בין ברית לחוזה: תובנות ממפגש עם דוד שוקן במשרדי הקול היהודי

המפגש עם דוד שוקן במשרדי הקול היהודי התרחש אחרי סדרה של שיחות פומביות שעוררו הדים רבים – עם הרב שמואל אליהו, הרב יגאל לוינשטיין ומשה פייגלין. באותם מפגשים שיתף שוקן באומץ מרשים את התהליך העמוק שעבר. מסע שמתחיל מרצון עז שלו ושל משפחתו להשתלב בתוך מעין משפחה גלובלית מתוך עמדה של ניתוק לאומי כמעט קיצוני, ועד לשבר של 7 באוקטובר. השבר הזה הוליד בו רצון עמוק וכן להתחבר בחזרה למה שקורה כאן, לעם שלו, וגם לאדמה הזו.

השיח הזה פרץ לתודעה בעיקר בעקבות המאמר שפרסם בעיתון המשפחתי, הארץ, ששם טבע את ההבחנה בין חוזה לברית. שוקן כתב שם באומץ שהקשר שלנו למקום הזה ולעם הזה אינו יכול להיות מושתת על חוזה בתנאים מגבילים שאפשר להפר בכל רגע, אלא על ברית עמוקה, קיומית ובלתי ניתנת לפרימה.

כשישבנו איתו התגברנו על הפיתוי לחזור לאותם רגעים מרגשים ומרתקים של "החזרה הביתה" והחלטנו לנסות לקחת את השיחה הזאת למקומות קצת אחרים. אגב, מי שעוד לא שמע את השיחות האלה – מומלץ.

הקהל השקוף של שוקן

ניכר שקהל היעד המרכזי של שוקן יושב בכלל מעבר לכתף שלי. הוא פונה בהרבה מובנים אל האנשים מהאגף שממנו הוא בא. אף שהוא מדגיש שהוא מייצג רק את עצמו, ברגעים לא-מעטים נראה שהם הקהל העיקרי שלו. הוא מתאמץ לעורר בהם הזדהות גם באמצעות השאלות והתהיות שהוא מפנה אלינו. היו אפילו רגעים שהערכתי (וזו כמובן רק הערכה אישית שלי) שהוא הציף עמדות שמייצגות את החששות שלהם הרבה יותר משהן מייצגות את דעתו האישית כיום, רק כדי ליצור להם גשר אל השיחה.

ניסינו להגדיר לעצמנו גם תוך כדי ההכנות למפגש: מה דוד שוקן מייצג בעינינו? למה הדמות שלו מעוררת כל כך הרבה עניין במחנה הלאומי והאמוני?

נראה שזה קשור לבירור העמוק והרחב שמתחולל היום בכלל עם ישראל בכל הקשור ללאומיות ולשאלה עד כמה היניקה של אותה לאומיות באה מתוך התורה והמסורת. 

יכול להיות שזה אותו רצון פשוט של "איזה יופי, יש עוד אחד שהתפכח והבין שצדקנו", אבל נראה שגם משהו באינטראקציה מול דפוס החשיבה ששוקן מייצג נובע בסוף מהרצון שלנו בקרבה גדולה יותר, שאחרי כל העימותים נותר עמוק. קרבה שלא תאלץ אף אחד לוותר על החיבור של התורה והמצוות אל המדינה. 

כבוד הדדי, סכנת הסימטרייה ואופציית גרמניה

אחד המוטיבים שחזרו שוב ושוב לאורך השיחה היה שאלת הסימטריה. דוד, שבא מלב התפיסה הליברלית, נוטה באופן טבעי לחפש את ההקבלות – בין הימין לשמאל, בין הכעסים הפנימיים שלנו לתחושות הבגידה והאכזבה מול הערבים.

במהלך השיחה הזאת מצאתי את עצמי נדרש לחדד שוב ושוב את חוסר הסימטרייה המוחלט בין שני הצירים הללו. המערכה שלנו מול הערבים שייכת לספרה אחת לחלוטין. מנגד, הוויכוח שיש בתוכנו, קשה ונוקב ככל שיהיה, יושב על בסיס של ברית פנימית. במובנים רבים הוא היטיב להדגיש זאת יותר טוב מאיתנו במאמר שלו בעיתון הארץ. 

לזכותו של דוד ייאמר שהוא אינו בורח מהפער הזה. באחד הרגעים הכנים בשיחה הוא שיתף בתובנה חדשה שמחלחלת אליו: "קודם כול, לי יש הבנה חדשה, והיא לא פשוטה לעיכול, שיש הבדל בין מי ששונה ממני, האחר ממני, בתוך העם שלי, למי שהוא לא בעם שלי, שהוא בכלל רואה בעצמו אויב שלי".

