהיו נגישות לכל אחד, אך עדיין להשאיר את ההחלטה בידי הציבור, ולאחר מתן כל האינפורמציה הקיימת בשקיפות מירבית.

עקרונות לדיון

לשאלות עקרוניות ראוי לחפש תשובות מתוך תורת ישראל. בנושא הנוכחי, ראוי להצביע על הכיוונים הבאים:

א. הבחירה החופשית היא עקרון יסוד ראשון במעלה. יכולת הבחירה מבטאת את מעלתו של האדם, והבורא רוצה שהאדם יבחר בטוב מרצונו החופשי, לאחר שהוא מבין את הדרכים העומדות לפניו ואת משמעותן[3]. בהקשר שלנו, חשיבות הבחירה החופשית מעלה את חשיבות השקיפות ומסירת המידע לציבור, וכמובן מהווה שיקול משמעותי בדיון האם נכון שהשלטון יחליט בנושאים כגון זה עבור האזרחים (אף אם ברור שהדבר לטובתם).

ב. הנושא הנידון משיק לסוגיה של כפיית טיפול רפואי. הפסיקה המקובלת בהלכה היהודית מחייבת אמנם טיפול רפואי בכפייה אך בכמה סייגים, כגון: א. הכפייה מוצדקת רק במקרים של הצלה מסכנה ולא בהעלאת רמת הבריאות. ב. אין לכפות במקרה שיעילות הטיפול מוטלת בספק ויש חשש שהוא יזיק במקום להועיל[4]. אם כן, בהנחה שהפלרת המים שקולה למתן טיפול רפואי (הנחה שניתן לדון בה) לכאורה אין מקום לכפות טיפול כגון זה.

ודאי וודאי שלפי האתיקה הרפואית הקיימת ולפי חוקי המדינה, אין מקום לכפייה רפואית במקרה כגון זה. לפי הקוד האתי של הסתדרות הרופאים, אפילו כאשר שובת הרעב מסכן את עצמו באופן ממשי, אין לרופא זכות לכפות עליו מזון. גם בחקיקה ובפסיקת המשפט (החילוני) במדינת ישראל, הגישה המקובלת היא: "החולה זכאי לסרב לטיפול גם אם יש בו, בטיפול, משום הצלת חייו"[5].

מסקנה

נראה שלכל הפחות חובה על משרד הבריאות ליידע את הציבור בנוגע לספקות הקיימים בדבר יעילות ובטיחות הוספת פלואוריד למי השתייה, כדי שלכל אזרח תהיה בחירה חופשית אלו מים לצרוך.

יתירה מזו, נראה שראוי לבחון מחדש את הנושא, שכן גם לאחר מתן המידע לציבור יש בהפלרת המים ממד של כפייה. מוטב לדאוג בדרכים אחרות להטבת בריאות השיניים של האוכלוסייה מבלי להתערב בשינוי מי השתיה מהסטנדרט המקובל בעולם.

עמיתגרון, תושב ירושלים, בעל קליניקה פרטית בתחום הבריאות,ראש תא בריאות בתנועת דרך חיים.