האם מדינות שפע יכולות לקרוס? שיעור לאום בצרפתית

ישראלים נוטים להביט אל עבר אירופה, ובמיוחד אל הרחובות האלגנטיים של פריז, בעיניים כלות. משם, מבעד לאדי הקפוצ'ינו של מדינה שאינה שרויה במלחמה קיומית, המציאות הישראלית – המוקפת בשבע חזיתות, נתונה לאיומים מתמידים וקורסת תחת נטל מילואים – נראית לעיתים כמו הישרדות סיזיפית. אלא שהמציאות ההולכת ומשתקפת מתוך הרפובליקה הצרפתית מפתיעה יותר מכל דימיון. צרפת של ימינו מוכיחה לעולם שאומה יכולה לפשוט את הרגל ולאבד את ביטחונה ברחובות גם ללא ירייה אחת של צבא אויב בגבולותיה.

צרפת רצתה לראות במראה מדינה מתקדמת, המשלבת חינוך חילוני ומדיניות רווחה נדיבה שתהפוך כל מהגר לצרפתי בעל זהות רפובליקנית משותפת. המציאות, לעומת זאת, החזירה לה בשבועות האחרונים מבט בדמות סרטון ויראלי מתחנת אוטובוס במרסיי: נער רעול פנים הפך תרסיס למבער, וכיוון את האש ישירות אל לחייה של צעירה. הסרטון הקשה הזה הוא מטאפורה מושלמת לפניה היפות והתמימות של הרפובליקה, שפוגשות מציאות בוערת אשר אינה משיבה בהכרת הטוב. הצעירים שהבעירו את הפרוורים שלושה שבועות ב-2005 הם כיום בני 40. ילדיהם הם אלו שיוצאים כעת לרחובות, ודור הנכדים מעצב כבר היום את הסטטיסטיקה של המחר.

הדמוגרפיה הצרפתית חושפת כיצד ייבאה המדינה סכסוך פנימי אדיר אל תוך ימי השלום שלה. נכון ל-2025, 11.6% מאוכלוסיית צרפת הם מהגרים, רובם מאפריקה וממדינות המגרב. בעוד שבקרב בני 50 ומעלה שיעור צאצאי המהגרים עומד על כ-7%, בקרב קטינים הוא מזנק ל-20%. הנתון הדרמטי ביותר מגיע מחדרי הלידה: 24.7% מהיילודים כיום בצרפת נושאים שם ממקור ערבי-מוסלמי. זוהי אינה רק שאלת מוצא, אלא התנגשות ערכית: 87% מהצעירים המוסלמים מגדירים עצמם כדתיים, ו-57% מתוכם מצהירים כי חוקי האסלאם קודמים לחוקי המדינה. אבל צרפת כפי שנראה עדיין מתמידה במדיניות ההכחשה. רק לאחרונה הונפקו 384 אלף היתרי שהייה ראשונים – שיא היסטורי.

אבל הפרדוקס האולי חזק מכל הוא דווקא הכלכלי-ביטחוני. ישראל מנהלת שלוש שנים את המלחמה הארוכה בתולדותיה בשבע חזיתות, סופגת עלויות של מאות מיליארדים, ועדיין נותרת נושה נטו של העולם, עם מאזן תשלומים בעודף ויתרות מט"ח של כ-237 מיליארד דולר – יותר מתקציב המדינה השנתי כולו. צרפת, שחיה בשלום אירופאי, חונקת את עצמה לדעת. החוב הלאומי שלה טיפס לכ-120% מהתוצר, והגירעון התקציבי עומד על 5.4%. רק הריבית השנתית שצרפת משלמת על הלוואותיה עומדת על 74 מיליארד אירו.

תקציב מאוזן לא נראה שם מאז 1974. בעוד ישראל מוכיחה שעשורים של משמעת פיסקלית ולכידות לאומית מאפשרים לנהל מלחמה קיומית מבלי לפשוט רגל, צרפת מוכיחה שפופוליזם כלכלי, חוב עצום ואובדן זהות יכולים להחריב מעצמה מבפנים – גם ללא שום מלחמה.