אבל גם בתוך הזירה הפנימית שלנו הפערים בתפיסת הזהות הלאומית זועקים. הדבר צף במלוא עוצמתו כשנגענו במה שאפשר לכנות "אופציית גרמניה". ניסיתי להבין איך מכל המקומות בעולם דווקא גרמניה הופכת למקום מפלט לחלקים בשמאל הישראלי, כולל דוד עצמו, שמחזיק בדרכון גרמני ומחובר לשורשיו היקיים.

בעיני דוד, הקשר לגרמניה יושב על מסורת תרבותית, על הערכה לסדר ולאיכות, והוא אף מנתח את האנטישמיות ההיסטורית שם כטרגדיה שנבעה במידה רבה מפערים כלכליים ומקנאה בעושר היהודי. אך לנו המבט על גרמניה אחר לחלוטין והוא מתחיל בטשטוש של אותה זהות וברית שאנחנו מדברים עליה: כשהיהודים שוכחים את הייעוד שלהם, את הקשר האורגני לארץ ישראל ואת השאיפה להקים פה ממלכה של קודש, נוצר ריק שמאפשר לרוע להשתלט. הנהירה לגרמניה אינה רק עניין טכני של דרכון נוח אלא סמל כואב לניתוק הלאומי שקדם ל-7 באוקטובר.

ובחזרה לשנאה הפנימית בתוכנו. דוד הגיע למסקנה אמיצה שלא הרבה אנשים במחנה שלו מוכנים להוציא מהפה: "ככל שאני פוגש יותר ויותר אנשים מהציונות הדתית, אני לומד שיש הרבה יותר שנאה בצד הליברלי, הפרוגרסיבי, כלפי הציונות הדתית, ממה שבציונות הדתית כלפי הצד שממנו אני מגיע".

בהקשר הזה קבלו פרשנות לא-מחייבת שלי לגבי היחס של שוקן לחרדים. מתחת לביקורת של שוקן כלפי החרדים בשיחה זיהיתי הרבה פחות שנאה ושליליות – ואף ממד של כבוד – בהשוואה לאנטגוניזם העמוק שקיים לעיתים קרובות כשחלק מהדתיים הלאומיים מדברים על החרדים.  

המאבק ברע וחזון ניגוב החומוס

אחת הנקודות החזקות והמרתקות בשיחה נוצרה סביב שאלה כנה שדוד הציף כלפינו. הוא התקשה להבין כיצד אנחנו חיים בשלום עם מה שנראה לו דיסוננס מובנה: "אתם מייחלים לשלום. כל התפילה עסוקה בשלום... ומצד שני, מה שאני שומע, איך שמדברים על ערבים... הם האויבים שלך, לא יהיה איתם שלום. ואת הדיסוננס הזה אני לא מבין".

כדי להסביר את השוני דיברנו על כך שהקדושה לא מתחילה באחדות מזויפת אלא דווקא בפירוד, ביצירת גבולות ובדרישה לכבוד. רק מתוך כבוד אפשר להגיע לאהבה ולשלום אמיתי. המאבק ברע וההכרעה של האויב הם לא סתירה לשאיפה לשלום; הם תנאי ההכרחי והמוסרי בדרך אליו. אין לנו פריווילגיה לדלג על השלב הקשה והמכוער של המלחמה, כי דילוג כזה הוא שחיתות מוסרית.

אבל כאן בדיוק נחשף פער נוסף. למרות התהליך העמוק שדוד ושכמותו עוברים, היה די מדהים לגלות עד כמה עמוק נטועה בו אותה תמימות שמאלנית. דוד סיפר בשיא הרצינות ובהתרגשות על סוף שבוע שבילה עם זוגתו בצפון, שהסתיים בעצירה ספונטנית בכפר כנא: "הלכנו לאכול שווארמה... ואני עם הזקן הלא ברור שלי... נכנסתי ואמרתי שלום בצורה הכי מכבדת שאני יכול, והתייחסו אליי כמו מלך. ואני מהדבר הזה לא יכול להתנתק... אני לא יכול להגיד, הם חיות מסוג אחר".

בעיני דוד חיוך מנומס ממוכר שווארמה או רוקח אדיב בקופת חולים הם הוכחה ניצחת לכך שהשלום מעבר לפינה ושאסור לנו להכליל. הוא די הזעזע כשאמרתי לו שאני לא מאמין לחיוך הזה. שאני יוצא מנקודת הנחה שהבחור מכפר כנא רואה בי אויב, ושאם תהיה לו הזדמנות בלי לשלם מחיר, הוא "היה שם לך רעל בשווארמה".

