בע"ה י"ד תמוז תש"פ
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

פרשת ויחי כפול שבע

שיעור יומי לשבוע פרשת ויחי - מאת הרב יצחק גינזבורג

  • הרב יצחק גינזבורג
  • י"א טבת תשע"ח - 10:55 29/12/2017
גודל: א א א
צילום: שלמה מלט
צילום: שלמה מלט

ראשון – טוב עין

"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה". לאחר האיחוד המחודש עם בנו יוסף, יעקב אבינו חי את שבע עשרה השנים האחרונות בחייו בטובה ונחת, 17 בגימטריא טוב.

נתבונן עוד בשנותיו של יעקב ונגלה שהחלוקה ל-17 (השנים הטובות במצרים) ו-130 (השנים עד אז) 'מתלבשת' בדיוק על הביטוי "טוב עין" – טוב = 17, עין = 130. כלומר, יעקב אבינו הוא עצמו "טוב עין", כמו שרמוז גם בברכת משה רבינו "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב".

בספר משלי כתוב "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל", ובגמרא נאמר: "אמר רבי יהושע בן לוי, אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר 'טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל', אל תיקרי יבורך אלא יְבָרֵךְ". מי שטוב עין הוא הראוי לברכה, גם מברכים אותו וגם יש לו את הכח לברך אחרים. זה הכח של יעקב אבינו לברך (בהמשך הפרשה) את כל בניו, ברכות טובות עד בלי די.

שני – לשכל את הידים

"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר". לשכל את הידים פירושו להחדיר בהם שכל וחכמה, באופן טבעי הידיים פונות ישר, אבל פעולת השכל מכוונת ומדייקת שלפעמים יד ימין צריכה לפנות שמאלה ויד שמאל צריכה לפנות ימינה.

יד ימין ויד שמאל מבטאות את ספירות החסד והגבורה, "שמאל דוחה [במדת הגבורה המודדת ומבקרת] וימין מקרבת [במדת החסד המעניקה ומחבקת]". במערכת הספירות, מתחת לספירת החסד בצד ימין נמצאת ספירת הנצח, ומתחת לספירת הגבורה בצד שמאל נמצאת ספירת ההוד (בהקבלה לשתי הרגליים בגוף האדם, שצורתו מכוונת להנהגת ה' בעולם). אם כן, הסוד של שיכול הידים הוא שיש חיבור 'אלכסוני' בין החסד (יד ימין) להוד (רגל שמאל), ובין הגבורה (יד שמאל) לנצח (רגל ימין).

אפשר להמחיש זאת ביחס למדינה כיום. באופן כללי, עלינו לעודד ולטפח את הדברים הטובים, ולמתוח בקורת על הדברים השליליים. למעשה: צריך לאהוב ולקרב בעיקר את המקומות בהם יש נקודות של יהדות (אידישקייט). ביטוי היהדות הפשוטה קשור להוד – יהודי הוא מי שמודה במה שמעליו, מודה לה' על כל נשימה, ומודה שהאמת של ה' גדולה מאתנו. אם כן, זה נקרא להביא את יד ימין לצד שמאל, לנקוט בחסד כלפי ההוד.

ובצד השני, הנצח קשור לצבא, שתפקידו כמובן לנצח את האויב. האם צה"ל וכוחות הבטחון פועלים כראוי כדי לנצח? תשפטו לבד. כלפי זה צריכה להיות בקורת שלנו, דרישה לפעול בגבורה ובתוקף, לא לרחם על אכזרים ולא להתרפס בפני תוקפנים (זה רק מעודד אותם) – זה נקרא להפנות את יד שמאל (גבורה) לצד ימין (נצח).

שלישי – שער הברכה

"וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". שימו לב למלה הקצרה "בְּךָ" – זה לא מקרה שהיא פותחת את הברכה בצירוף המצלצל "בְּךָ יְבָרֵךְ", מזכיר גם את הצירוף "וְנִבְרְכוּ בְךָ" שנאמר לאברהם וליעקב.