תסמונת "הטיפטופים על עוטף עזה" בלב צרפת

איתי סלייה (Itaï CELLIER), יזם צרפתי-ישראלי בעל פלטפורמת תכנון הטיולים  HikeLikeMe שעוקב מקרוב אחר המתרחש ברפובליקה, מסתכל על הרחוב הצרפתי ורואה בו מציאות קודרת. לדבריו, תמיד היו מהומות בצרפת, אך כעת ישנו "אקדח מעשן" המעיד על מנגנון מסוכן ומתוכנן. סביב 22 הערים הגדולות בצרפת ישנם פרוורים קשים שהוזנחו במשך שנים רבות, ובהם התרכזות של גורמים רדיקליים ואסלאם קיצוני המייצרים מרירות עמוקה. עד כה, הציבור הצרפתי התייחס להצתות ולמהומות – בין אם לאחר ניצחון של קבוצת כדורגל ובין אם בחגיגות "חג המוזיקה" – כאל התלקחויות ספונטניות ללא סיבה ממשית.

אלא שגל המחאות הנוכחי, שמוצג כ"מחאת תיכוניסטים", מסתיר לדבריו מציאות אחרת. למרות טענות התלמידים על כיתות צפופות ולא ממוזגות, המציאות בשטח סותרת זאת: תיכון "נלסון מנדלה" בעיר נאנט, מוסד פאר שהושקעו בו 65 מיליון אירו והוא כולל פנימייה מהודרת ומעבדות משוכללות, נשרף כמעט עד היסוד. על פי סלייה, דו"ח מודיעיני של משטרת מחוז פריז קבע מעל לכל ספק כי המהומות אינן ספונטניות, אלא מאורגנות ומוכוונות על ידי מפלגת השמאל הקיצוני של ז'אן-לוק מלנשון ("צרפת הבלתי נכנעת"). פעילי המפלגה הם אלו שסיפקו חומרי בעירה, זיקוקים ונשק קר כדי להילחם במשטרה, ואף הפעילו מערך של קורקינטים חשמליים כדי לחסום את דרכן של ניידות ולבצע מצור על תחנות משטרה.

ההישג האמיתי והמסוכן של מלנשון, מתאר סלייה, טמון ביכולתו לאלף את הצעירים הממורמרים של הפרוורים – אוכלוסייה שמעולם לא השתתפה במשחק הפוליטי ולא הצביעה – ולהפוך אותם לכוח אלקטורלי ולנשק של ממש. מאז ה-7 באוקטובר, מפלגתו השתמשה בהפגנות השבועיות "בעד פלסטין" (אותן מימנה וציידה בבמות, הגברה ודגלים) כדי לשלהב את הצעירים, לאסוף את הנתונים שלהם, ולרתום אותם לאג'נדה שלה. מלנשון, שמוגדר על ידי סלייה כאיש שמאל רדיקלי ואנטישמי המחזיק בעמדות אנטי-מערביות, הוכיח לצרפת שהוא מסוגל להבעיר את המדינה "בלחיצת כפתור" ולנצל את הכאוס ברחובות כדי לאיים על הפרלמנט ולסחוט הישגים פוליטיים.

כל זה מוביל את צרפת למלכוד חוקתי אדיר לקראת הבחירות לנשיאות שייערכו באפריל-מאי 2027. על פי התחזית שמציג סלייה, מבין המועמדים בסיבוב הראשון, מרין לה-פן מימין צפויה לגרוף כ-36% מהקולות, בעוד מלנשון משמאל יתייצב במקום השני עם כ-19%, בעיקר בזכות קולות הפרוורים שהצליח להעיר. תרחיש זה יזרוק את הבוחר הצרפתי לסיבוב שני שבו יצטרך לבחור בין "הדבר לכולרה" – שני קצוות רדיקליים. בעוד לה-פן (שאביה היה אנטישמי בולט ומכחיש שואה) מנסה למתן את תדמיתה, מלנשון כמעט ואינו מסתיר את דעותיו נגד היהודים. שני המועמדים אף משרתים מבחינה גיאופוליטית את האינטרס הרוסי: מלנשון קורא להתנתק מנאט"ו, ולה-פן קיבלה בעבר מימון של 9 מיליון אירו מבנק בשליטת ולדימיר פוטין.

אם לה-פן תנצח, סלייה צופה תרחיש אימים שיגרור את צרפת לאנרכיה ולמלחמת אזרחים: למלנשון כבר לא יהיה מה להפסיד, והוא יפעיל את "צבא הפרוורים" שלו כדי להבעיר את הרחובות באופן שטרם נראה כמותו. בתגובה, לה-פן צפויה להפעיל את סעיף 16 לחוקה הצרפתית – המעניק לנשיא סמכויות חירום אבסולוטיות והופך אותו הלכה למעשה לדיקטטור. הכלכלה הצרפתית, שנמצאת ממילא במצב של כמעט חדלות פירעון עם ריביות אג"ח שמתקרבות ל-5%, צפויה להתרסק אל מול הכאוס הפנימי.

