"אשרף מרואן" - אלחנן גרונר ואברהם שפירא מספרים על מאחורי הקלעים של הסרט והתחקיר

התפיסה המקובלת לפיה קשרים בין יהודיות לערבים הם מקריים בלבד, התנפצה במהלך התחקיר הממושך שניהל אלחנן גרונר, תחקירן הקול היהודי. "פעם ראשונה שאמרתי: וואו, יש פה תוכניות עבודה", מספר גרונר על חשיפת מנגנון ה'דעווה'. "שייח'ים מקבלים כספים, בונים תוכניות, איך אנחנו מאסלמים יהודים ובעיקר יהודיות. הרבה ממי שבאות זה אותן בנות שהן בקשר עם ערבים, הם שולחים אותן לשם ומאסלמים".

"הן חשופות למידע": הקצינה מ-8200 שהתאסלמה

אחד הגילויים המדאיגים בתחקיר נוגע לחדירת המנגנון ליחידות רגישות ביותר בצה"ל. גרונר חושף כי הסכנה אינה רק דתית, אלא ביטחונית-אסטרטגית. "יש שם בנות מ-8200 שהסתובבו שם במרכז. אני יודע על קצינה מ-8200 שהתאסלמה וחיה בחו"ל עם מוסלמי. הן לפעמים לא מבינות... הן חשופות למידע".

התהליך הקיצוני מוביל לעיתים לעוינות גלויה נגד המדינה. "במסגרת התחקיר קיבלתי אינדיקציה על יהודייה שהתאסלמה שכותבת בקבוצות שטוב שהייתה שואה. אחת כזאת, בסוף שמים לה חגורת נפץ, והיא עם תעודת זהות ישראלית – קוראים לה נוי או שירה – והיא נכנסת לאן שהיא רוצה".

הונאת ה"שלום" והקשר הטורקי

השימוש במושג "דו-קיום" הוא חלק מהונאה רחבה שנועדה להרדים את העירנות של החברה הישראלית. גרונר מסביר כי המרכזים הללו משתמשים בשפה כפולה: כלפי חוץ מדברים על שלום, אך בפנים מחנכים להשתלטות דתית. "העולם מתחלק אצל המוסלמים ל'דאר אל-אסלאם' (בית האסלאם) שבו יש שליטה מוסלמית, ול'דאר אל-חרב' (בית המלחמה) – שם מתנהלת המלחמה".

המימון וההכוונה מגיעים מגורמים קיצוניים בחו"ל, ביניהם גורמי חמאס ואחים מוסלמים. גם עלי ארבאש, שר הדתות הטורקי ושונא ישראל מוצהר. "הם יושבים בטורקיה מול גדולי האנטישמים בעולם ומטיפים להם איך לעשות דעווה ליהודים. הפיגוע או חלוקת הקוראן הם רק אמצעי לאותה מטרה – שהעולם כולו יהיה מוסלמי".

הסרט "אשרף מרואן" (שם בדוי) מלווה את סיפורו של יהודי שהתאסלם, נכנס למנגנון האיסלום והחל להבין את עומק השנאה. "אשרף מרואן הוא דוגמה לבן אדם שהם פנו אליו, עשו לו את העבודה וזה עבד", מסביר גרונר. "כשהוא הגיע לטורקיה וראה את המטיפים הקיצוניים, הוא פחד שיעצרו אותו בשב"כ בנתב"ג. הוא הבין בתוך מה הוא נמצא".

"הייתי איתו בתוך המסע": מאחורי העדשה

במאי הסדרה, אברהם שפירא, מתאר את האינטנסיביות שליוותה את יצירת הסרט, תיעוד שנמשך חמש שנים ללא בית ומימון יציב. "הגישה שלי הייתה פשוט לבוא לזה ישירות", מספר שפירא. "בסוף זה חיים. יש לבן אדם, הוא חצה איזשהו קו, עכשיו הוא עושה תנועה חזרה – ואני איתו. פשוט איתו. מה שהוא עבר, אני איתו".

שפירא מתאר רגעים של דריכות שיא: "היו לנו ימים על ימים, לילות על לילות. היו זמנים שהתיעוד שלי התמקד ביד מחזיקה טלפון, התמקד בזום. אתה נתפס במה שאתה יכול בשביל לספר את הסיפור שלו. הבנו שהוא עובר משהו שהוא אפילו לא יודע, לא יכול עוד להבין בכלל מה הוא עובר. הוא עשה החלטות גורליות לחיים שלו".

הקונספציה הישראלית: "נמאס לחיות בסכנה"

שפירא נוגע בנקודה הכואבת של החברה הישראלית – הקושי להביט למציאות בעיניים. "זה אתגר מאוד גדול, כי הישראלי כבר שבע. שבענו כל הזמן להיות מוקפים בטרוריסטים וכל הזמן יש עוד תגליות ועוד ארגון ועוד מגמות נגדנו. עכשיו אתה גם רוצה להגיד לי שבפנים אני צריך להיות לא בטוח? זה אתגר מול הישראלי שחלאס, נמאס לו כבר כל הזמן לחיות בסכנה".

לדבריו, הנטייה הישראלית לחפש "דו-קיום" היא סוג של מנגנון הגנה: "הישראלי המצוי מאוד אוהב ונוח לו לשמוע את התכנים האלה של 'בואו נחיה ביחד'. אנחנו כל כך רוצים לנוח מהרדיפה הזאת. זה דורש הרבה התבגרות לבוא ולהסתכל על הדברים הלא נעימים האלה בעיניים".

סוף טוב? "זה לא נגמר באושר ועושר"

למרות סיפורי החזרה המרגשים המוצגים בסדרה, שפירא מבהיר כי המציאות רחוקה מלהיות ורודה. "מבחינתי זה ממש לא סוף טוב. האנשים האלה שעזבו – הם לא בסוף, הם באמצע המסע לשיקום החיים שלהם. זה לא נגמר ב'חיו באושר ועושר' ולא הוא נהיה ראש כולל בבני ברק עם עשרה ילדים".

"הם אנשים שעברו משברים מאוד גדולים", הוא מסכם בכאב. בסרט יש קטע קורע לב כשאשרף מרואן רואה תמונות של הילדים שלו ואומר: 'תראו איזה ישמעאלים קטנים'. "לא פשוט להשאיר מאחוריך ארבעה ילדים בכפר עוין כשאבא שלהם מעלה פוסטים של תמיכה במחבלים. זה לא קל, וזה ממש לא הסוף".