אנו רגילים שכל פועל בעברית מורכב משורש בן שלש אותיות (כדעת רוב המדקדקים), אבל יש גם 'שער' – צירוף יסודי של שתי אותיות (כמו המושג הקבלי "רל"א שערים"). בשרש ברך השער היסודי הוא בך, כמו שרואים במשחק המלים בפסוק שלנו, וכמו שניתן להסיק מכך שהאות ר היא 'חלשה' יותר ופעמים רבות היא נוספת ל"תפארת הלשון".

אם כך, מתבקש לחפש שרשים נוספים שיוצאים משער בך. והנה בפרשות האחרונות פגשנו כמה פעמים את הבכי. גם בפרשה שלנו, לאחר שיעקב מברך את בניו ומצוה אותם, הוא עוצם את עיניו ואז יוסף נופל עליו ובוכה – הברכה מסתיימת בבכיה. הדבר מזכיר את הפסוק בתהלים (מזמור פד) "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה" – רש"י מפרש "בָּכָא" מלשון בכי, והנה הבכי הופך ל"בְּרָכוֹת".

לכאורה, ברכה היא משהו שמח, מה שייכת כאן הבכיה? אבל במחשבה שניה, הרי את כל הברכות בפרשה מלווה הידיעה שיעקב נמצא בסוף ימיו ועוד רגע הוא מסתלק מאתנו. מה התחושה של הבנים בשעת הברכות? בכי פנימי עמוק מאד, בכי עצור שמתפרץ בסיום.

בנוסף, הבכי רומז להשפעה, כמו הדמעות שיוצאות מהעינים (וגם הזרע נקרא דמעה). השפעת הברכות של יעקב באה מהמקום הכי פנימי שלו, במקום שבו יש בו בכי-פנימי נסתר, "לבו דואג בקרבו" – הבכי מביא את הברכה.

רביעי – גורי אריות

ב'רביעי' של פרשת ויחי בולטים שני שבטים בברכותיהם, יהודה ודן. יהודה מקבל את המלכות ודן מקבל את הנצחון. שניהם אריות – יהודה נקרא כאן "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה", ובברכות משה רבינו נאמר "דָּן גּוּר אַרְיֵה".

יש עוד הרבה קשרים בין יהודה לדן, למשל: יהודה הוא הבן הרביעי של יעקב אבינו ודן נולד מיד אחריו, כאילו יצא מתוך האות ד של יהודה (כמו בהרבה צמדים שהמלה השניה יוצאת מהאותיות האחרונות של הראשונה). את מלאכת המשכן עשו בצלאל בן אורי משבט יהודה ואהליאב בן אחיסמך משבט דן. במחנה ישראל במדבר, יהודה צועד בראש ודן בסוף, אריה בראש ואריה שומר במאסף, מוודא שאף אחד לא ילך לאיבוד. ושמשון הגבור – שעליו מתנבא כאן יעקב אבינו – הרי אביו משבט דן ואמו משבט יהודה.

בשמו של יהודה יש תופעה בולטת – הוא מורכב משם ה' המפורש כסדרו, בתוספת האות ד (שממנה יוצא דן). והנה ברכת דן מסתיימת בקריאה-זעקה של יעקב "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" – זו ההופעה הראשונה של שם הוי' המפורש לאחר הפסקה ארוכה מאד, מאמצע פרשת וישב, 318 פסוקים ללא שם ה'! גם בהמשך הפרשה ממשיך שם ה' להסתתר והוא חוזר אלינו רק בהתגלות ה' למשה בסנה. זה הסימן של חשכת גלות מצרים, והשינוי קורה רק כאשר תתחיל הגאולה להתנוצץ. ובכל זאת, באמצע החושך יש הבזק-אור של גילוי שם ה' בסיום ברכת דן. יעקב אבינו רואה בעיני רוחו את שמשון המתפלל ברגעיו האחרונים "זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" – יעקב ושמשון הופכים לדמות אחת מאירה, ואז מתגלה שם הוי' המפורש. במלים אחרות, אותו שם ה' שגנוז בתוך שמו של יהודה מתגלה כעת בגבורת שמשון שבא מיהודה ומדן.

