מ"הארץ" אל הקול היהודי: דוד שוקן בשיחה מטלטלת על ברית, זהות ואהבת ישראל

שוקן נמצא בשנים האחרונות במסע אישי שמעורר סערה בקרב קהילת הבית שלו. "אני חושב שכרגע בקהילת 'הארץ' רואים אותי כמוציא את דיבת הארץ של עיתון 'הארץ'", הוא מודה בפתח השיחה. "אני מרגיש שירדתי מהכביש הראשי והחלטתי לצעוד בשדות, במקום שאין בו שביל, ואני פוגש שם הרבה קוצים".

"החוזה מול הברית": למה המדינה היא לא רק הסכם עבודה?

אחד המושגים המרכזיים ששוקן מביא איתו הוא ההבחנה בין 'חוזה' ל'ברית'. בעוד העולם הליברלי רואה במדינה חוזה על תנאי – "אני אתן את חלקי כל עוד המדינה משרתת את ערכיי" – שוקן גילה את מושג הברית היהודי.

"אין לי ספק שאני בברית עם הילדים שלי, לא משנה מה הם יעשו", מסביר שוקן. "זה לא היה לי מובן מאליו עם המדינה". המארח מדגיש את הפער הזה: "הברית שלנו היא מול הקדוש ברוך הוא. היא חד-משמעית מול משהו שגדול מאיתנו. המדינה היא רק דגם בקטנה של הברית הזאת".

הגילוי המפתיע: איפה יש יותר שנאה?

במהלך השיחה, שוקן מטיל "פצצה" אידיאולוגית לגבי הדימוי של הציונות הדתית בשמאל. "ככל שאני פוגש יותר אנשים מהציונות הדתית, אני לומד שיש הרבה יותר שנאה בצד הליברלי-פרוגרסיבי כלפי הציונות הדתית, מאשר מה שיש בציונות הדתית כלפי הצד שממנו אני מגיע. זה דבר שלא קל לי להודות בו".

שוקן מתאר מציאות שבה השמאל הליברלי, שדוגל לכאורה בפלורליזם, מסרב להקשיב למי שחורג מהשורה. "אחיי השמאלנים לא באים לדבר כי הם מפחדים מהעימות", הוא קובע.

רעל בשווארמה: ויכוח על אמון וזהות

המתח בשיחה הגיע לשיא כשעלה נושא האמון בשכנינו הערבים. שוקן שיתף בביקורו בכפר כנא ובארוחת שווארמה שבה הרגיש מכובד. המארח, מנגד, הציב מראה נוקבת: "אני לא מאמין לו. אני חושב שאם הייתה לו האפשרות, הוא היה שם לך רעל בשווארמה. אני עושה הכללה כי אין לי פריבילגיה לא לעשות אותה – זה חוב מוסרי כלפי הילדים שלי".

שוקן לא נשאר חייב: "אני באופן חד-משמעי מאמין לו. כשאני רואה בן אדם ומכבד אותו, היחס משתנה. אנחנו צריכים להיזהר לא לפספס את השלום בגלל ההכללות האלו".

קדושת הספר מול קדושת החיים

ביקורת מפתיעה נוספת של שוקן הופנתה דווקא כלפי המכאניות של הדת. "אני רואה אותך מברך על האוכל בזריזות, מדקלם אותיות, ומכניס לפה שוקולד 'פסק זמן' מלא רעל וכימיקלים. ברכה אין בזה מבחינתי. אתה עסוק בלקדש את הספר, ולא בלקדש את החיים". האמירה הזו הותירה את המארח מהרהר על הפער שבין ההלכה הפורמלית לבין החיות והכוונה שמאחוריה.

סוד האחדות של הזוהר

לקראת סוף השיחה, עלה רעיון עמוק מתורת הסוד המסביר את הקיטוב בישראל. "הטומאה תמיד אומרת 'כולנו ביחד', היא מתחילה באיחוד ומסתיימת בפירוד", הסביר המארח. "הקדושה עושה הפוך: היא מתחילה בפירוד. כדי להגיע לאהבה, צריך קודם כל כבוד, וכבוד פירושו להבין את ההפרדה. אני לא אוותר לשמאל עד שהם לא יכבדו את הרצון שלי לבית מקדש ולהתיישבות בעזה. רק דרך הכבוד העצמי וההפרדה – תגיע הזוגיות של האהבה".

גיבורים או פורעי חוק? העימות החזיתי על נוער הגבעות

אחד הרגעים הנפיצים ביותר בשיחה נרשם סביב סוגיית נוער הגבעות. שוקן, שהגיע עם עמדה נחרצת נגד "לקיחת החוק לידיים", הציב בפני המארח דרישה להתנערות חד-משמעית ממעשי אלימות: "הם מסכנים אותנו, הם מייצרים עלינו אמברגו צבאי ומבודדים אותנו מהעולם. כל עוד אתה לא נגד זה – אתה בעד זה. אתה בעצם מפרק את המדינה".

מנגד, המארח סירב להיכנע למסגור התקשורתי המקובל והציג זווית הפוכה לחלוטין: "הנערים האלה הם מוסרי נפש וגיבורים, שיושבים במקומות שבהם הצבא והמדינה השאירו ואקום. הם מגינים עליך ועליי בתנאים לא תנאים". כשדוד לחץ בנקודת ה"התנערות", המארח השיב בכנות מפתיעה: "אני לא רוצה להתנער, כי אני לא רוצה להחליש אותם. לא פייר לשבת כאן ולבקר אנשים שנמצאים בחזית של מאבק לאומי מול האויב". הוויכוח חשף תהום עמוקה: בעוד שוקן רואה בשמירה על החוק והתדמית הבינלאומית ערך עליון, ב'קול היהודי' רואים בנערים את החלוצים המודרניים שמשלמים את המחיר על היעדר הכרעה ריבונית בשטח.

לסיכום: השיחה עם דוד שוקן היא תזכורת לכך שמתחת לפני השטח של הפוליטיקה והכותרות, מתרחש בירור זהותי עמוק. האם אנחנו בדרך לברית חדשה או לפירוד סופי? התשובה, כנראה, מתחילה בנכונות "לרדת לשוליים" ולפגוש את הקוצים.