לצד התמימות הזאת גם בו התרחש משהו כשאפילו חברו, "הערבי הטוב" מחיפה, זה שדוד מתאר באהבה, סירב להגיע למסיבת יום העצמאות שלו כי היום הזה מוגדר אצלו "נכבה". דוד מנסה להכיל את זה באצילות שמאלנית קלסית, אבל מפספס את העיקר: כשערבי-ישראלי אומר "נכבה", זו לא אמירה היסטורית מנומסת, זו תודעת מלחמה שקטה. זה הרצון שאנחנו לא נהיה כאן. חזון החומוס והחיוכים מתרסק כשמבינים שהמאבק אינו על שירות טוב במסעדה אלא על עצם זכותנו הריבונית על הארץ.

ריק ריבוני, חלוציות ודיבת הארץ: העימות על נוער הגבעות

אם עד לשלב הזה השיחה התנהלה על מי מנוחות פילוסופיים למדי, לקראת הסוף הגענו לליבת העימות, לנקודה שבה הפערים בינינו נעשו מוחשיים וצורבים. שוקן העלה את סוגיית נוער הגבעות ודרש ממני, כמעט בתחינה מעורבת בכעס, להתנער מהם וממעשיהם. מבחינתו מדובר בפורעי חוק שפועלים מתוך שנאה, מרביצים לחפים מפשע וממיטים אסון בין-לאומי ומוסרי על מדינת ישראל. "אם הם חושבים שמשהו לא מתנהל כמו שצריך, הם צריכים ללכת לכנסת, לקלפי... ברגע שהם עושים את זה על דעת עצמם, אז אבדה הדרך שלהם, אני חושב שהם מסכנים אותנו... מפרקים את המדינה".

הסירוב שלי להתנער מהם או לספק לו את הגינוי המיוחל תסכל אותו מאוד. ראשית, הזכרתי לו את הריק הריבוני. אי אפשר לדרוש שמירת חוק סטרילית בחבל ארץ שמדינת ישראל, כבר יותר מחמישים שנה, מסרבת להחיל עליו את החוק שלה ומנהלת אותו תחת משטר צבאי. כשאין הכרעה מוסרית וריבונית שהמקום הזה הוא חלק מהמדינה, נוצר ריק. ולתוך הריק הזה, למקומות שהמדינה והצבא נעדרים מהם, נכנסים הנערים הללו.

דיברנו על מודל דוד המלך: מלחמה היא עסק מכוער. דוד המלך נאלץ ללכלך את ידיו בדם ובעבודה השחורה של המאבק באויבים, שילם על כך מחיר אישי ולא זכה לבנות את המקדש, אבל בזכות המסירות שלו המקדש של שלמה יכול היה להיבנות. הנערים הללו עושים היום את העבודה השחורה של האומה, ואין בכוונתי להחליש אותם בסלון הממוזג שלנו.

"אתה חושב שזה שונה מהכותבים בעיתון הארץ?" הוא שאל, "אתה טועה. הם חושבים שהם מגינים עליך. מגינים עליך מפני עצמך". סירבתי לקבל את המשוואה הזו, כי המניע והיעד שונים בתכלית. כשכותבי השמאל הרדיקלי נאבקים למען השארת בנייה פלשתינית או בדווית לא חוקית באדמות לאום, הם פועלים מתוך תודעה פוסט-לאומית. הם מפרקים את אותה ברית שאנחנו מנסים לבנות. לעומתם נוער הגבעות, גם כשהפרקטיקה שלהם קשוחה או שנויה במחלוקת, נלחמים מתוך תודעה לאומית עמוקה למען תקומת ישראל בארצו. זו לא אותה מלחמה.

השיחה הסתיימה בהזמנה הדדית: דוד הזמין אותי לשבת ולדבר עם אנשי השמאל וכותבי הארץ, ואני הזמנתי אותו לבוא לשטח, לפגוש את נוער הגבעות בעלי הגוזמבות (הפאות הגדולות) ולהביט להם בעיניים.

אני לא יודע אם נצליח לשכנע זה את זה. שוקן הודה שהוא יקבל על הראש משני הצדדים על עצם קיום השיחה הזו ("אני מתייחס לזה כמסאז' תאילנדי", הוא התלוצץ בסוף). ובכל זאת בתוך השבר הגדול שאנחנו חווים, בתוך מלחמות היהודים והמלחמה על הארץ, פתחנו כאן שביל. שביל שאינו מטשטש את המחלוקות התהומיות, אבל מאפשר להביט עליהן מתוך ברית משותפת, בירור נוקב והרבה אומץ.