בע"ה י"ג סיון תש"פ
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

הויטבסקער – שפלות, תפילות, והפרשי שעות

לקראת הילולת "הרבי של ארץ ישראל", רבי מנחם מנדל מויטבסק, הבאנו קצת סיפורים ודברים על אישיותו, מתוך חוברת 'ואביטה'

  • מתוך עלון 'ואביטה'
  • כ"ט ניסן תש"פ - 10:59 23/04/2020
גודל: א א א
ציונו של רבי מנחם מנדל מויטבסק, בטבריה
ציונו של רבי מנחם מנדל מויטבסק, בטבריה

רבי מנחם מענדיל מויטבסק, בעל 'פרי הארץ', נולד בשנת ה'ת"צ לרבי משה, מתלמידי הבעל שם טוב. בצעירותו ביקר אצל הבעל שם טוב מספר פעמים, אך את רוב תורתו קיבל מהמגיד ממעזריטש, והיה לאחד מגדולי תלמידיו. רבים מהתלמידים קיבלו את מרותו לאחר פטירת המגיד.

בשנת ה'תקל"ז עלה לארץ ישראל בראש שלש מאות חסידים, מספר משמעותי מאוד במושגי התקופה, ויסד קהילה ששכנה בצפת ולאחר מכן בטבריה. באישיותו שילב הצדיק הנהגה מלכותית ושפלות עצומה, עם מסירות נפש למען ארץ ישראל והחשת הגאולה. נפטר בא' אייר ה'תקמ"ח ונטמן בטבריה.

רבי מענדילע התבטא על אחד מגדולי החסידים המקושרים אליו – ר' איצ'לע – 'למה הוא נוסע אלי ולא אני אליו? היה צריך להיות הפוך!'. אף על פי כן, רגע אחר כך נכנס אליו ר' איצ'לע, והוא ישב כמלך והושיט לו רק את קצה אצבעות היד – מלך לא נותן את כל היד, רק את קצות האצבעות.

לכאורה זו סתירה פנימית, אבל דווקא בה מתגלה סוד המלכות האמיתית: מנהיג המשוכנע בעליונותו, או אפילו בשוויון בינו לבין צאן מרעיתו, לא יוכל להנהיגם כראוי. עליו להיות "עבד לעם הזה" ולהתמסר אליהם עד הסוף, וגם לשמש כלי נקי למלכות ה' – לא לגאוותו שלו. אך אם כך, מדוע לנהוג בגינוני שררה כאלה?

ההתנשאות החיצונית אינה רק תפאורה החיונית לניהול הממלכה, אלא מביאה לידי ביטוי את המקום העמוק ביותר בנשמתו של מנהיג אמיתי: ה"רוממות העצמית". בשורשו, באופן לא מודע, המלך אכן מרומם מכל העם ואינו שייך אפילו למלוכה עליו (ואילו אדם שאינו כזה, באמת אינו ראוי למלוכה). הרוממות הזו עצמה גורמת למלך שפלות עמוקה בזכרו את הפער בינו לבין אותה שלמות שבשורש נשמתו. לכן, כלפי העם נהג רבי מענדיל כמלך, אך את מכתביו חתם בתואר "השפל באמת".

שלוחי רבי מענדילע נסעו לקבץ כסף לעניי הארץ והיו אצל כל צדיקי חו"ל. כל צדיק אסף תרומות בקהילתו ומסר אותן לשליח, והצדיקים עצמם נתנו גם כסף וכלי כסף וזהב, כלים יקרים מאד, מתנה לרבי מענדילע. כולם הכירו בו כמרא דארעא דישראל, מנהיג החסידות, ממשיך הבעש"ט, ושלחו לו כלים מהודרים. פעם אחת חזר השליח עם כלים מהודרים, שקבל מר' ברוך ממז'יבוז' ועוד צדיקים גדולים שנתנו כלי כסף. רבי מענדילע שם הכל על האצטבות שליד החלונות, ואמר לקב"ה – 'איך מיט מיינע הייב איך אויף צו דיר'' ('את עצמי ואת אשר לי אני מרים אליך'). הוא משך מאד במלים האלה, ותוך כדי כך כל הכלים התרוממו ממקומם.

בשיר הגעגועים הידוע של רבי מנחם מענדיל, הוא מונה חמישה אופני התקשרות לה', ששיאם הוא: "לו הייתה לי טבעת זהב הייתי נותנה לך". בסיפור זה הגיעה התמסרותו לכדי מופת מוחשי, הנובע מתנועת הנפש הנזכרת בפרקי אבות: "תן לו משלו שאתה ושלך ושלו, וכן בדוד הוא אומר: 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'" (כדאי ללמוד את המשפט הזה, וגם את מילותיו של רבי מנחם מענדיל).

