- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
הקהילה היהודית בקנדה היא אחת הגלויות המוכרות פחות, ודאי ביחס לגודלה. כ-400,000 הכלולים בה הופכים אותה לקהילה היהודית השלישית בגודלה בעולם, אחרי קהילות ארצות הברית וצרפת. שיעורה הוא כאחוז מכלל האוכלוסייה במדינתה, ו. ובכל זאת ההיכרות שלנו עם יהדות קנדה מטושטשת, ורובנו לא נבחין במאפיינים שמייחידים אותה מן הקהילה העצומה שבשכנתה מדרום.
"באופן כללי היהודים בקנדה מסורתיים יותר מיהודי ארצות הברית", מסביר מארק רוזנברג, סמנכ"ל התפוצות בארגון 'נפש בנפש', שפועל למען העלייה מצפון אמריקה. "הם בעמדת מיעוט, וחשוב להם לשמור על הזהות היהודית שלהם. הליברליות או ההתבוללות מגיעות לשם לאט יותר, ומקובל לומר שמה שקורה בארצות הברית מגיע לקנדה אחרי שלושים שנה. כשהגעתי לראשונה לקנדה היה נשמע לי שקונסרבטיבי שם הוא די דומה למה שבארצות הברית נקרא אורתודוקסי, למרות שכמובן יש הבדלים. וגם הרפורמים שם קרובים יותר ליהדות".
בשנת 2018 פרסמו החוקרים ברים, נוימן ולנטון סקר מקיף על יהודי קנדה. עולה ממנו שבקרב בני 18 ומעלה השתייכו 19% לקהילות שומרות מצוות, ולעומתם 42% היו חברים בקהילות קונסרבטיביות או רפורמיות, זאת לעומת 10% דתיים ו-53% קונסרבטיבים ורפורמים בארצות הברית (לפי סקר PEW שנערך חמש שנים קודם לכן). גם היחס בין הקונסרבטיבים לרפורמים הפוך: בארצות הברית על כל יהודי קונסרבטיבי יש כשני רפורמים, בקנדה על כל שני רפורמים יש כשלושה קונסרבטיבים. ומעבר לחלוקה הזו, שיעור היהודים בקנדה שחברים בבית כנסת כלשהו הוא 58%, כמעט פי שניים מ-31% שדיווחו על חברות בבית כנסת בקרב יהודי ארצות הברית. בהתאם, ההתבוללות עומדת על שיעור של כרבע מהנשואים, לעומת חציים בארצות הברית.
"שיעור גבוה יותר לומד בבתי ספר יהודיים", מתייחס רוזנברג לאחד הגורמים הקריטיים ביותר שמנבאים אם הצעירים יישאו את זהותם היהודית או יתבוללו, "ואלה לא רק האורתודוקסים. זה לא בגלל שקל כלכלית. כמו בארצות הברית, מאתגר לממן חינוך יהודי לילדים, אולי קצת פחות, כי קנדה היא מדינת רווחה. זה בגלל שחשוב להורים שילדיהם יספגו ערכים יהודיים. השיעור קצת ירד בשנים האחרונות, אבל מאז 7 באוקטובר העניין של ההורים ברישום ילדיהם לבתי ספר יהודיים קפץ שוב". נכון ל-2018, לפי הסקר הנ"ל, כמעט מחצית מהיהודים הבוגרים למדו בצעירותם בבית ספר יהודי.
טבח שמחת תורה השפיע מאוד על יהודי קנדה, כמו בגלויות רבות אחרות. רוזנברג מתאר את האווירה הנוכחית כצומת בזמן. "לפי הקולות שאני שומע בשטח, הולך ונוצר חשש לעתיד, ומרגישים בנקודת הכרעה. יש תחושה שהמדינה לא עושה דבר נגד האנטישמיות. מעולם לא היה ירי על מוסדות יהודיים בקנדה, וכעת זה קורה שוב ושוב, ועוד דבר שמעולם לא היה זה שהמשטרה לא תופסת את האשמים. כן חקרו ובדקו אחרי מקרי הירי, אבל בפועל המחבלים עדיין חופשיים. מפחדים שיהיה אותו מצב כמו באירופה, שכל מוסד יהודי ימוגן ומאבטחים יחקרו כל אדם שרוצה להכנס מי הוא ומה כוונותיו".
אברהם (ראסל) שלו, עמית בכיר במכון קהלת, עלה לארץ לפני 12 שנה, מייד בסיום לימודיו באוניברסיטת מק'גיל. "גדלתי במונטריאול באזור מאוד יהודי. אומנם נפתח שם גם מסגד, אבל לא הרגשתי אנטישמיות. באוניברסיטה כן פגשתי הרבה מוסלמים. בפרובנציית קוויבק, שהייתה מושבה צרפתית, ועד היום דוברת צרפתית, יש הרבה מהגרים מצפון אפריקה ומלבנון שהשפה משכה אותם לגור בחלק הזה של קנדה. כבר לפני עשור אמרו שהשפה השנייה בתפוצתה בקוויבק היא ערבית. בלימודים ובקרב הסטודנטים הייתה הטיה אנטי-ישראלית, אבל לא הרגשתי מאוים. רק שהדברים כנראה היו שם מתחת לפני השטח, וממש התפרצו ב-7 באוקטובר. הקהילה בהלם ופחד".
שלו מכיר את אווירת הסכנה דרך המעגל הקרוב שלו. הוא מגדיר את הבית שגדל בו לא-דתי, אך בקנדה לא מפתיע שמשפחה שאינה דתית מתפללת בבית כנסת אורתודוקסי. "בית הכנסת של ההורים שלי הושחת פעמיים בבקבוק תבערה. אבא שלי היה הנשיא של בית הכנסת בתחילת המלחמה, והוא יזם מפגש עם המסגד השכן להידברות, איך חיים ביחד, למרות שברור שהבעיות בחיים של היהודים והמוסלמים הן חד-כיווניות. השיח' של המסגד אמר שברור שמתנגדים לאלימות נגד יהודים, אבל הוא אמר את זה רק בשיחה בעל פה. כשלחצו שהוא יפרסם קריאה כתובה שמוקיעה את ההשתוללות האנטישמית, הוא לא הסכים.
"פעם לא חלמו על זה, והיום כמעט בכל שבוע יש סיפורים על מוסדות יהודיים שהושחתו, גם על עסקים של יהודים, אפילו אם הם לא קשורים לקהילה, ואפילו תקיפות פיזיות".
"התרבות השלטת בקנדה היא של רב-תרבותיות ולא כור היתוך כמו בארצות הריתב, כך שיש בעיקרון כבוד לכל קהילה, והיהודים תמיד הרגישו בנוח להיות קהילה יהודית ששומרת על זהותה. אבל הרב-תרבותיות הזו גם הזמינה את ההגירה המוסלמית הגדולה. כעת יש שילוב של אנטישמיות מוסלמית עם אווירה כללית שדי מאפשרת אותה. בניגוד לארצות הברית, שבה רואים תגובת נגד ל-woke, בקנדה אין. יש המון מודעות לעוול שנעשה לאינדיאנים ולאסקימואים במאות הקודמות, ואז משווים את הערבים בארץ לילידים בקנדה".
כפי שאפשר לנחש, הילידים הם יותר תירוץ לשנאת ישראל מאשר גורם לה: "בקרב הילידים עצמם יש ויש. בלי להכליל, נראה שיש מי שהם קורבנות מקצועיים ומשת"פים של האנטישמיות, אבל אני מכיר פעיל אינדיאני ממערב קנדה שהוא מאוד פרו-ישראלי. כך שבאוכלוסייה הקנדית הכללית יש שמאל מאוד חזק שמאשים את היהודים שהם מצליחים, אז אסור להם להתגונן מאנטישמיות, ואם יהודים מתלוננים עליה, הם 'מתקרבנים'. ויש רוב שקט שסובלנות יושבת חזק בתרבות שלו, אז הוא נבוך לנוכח המתקפות נגד יהודים, אבל מבוכה היא סיכום טוב של כל התגובה שלו.
"הם אומרים: זה לא אנחנו, איך זה יכול להיות, אבל גם לא מסוגלים להודות שהבעיה נובעת מהמוסלמים. אני חושב שהקנדים הרגילים פחות מרגישים בעצמם את עומק בעיית המהגרים. בינתיים עוד לא היו פיגועים נגד קנדים גויים, ואדם לא מרגיש שינוי גדול, שהשכונה שלו היא כבר לא השכונה שהייתה, כמו בארצות מערב אירופה".
דווקא לגבי הקהילה היהודית דבריו של שלו מעוררים יותר תקווה ומלמדים על תמונה מוסרית בהירה של ההנהגה. "המוסדות הרשמיים של הקהילה קולניים ולא מפחדים לומר שאנטי-ציונות ואנטי-ישראליות הן אנטישמיות, ושזה מגיע חזק מאוד מהמוסלמים. הם אומרים בקול צלול שיש ברית בין שמאל ובין אסלאם רדיקלי ותוקפים את הממשלה על מס השפתיים בדיבורים ואוזלת היד במעשים".
ומה לגבי העלייה? הנתונים בתחום חיוביים יותר מבארצות הברית, ואף שהקהילה בקנדה קטנה פי 15 מהקהילה בשכנתה הדרומית, מספר העולים עומד בדרך כלל על כ-300 בשנה, כעשירית מעולי ארצות הברית, כלומר שיעור גבוה פי 1.5 לערך. ועדיין קצב העלייה מקנדה נמוך מהקצב של בריטניה לדוגמה ומתגמד מול קצב העלייה מצרפת.
לפי רוזנברג, "מי שעולה זה מי שכבר ביקר בארץ (לפי אותו סקר שצוטט בתחילת הכתבה, 80% מהנסקרים ביקרו בישראל, רובם שלוש פעמים ומעלה, ח"ג), ויש להם זיקה לארץ. זה נובע גם מהקרבה שיש בקהילות קטנות, אנשים מכירים מקרוב אנשים שעולים, וזה מעודד אותם לעלות בעצמם".
מהנתונים שעלו בשיח עם גורמים נוספים בהכנת הכתבה אפשר ללמוד על גורם חדש המנבא עלייה: מתברר שיש הבדל בין הספירה של משרד הקליטה ושל 'נפש בנפש' ובין הספירה של הלמ"ס: ככל הנראה הוא מוסבר בעובדה שהלמ"ס אינו סופר בפילוח לפי ארץ מגורים אחרונה 'אזרחים עולים', מי שנולדו להורים ישראלים בחו"ל. כאשר סופרים לפי נתוני משרד הקליטה, הכוללים גם אותם, העלייה מארצות הברית מוכפלת פי 1.2, והעלייה מקנדה מעט פחות. אך בשנה האחרונה כללה העלייה מקנדה גם 123 ילדים שנולדו בחו"ל לאזרחי ישראל, בערך פי שלושה מהרגיל בעשור האחרון.
מעניין לראות שזו תופעה עולמית: מאז הקורונה מספר האזרחים העולים השנתי צנח ועמד על כ-1,500, אך בשנת 2025 הוא קפץ שוב ל-4,000, כפי שהיה בשנים שלפני הקורונה. הדבר מלמד על גל חזרה של יורדים בעלי משפחות, כנראה בעקבות המלחמה, שלא שמענו עליו בתקשורת.
"אנחנו מדברים תמיד על 'עליית בחירה'. שלילת הגלות לא הצליחה להגביר את העלייה מארצות המערב. זה אומנם נותן לנו תחושה טובה, תחושת עליונות, אבל תופס רק את מי שמראש חושב כמונו. ומי שרק בורח מאנטישמיות, הרי יכול ללכת לפלורידה. חמים ונעים שם. כבר מהתנ"ך אנחנו רואים שאנטישמיות לא מצליחה להחזיר את עם ישראל בתשובה. מה שמביא אותם לכאן זו לא הבריחה משם אלא הרצון לחיות כמו בישראל, מסתכלים ורואים תרבות שיש בה משמעות, יש עתיד, הילדים באיכות גבוהה. התרבות היהודית שפורחת בישראל מושכת אותם, וכך אתה יכול לראות קהל עצום שמתרגש ומתחבר בהופעה של ישי ריבו באמריקה למרות שרובם לא מבינים בכלל את העברית!
"אני תמיד אומר שלא עושים שינויים במעבר חד מנקודה לנקודה. אפילו מי שחטף סרטן ואתה מצפה ממנו שיפסיק לעשן מייד, במכה, זה לא קורה. לכן צריך גשרים שייצרו קשר רציף יותר בין המצבים ויקלו על העולים את השינוי. צריך להקל כמה שיותר את המעבר ואת הקליטה, ובזה אנחנו עוסקים בארגון".
"הנה דוגמה: בישראל לא ניגשים למישהו לא-מוכר שמופיע בבית הכנסת, כי מבחינת ישראלים זו רק תפילה, בית כנסת הוא לא מרכז כל החיים היהודיים. אם תבוא בטורונטו לבית כנסת שלא היית בו, ישאלו אותך מי אתה ואיפה אתה גר. כשעולה בא לארץ ומגיע לראשונה לבית כנסת חדש, הוא מצפה לזה ונפגע כשזה לא קורה. צריך לעזור, להתעניין, להכיר לעולים את בית הספר המתאים לילד שלהם ועוד. לעזור בזמן השירות בצבא".
שלו מסכים עם רוזנברג שהאנטישמיות לבדה לא תצליח להביא את היהודים ארצה. "אני לא חושב שפתאום ישימו את יהודי קנדה במחנות, אבל כן יגרמו להם להוריד פרופיל ולרצות פחות לבטא את יהדותם, ואז מי שזה מפריע לו יעלה. המאפיינים של עולים שאני מכיר הם בדרך כלל רקע ציוני חזק ופעילות גבוהה בבני עקיבא. לכן מה שאולי יכול לעזור זו השקעה בחינוך הציוני וקשר עם ישראל".
"הקהילה של המודרן-אורתודוקס אכן נחלשת. במונטריאול זה אולי גם בגלל שהקהילה דווקא דוברת אנגלית, בניגוד לרוב פרובינציית קוויבק, והדור הצעיר בה מתמעט בגלל עזיבה לפרובינציות דוברות אנגלית או לארצות הברית. הקהילות האחרות בעיר, המרוקאית, החרדית, המסורתית והחילונית, נשארו גדולות". מדברי שלו עולה האפשרות שאולי דווקא הקהילה החרדית תחליף במובן מסוים את הציונית-דתית: "לדעתי חרדי ליטאי בקנדה, וגם בארצות הברית, לא מרגיש אנטי לציונות כמו שיש בישראל. הם מבקרים בישראל, פעילים פוליטית למענה, גם אם הכותרת שזה בא תחתיה היא 'אהבת ישראל' או 'אהבת ארץ ישראל' במקום 'ציונות'. יכול להיות שזה המצב גם בקהילה החסידית מלבד סאטמר. הם הולכים וגדלים דמוגרפית, ולכן יכול להיות שבעתיד הם יהפכו למקור העיקרי לעלייה".