מדוע, אם כן, הצרפתים אינם קמים ומתעוררים נוכח האסון הממשמש ובא? כאן נחשפת הסכנה הגדולה מכולן של חברה מערבית דמוקרטית: תסמונת ההכחשה ואפקט "הצפרדע המתבשלת". הצרפתים מתרגלים אט-אט למים הרותחים ומנרמלים את האסון. על כך מספק סלייה אבחנה ישראלית חדה וכואבת: "הם נמצאים בתקופת 'הטפטופים על העוטף'".

ממש כפי שבישראל נרמלו במשך שנים את ירי הקסאמים על שדרות והתייחסו אליו כאל עובדת טבע או מזג אוויר עוין אך נסבל, כך הפכה האלימות ברחובות פריז לעובדה מוגמרת. כששורפים רחובות בגלל ניצחון בכדורגל או במהלך "חג המוזיקה", הציבור הצרפתי מקבל זאת כמחיר קיום שגרתי, ולא כקריסת מערכות מוחלטת.

לדברי סלייה, אירופה קוברת את ראשה בחול מתוך תמהיל של עיוורון ורגשות אשמה מתקופת הקולוניאליזם. מנהיגיה חיים באשליה שאם ייכנעו לדרישות המהגרים ויפנו גב לישראל, הם יוכלו "לרצות את הפריץ" וכך לקנות לעצמם שקט. אלא שהם מתקשים להפנים את היפוך התפקידים ההיסטורי: הניסיון לרצות את העבד הפך אותו לפריץ שמחזיק אותם כעת בגרון. בעוד המים בסיר ממשיכים להתחמם, מעריך סלייה באפרוריות כי צרפת לא תזנק החוצה מהאשליה, עד שתחווה אסון קולוסאלי בקנה המידה של ה-7 באוקטובר משלה.

העיתונאית הישראלית מרים שרמר: כוס קפה מול תיכון בוער 

בעוד שבישראל נוטים לעיתים לתרגם את הדיווחים מצרפת במונחים של קריסה טוטאלית או "אינתיפאדה" המונית, העיתונאית הישראלית מרים שרמר, המתגוררת בפריז, מספקת תמונת מצב מורכבת ומפוקחת בהרבה. "לא רואים כאוס", היא מבהירה. בניגוד לדימוי האפוקליפטי שאנו מציירים לעצמנו ממרחק, חיי היומיום ברפובליקה נמשכים במסלולם: אוטובוסים נוסעים, משאיות זבל מפנות את הרחובות, וטקסים רשמיים, כמו קריאת פארק בפריז על שם משפחת ביבס, נערכים במלוא ההדר. הדיסוננס הזה – שגרה מול אלימות – הוא בדיוק מה שהופך את המציאות הצרפתית למסוכנת ומתעתעת כל כך.

שרמר מסבירה את מנגנון ההדחקה: הציבור והתקשורת אינם תופסים זאת כמרד או כטרור פנימי, אלא כחלק מ"שגרה בצרפת" של מחאות תיכוניסטים או סטודנטים, אירוע המתרחש אחת לשנה-שנתיים. את האלימות, ההצתות וההריסות הם פוטרים כמעשה של "טרמפיסטים" ופורעי חוק שפשוט מנצלים את ההזדמנות.

יש כאן תהליך התרגלות מצמרר של נרמול האסון: בעוד שבמהומות 2005 הפורעים שרפו בעיקר רכבים, היום הם כבר שורפים בניינים. אך בזמן שהרחובות בוערים, הפאנלים בטלוויזיה הצרפתית עוסקים ברצינות תהומית בשאלה מה עוד אפשר לעשות עבור ה"תיכוניסטים המסכנים", ודנים במחסור במזגנים בכיתות כאילו זו בעיית השורש. 

אם העם מבין את גודל השבר, מדוע ההנהגה ממשיכה במדיניות הפיוס? התשובה של שרמר נוקבת: "הם פשוט מפחדים" – מפחדים מהמהגרים של עצמם. מנהיגים כמו עמנואל מקרון אינם פועלים רק מתוך אידיאולוגיה פרוגרסיבית, אלא מתוך ניסיון נואש ומבוהל לקנות שקט תעשייתי ברחובות. ההתבטאויות שלו, המבקשות לייצר סימטריה ואיזון בין "הקהילה היהודית הכי גדולה" ל"קהילה המוסלמית הכי גדולה", הן בעצם כניעה מראש. זהו דפוס קלאסי של ריצוי: ניסיון לפייס את ההמון הזועם, בתקווה שהאש תדלג על ארמון האליזה. במילותיה של שרמר, החברה הצרפתית איבדה את הזיכרון השרירי של הגנה על הבית – "שכחו, לא יודעים להילחם".

אירופה מגרשת, ישראל נבלמת 

בעוד הרחוב הצרפתי שוקע במאבקיו הפנימיים, גלי ההדף הגיאופוליטיים מורגשים היטב ברחבי היבשת, ומספקים תמונת מראה אירונית וכואבת למתרחש בישראל. ניצן דוד פוקס, מומחה גיאופוליטי ממכון "ארגמן", מגיש הפודקאסט ״המשחק הגדול״ - טוען שאירופה מתעוררת, משנה את פניה, ובמובנים רבים עוקפת את ישראל בסיבוב בכל הנוגע להתמודדות עם איומי ההגירה והאסלאם.

לדברי פוקס, הימים של שנת 2015, בהם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל פתחה את שערי היבשת והזמינה מיליון פליטים סורים פנימה, עברו מן העולם. המציאות השתנתה לחלוטין, וההתפכחות חוצה מחנות פוליטיים: אפילו הממשלה הפרוגרסיבית בדנמרק היא זו שהובילה את הקשחת מדיניות ההגירה במדינה, מה שמוכיח שהשינוי אינו רק נחלת הימין הרדיקלי.

קיים פער אבסורדי בין הפעולות האקטיביות שמבצעות כיום מדינות האיחוד לעומת השיתוק הישראלי. בעוד שבישראל הממשלה מנועה מלגרש מבקשי מקלט בשל פסיקות בג"ץ והגבלות משפטיות - "דברים שמדינת ישראל לא עושה – גרמניה מעלה על מטוסים ושלום", מחדד פוקס את הפער הבלתי נתפס שבו דמוקרטיות מערביות נוקטות בצעדים שישראל נבלמת מלבצע.

למרות זאת, צרפת עדיין כבולה בתפיסות ישנות ומשלמת את המחיר. פוקס חושף כי ההחלטה של עמנואל מקרון לבחון הכרה במדינה פלסטינית נולדה מתוך דו"ח של משרד הפנים הצרפתי, שהעריך כי מהלך דיפלומטי כזה "יוריד את המתחים" מול המוסלמים בתוך המדינה. הממסד הצרפתי עדיין פועל מתוך אשליית הריצוי המסוכנת – "אם תכעיס את התנין, הוא לא יאכל אותך".

אלא שהתנין רק נהיה רעב יותר. שיתוק פוליטי או מלחמת אזרחים בצרפת (שהיא מעצמה גרעינית עם מושב קבוע במועצת הביטחון ותעשייה צבאית חזקה) ישנו את מאזן הכוחות באירופה ויובילו להתחזקותה של גרמניה במוסדות האיחוד. עם זאת, ההתלקחות הנוכחית ברחובות תוביל בהכרח, להערכתו של פוקס, להערכה מחודשת של המציאות, לחיזוק הימין של מרין לה-פן, וכן להתחזקות "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) בבחירות הפדרליות הקרובות ב-2029 – מגמה שתעצב מחדש את האיחוד האירופי כולו ושתהפוך את שעת הפיוס לשעת הקשחת הגבולות.

תודעה גלותית: הפסיכולוגיה של בא נישאר במצרים למרות הכל

הכאב הגדול בסיפור הצרפתי נחשף כשמפנים את המבט אל הקהילה היהודית. עבור ישראלי המביט מבחוץ, המשוואה נראית פשוטה: מדינה המשתנה דמוגרפית לבלי הכר, שבה מספר התקריות האנטישמיות מזנק ורחובותיה מאוימים על ידי כוחות רדיקליים, אמורה להוביל ליציאת מצרים מודרנית. ואכן, ישנה עלייה משמעותית של יהודים צרפתים ארצה (זינוק של למעלה מאלף עולים ביחס לשנה שעברה), אך מרים שרמר מבהירה כי המסה הקריטית נשארת שם, ולא ממהרת לארוז מזוודות.