על העלאה נוספת, רוחנית, שפעל רבי מנחם מענדיל מעמקה של טבריה, מסופר:

פעם אחת, לפני התחלת מנחה של ערב שבת קדש ב"הודו", בא רבי מנחם מענדיל לבית הכנסת אך לא החל באמירת "הודו". כל הקהל עומד ומחכה לתחילת התפלה, אבל רבי מענדיל עומד ומסתכל דרך החלון המשקיף על הכנרת. הוא מסתכל בכנרת, מתבונן, ולא מתחיל להתפלל. הזמן מתאחר, נעשה לילה, ועוד לא התפללו מנחה. עד שברגע מסוים הוא כאילו 'תפס את עצמו', חייך, והתחיל לומר "הודו".

לאחר מכן שאלוהו לפשר הדבר, והוא הסביר שכל תפלות יהודי חו"ל צריכות לעלות למעלה בערב שבת, והן מגיעות לים הכנרת, מרחפות מעליה, ומשם כולן עולות למעלה. הסתכלתי על הכנרת, על כל התפלות המרחפות על פניה, והן לא עלו. הבנתי שתפלות חו"ל לא עולות כי אנשי חו"ל – התכוון במיוחד לחסידים, למקושרים שלו – לא נותנים מספיק להחזקת עניי ארץ ישראל. הוא התבונן (וכנראה פעל בהתבוננות, "מחשבה מועלת") עד שמי שהיה זקוק לכך בחו"ל החליט להרבות בצדקה למען עניי ארץ ישראל. כאשר אנשי חו"ל קבלו על עצמם לתת צדקה, עלו כל התפלות.

צדקה בכלל, וצדקת ארץ ישראל בפרט, היא עניין גדול בחסידות (וכמעט כל "אגרות הקֹדש" בתניא סובבות סביב נושא זה). מדוע היה על הצדיק להמתין לה זמן כה רב? אולי מכיוון שהזמן המסוגל ביותר לנתינת צדקה הוא בערב שבת, לפני הדלקת הנרות. באירופה השבת נכנסת בשעה מאוחרת, וכשהחסידים שם התעוררו לתת צדקה לפני כניסת השבת, על גדות הכנרת כבר היה מאוחר מאוד...

מה שהשבת היא בממד ה'שנה'-זמן, ארץ ישראל היא בממד ה'עולם', והאשה בממד ה'נפש'. אם כך, מתאים מאוד לתת צדקה לארץ ישראל לפני שהאישה מדליקה את נרות השבת. נתינת הצדקה פועלת את עליית התפלה - שגם היא שייכת לשבת. לריקוד השבתות הזה אפשר לצרף שבת נוספת – הכנרת עצמה: בפרקי דרבי אליעזר צוינו שבעה ימים סביב ארץ ישראל, והים השביעי – שכנגד היום השביעי (כל ים הוא יום, וברבים הכתיב זהה, "ימים"), הוא ים הכנרת!

לעתים כתוב שעליית התפילות היא במערת המכפלה דווקא, וכנראה מדובר בשני ממדים: אותיות התפלה וכוונת התפלה, פשטה ונשמתה. ממד הנגלה עולה דרך חברון (הרומז בזהר לחיבור יסודות הטבע, וכן לחיבור אותיות התפלה) ואילו החלק הנסתר עולה מעל הכנרת. לחלק הנסתר משמעותית ביותר נתינת הצדקה. כאשר רבי מנחם מענדיל רואה שתפילות אנשי חו"ל נותרו למטה, הוא מבין שישנו חיסרון דווקא בתחום זה, ולא מתפלל עד שהוא מתקן זאת. מסתבר כי גם תפילות אנשי חוץ לארץ נכללות ב"כל אשר לו" ועליו להרים אותן לה'.  כאשר הצדיק שפל בתכלית כדוד המלך, ביכולתו להרים את המציאות כולה אל ה'. ובלשונו של אדמו"ר הזקן, "בכדי להעלות בנין צריך לתפוס בו מלמטה". כלומר, כאשר הצדיק רואה בכל דבר בעולם את הנקודה בה הוא עולה לה', בכך הוא הופך אותו לנעלה באמת.

מתוך החוברת השבועית 'ואביטה', מתורתו של הרב יצחק גינזבורג שליט"א

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 14 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד