בע"ה ט"ז סיון תשע"ט
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

נוער הגבעות, רבנים וגוש קטיף בהצגה חדשה

הצגה על גבעה של אנשים שלא מסתדרים עם המציאות, בן ותלמיד של רב ממלכתי, וצו הגיוס המפתיע שגורם לכולם להגיד את האמת

  • צבי פישמן
  • כ"ה שבט תשע"ט - 16:08 31/01/2019
גודל: א א א

לאחרונה היה לי תענוג גדול לראות הצגה דרמטית בשם "גבעת החלומות". המשחק והבימוי היו מקצועיים ביותר, הכתיבה היתה מיומנת והדיאלוג נשמע אמיתי, הלוך וחזור בין הומור לבין אמונות מקושטות שמחזיקות ראי של עצמנו. המחזה מאלץ את הקהל להתעמת עם כמה מן הנושאים המאתגרים ביותר של ימינו.

לדעתי, כל עיר וישוב בישראל צריכות להפוך את ההצגה לזמינה לציבור. בעוד הצפייה במחזה היא חוויה רבת עצמה בפני עצמה, הסוגיות העולות במהלך הדרמה יכולות לעורר דיונים מתוחכמים, שנמנעים לעתים קרובות מדי בגלל שדה המוקשים של הרגשות הנובעים מפינוי גוש קטיף שעדיין פצעים פתוחים.

הרב, הבן, וצו הגיוס

גבעת עמיחי (גבעת החלומות)  היא גבעה של אנשים חולמים, שלא כל כך הסתדרו עם המציאות. אלקנה, הוא נער גבעות שעזב את הישיבה, והתנער מהצל של אביו, הרב שמואל. בנג'ו, הוא ברסלבר שאשתו לא מוכנה ללכת בקצב שלו בתהליך התשובה. וארי, תלמיד של הרב שמואל, שחלם על קריירה צבאית, אבל בעקבות הגירוש מגוש קטיף, עזב את הצבא וחי את "בגידת המדינה".

לתוך העולם הזה מגיע הרב שמואל ובידו צו גיוס לבנו אלקנה. כשבנו מסרב לקבל את הצו הוא מוצא את עצמו בגבעה בשבת עם בנו ותלמידו. במהלך השבת, האמת יוצאת החוצה, וכל מה שהאבא והבן ניסו להדחיק עולה על פני השטח.

דיברתי עם המחבר עידו לוינגר, שגם עשה את בימוי ההצגה, הנה הראיון לפניכם:

מה הרקע שלך?

"אני גדלתי בבית דתי לאומי. אבי ז"ל, היה פרופסור לפילוסופיה יהודית, עם חוש הומור מפותח מאוד. ואימי, שתחיה, הייתה מורה שגם חלמה פעם להיות שחקנית. אבל כשהיא הבינה שאני הולך בדרך הזאת היא חששה קצת (פרנסה וכו'...)   אבל אחר כך דחפה אותי ותמכה בי. דוד שלי הוא הרב לוינגר מחברון. לאחר מותו של אבי הוא מאוד קרב אותי, והיה הדבר הכי קרוב לאבא. הייתי מגיע הרבה לשבתות בחברון, ומאוד אהבתי לדבר עם דוד שלי שהיה אדם מאוד פתוח וליברלי".

רוב העולם לא זוכר את הרב לוינגר כבן אדם פתוח וליברלי

"נכון. אבל באופן אישי הוא היה פתוח מאוד. אחד הדברים שהיו בולטים זה הפער בין התדמית הקיצונית שלו, לבין איך שאני חוויתי אותו. זה גם קצת היה באשמתו כי הוא חשב שכשיש תקשורת חייבים לצעוק בכל הכוח. אבל בבסיס הוא היה עדין נפש.  הוא גם תפש את כל העניין של ארץ ישראל באופן מאוד רוחני, והפוליטיקה באה רק אחר כך. הוא היה מספר על מלחמת ששת הימים, והיה דומע כאילו זה קרה היום."

למה בחרת את הנושא של הפנוי מגוש קטיף כרקע לסיפור?

"זה גם היה מצד רצון להביא את הנושא של ארץ ישראל, מהכיוון הרוחני והרגשי שלו. אנחנו רגילים לשמוע נימוקים ביטחוניים ופוליטיים, אבל לב העניין לא נמצא שם. זה נוגע בקשר שלנו בארץ ישראל".
 
אחת הסצנות היותר חזקות בהצגה היא כשארי, התלמיד, מאשים את הרב שהוא חיבק חיילים בגוש קטיף. זה משהו שאתה חוית?