"אנחנו חושבים שהם יושבים ומפחדים בבתים, אבל זה לא בהכרח נכון", מתארת שרמר מציאות מקבילה. באזורים המבוססים של פריז, יהודים ממשיכים לשבת במרפסות המסעדות הכשרות עם כיפות לראשם, ומנהלים חיי קהילה תוססים לתפארת. התודעה שלהם, היא מסבירה, אינה של פליטים נמלטים, אלא של אזרחים גאים בעלי מורשת בת 2,000 שנה, שרואים בעצמם ממשיכי דרכו של הרמב"ם. הישארותם בצרפת נתפסת בעיניהם כסוג של מלחמה על הבית ושליחות יהודית. זוהי פסיכולוגיה גלותית קלאסית ומוכרת עד כאב: כמו בגלויות אחרות בהיסטוריה, קהילות עצומות בוחרות להיאחז בתור הזהב של העבר ולהישאר במקומן, גם כשהן מוקפות בנורות אזהרה בוהקות וגם כשיש מציאות גאולית, ריבונית וברורה בארץ ישראל.

"אישה מרגישה כאן הרבה פחות בטוחה מבישראל" 

אך הפער התודעתי הופך למדהים באמת כשמדברים על תחושת הביטחון האישי. שרמר, כישראלית בפריז, מציבה מראה מפתיעה: למרות שישראל נמצאת במלחמה רב-זירתית, אישה יכולה ללכת בתל אביב באמצע הלילה ולהרגיש סך הכל בטוחה. מנגד, ברחובות "צרפת הנאורה", הפחד הוא יומיומי. תחושת הביטחון האישי של נשים בפריז ובערים גדולות אחרות התרסקה; הנסיעה במטרו או באוטובוס בשעות החשכה הפכה למאיימת, והנוכחות האסלאמית, המורגשת היטב דרך ריבוי נשים רעולות בכל פינה, מייצרת תחושת מחנק. כישראלית ויהודייה, שרמר מודה שהיא חוששת שמישהו יטריד אותה ברחוב הצרפתי – שכן בניגוד לארץ, שם אין "רחוב יהודי" של גברים שייחלצו מיד להגנתה.

מדוע, אם כן, ההנהגה הצרפתית מסרבת לראות בישראל – הנלחמת בדיוק באותו אסלאם רדיקלי – מודל לחיקוי ולחוסן? הטרגדיה היא שהציבור הצרפתי הרחב דווקא מבין היטב את האירוע, אך ישראל כושלת בתרגום ההבנה הזו לתמיכה דיפלומטית בשל הסברה לקויה. לטענת שרמר במקום לדבר אל האליטות הצרפתיות והאירופאיות בשפה המערבית שהן מבינות, פוליטיקאים ישראלים נוטים להשתלח בנשיא הצרפתי ברשתות החברתיות – מהלך שאינו מובן שם ואינו משרת את האינטרס הישראלי.

סוף דבר: המראה הישראלית 

גסיסתה האיטית של הרפובליקה הצרפתיות, או לכל הפחות ערב המהפכה הצרפתית הבאה שהיא ניצבת לפתחה, אינה רק דרמה אירופאית רחוקה. היא מכריעה בעקיפין שורה ארוכה של ויכוחים פנים-ישראליים על היחס לאסלאם ועל סכנת האובדן של הריבונות הפנימית. בצרפת כבר יש מי שסבורים שתסריט של שבעה באוקטובר בתוך רחובותיהם אינו תלוש כלל ועיקר.

זהו תמרור אזהרה בוהק שלא מכוון רק ליהודה ושומרון או לגבולות החיצוניים של ישראל, אלא עמוק לתוך המציאות הישראלית הריבונית פנימה. אם אומה ענקית כצרפת מאבדת את עריה לטובת דמוגרפיה עוינת ורדיקלית – נשאלת השאלה הנוקבת: האם נזדקק חלילה לעוד אירוע מטלטל כדי להסיר מעלינו את ה"קונספציה" הרדומה והממתינה בנוגע לאלמנטים עוינים בקרב ערביי ישראל, או שנדע לקרוא את האירועים מעל גדות הסיין, ולהתעורר בזמן?