"את כל הנושא של גוש קטיף אני חוויתי באופן מאוד חזק. הרב פרומן, שהיה רב שלי בישיבה,  קרא לי וביקש שאני אצור הצגה בנושא. אני התפטרתי מהתיאטרון שבו עבדתי, הופעתי בכמה הפגנות, וערכתי ספר תפילות שנקרא "ציר כיסופים". כל השנים רציתי להעלות את הנושא הזה וליצור הצגה שתהיה סוג של תפילה."
 
וזאת ההצגה "גבעת החלומות"?
 
"במידה מסויימת כן. אני תמיד אומר לשחקנים לפני ההצגה, שייראו בהצגה הזאת תפילה לחיבור לארץ."

יש הרבה קונפליקטים בין הדמויות כמו בכל דרמה טובה. כמה מהשפעותיו של הפינוי בגוש קטיף נותרו לדעתך בלתי פתורות, במיוחד ליחסי הורים וילדיהם; רבנים וסטודנטים; צעירים וממסד? במחזה, האם אנו יכולים לראות תקווה לעתיד טוב יותר, או שמא נגזר עלינו יאוש?

"הפערים בין אבות לבנים, ובין רבנים לתלמידים לא התחילו בגוש קטיף. אלו מתחים אוניברסאליים שקיימים תמיד, כאשר דור חדש רוצה לפרוץ את דרכו, ולא יכול לסבול את הדרך שסללו עבורו.

אחד הדברים שמאוד הרשימו אותי כשהתחלתי לפגוש נערי גבעות, הוא היצירתיות שלהם. בניגוד למה שלפעמים מצטייר בתקשורת, אלו לא נערים ממשפחות הרוסות או נערים שלא יכלו להסתדר בלימודים. ברובם הם נערים אינטליגנטיים ויצירתיים, אך הם למדו במסגרות נוקשות מבחינת החשיבה והאידיאולוגיה. ליצירתיות ולחופש שלהם לא היה מקום, ולכן הם בחרו בדרך אידאולוגית מאוד, אך שמאפשרת להם המון חופש. גבעה זאת ממלכה קטנה, שבה אתה שולט על העניינים. זוהי דרכו של אלקנה, בנו של הרב.

ארי, התלמיד של הרב, שייך לדור אחר, מבוגר יותר.  הוא התחנך על ברכי תורתו של הרב קוק והרב צבי יהודה והגיע להזדהות חזקה איתה. הוא ראה במדינת ישראל, כוח שדרכו מתגלה עם ישראל, הפך לקצין, והנה באה המדינה ודרסה אותו. זה יצר אצלו שבר עמוק, ורצון להתנתק מעולם רוחני שנתפס אצלו כמילים שאיבדו ממשות.

אצל ארי זה הוביל גם לרצון להתחבר לאדמה. להתחבר לארץ ישראל במובן הפיזי, גם הרצון להתחבר לארץ ישראל ברמה הנפשית ולא רק באמצעות אידאולוגיה או תורה רוחנית. זאת בעיניי אחת התוצאות של גוש קטיף, וזה דבר מבורך. 

ארי, תלמידו של הרב, מטיח ברב: 'האהבה ניצחה?', הוא מאשים אותו בדיבור בסיסמאות, אך הרב יודע להשיב. הרב רואה בגירוש ניסיון, מאורע אלוקי. אני מצטרף לדעתו. הציבור בגוש קטיף עמד בניסיון, ולכן בעצם אנחנו רואים מאז גוש קטיף, "התנתקות" של העם מהעמדה "האידיאולוגית רוחנית" של השמאל. אנחנו רואים נטייה חזקה ימינה, אפשר לראות בזה הסתכלות מפוקחת על המציאות, ואפשר לראות בזה גם את יד ההשגחה, במובן הזה אני מסכים עם הרב שאומר לארי: 'האהבה ניצחה'".

אחרי שכתבת את המחזה איך חיברת את כל החלקים יחד להביא אותו על הבמה?
 
"זכיתי לעבוד עם ליאור אבשלום, במאי מאוד מוכשר. ועם צוות שחקנים נהדר שכולל את דני שטג, אלי שמעון, כרם וילדר, דויד אופיר, מתי סקיבא ומתי בורשטיין. המפיק הכישרוני שלנו הוא אלחנן אבן חן".
 
אפרופו דני שטג, היה מעניין לראות אותו בתפקיד ראש מכינה.
 
"כן. חיפשתי הרבה עבור שחקן שיתאים לדמות הזאת. דני שבה אותי באנושיות שקורנת ממנו. לא ראיתי הרבה שחקנים עם נוכחות אנושית כזאת על הבמה".
 
איזה יצירות חשבת לעשות בעתיד?
 
"כרגע אני כותב קומדיה, על משבר גיל ה-40 אצל גברים. בעזרת ה' מקווה שזה יהיה מוכן לקראת חודש אדר".

תגובות (5) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


1 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 15 מהשבוע האחרון