חמישי – אבן ישראל

בברכת יוסף נאמר "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל". מה פירוש הביטוי המיוחד "אבן ישראל"? לפי הפשט, הכוונה היא לכל בני ישראל, שיוסף היה 'רועה' ומפרנס אותם. כמה מפרשים מסבירים ש"אבן" פירושו עצם הדבר, כמו שכותב הרד"ק "לפי שהאבן עצם חזקה וגוף אחד כִּנָה כל ישראל לאבן". פירוש אחר הוא שאבן הוא צורה מיוחדת של אב, "לשון אב ומשפחה" (רשב"ם).

והנה רש"י מביא את אונקלוס שמתרגם "אבהן ובנין", ומפרש ש-אבן הוא צירוף המלים אב-בן. אפשר לחבר בין הפירושים ולומר שהנו"ן הסופית מציינת הקטנה, ולכן אב-ן הוא "אב קטן", דהיינו שהבן עצמו הוא אב קטן, וכך נעשית המשפחה – אב גדול מוליד אב קטן וביחד יש אבן.

מה הקשר בין אבן ליחסי אב-בן? האבן היא כבדה (כמו בפסוק "כֹּבֶד אֶבֶן") וזה מזכיר את המצוה "כבד את אביך ואת אמך". כלומר, מצות כבוד אב פירושה להתייחס אליו כמשהו כבד, בעל משקל, נוכח. אולי לפעמים הבן מרגיש שהכובד הזה מעיק ומכביד עליו, אבל עליו ללמוד לכבד את הכובד. בקיצור, הבן הוא שנותן לאב את הכובד בכך שהוא מכבד אותו (לא מתעלם ממנו, וודאי שלא מתבייש בו).

אבל ראינו שהאבן היא גם "עצם חזקה", משהו קשה וקשיח. הקושי הוא תכונה עצמית יותר של האבן מאשר הכובד (כובד הוא משהו יחסי). אם הבן נותן לאב את הכובד, על ידי הכבוד, הרי האב נותן לבן את הקושי. כלומר, התוקף העצמי של הבן, כמו שמתבטא למשל במסירות נפש, מגיע מהאב. האב הוא נקודת הקושי שבתוך הבן, והבן הוא הכובד של האב.

ומה עם האמא? הביטוי אבן ישראל עולה בגימטריא בית יעקב, כמו שנאמר לפני מתן תורה "כה תאמר לבית יעקב" – ופירשו חז"ל "אלו הנשים". גם בתוך הרכות האמהית החמימה יש הרבה מאד תוקף של אבן.

שישי – הזאב והכבש

"בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל". בנימין חותם את ברכות יעקב לבניו, כאשר חמשה מתוכם נמשלו כאן לחיות: יהודה אריה, דן נחש, יששכר חמור, נפתלי אילה ובנימין זאב.

בן הזוג של הזאב הוא כבש, היום הם אויבים אבל לעתיד לבוא "וגר זאב עם כבש" בעידן השלום המשיחי. אבל בברכות יעקב לבניו כולם נמשלו לחיות, אין אף כבש רגוע... אכן, יעקב עצמו מתעסק הרבה עם כבשים, הוא רועה צאן (ונושא לאשה את רחל, שפירושה כבשה). יותר מזה, בספרי הקבלה כתוב שיעקב עצמו הוא בבחינת כבש, "והכשבים הפריד יעקב", "שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל" – כבשה אחת בין שבעים זאבים (הסובבים את שבעים נפש יוצאי ירך יעקב). "יעקב איש תם" ככבש, לעומת עשו "איש ידע ציד איש שדה" כחיות השדה.

אם כן, האב הכבש מברך את בניו שיהיו חיות, ואפילו חיות טורפות. יש כאן יסוד חשוב בחנוך: האבא צריך להתנהג בעצמו כמו כבש, במתינות וברוגע, ללכת בהכנעה בעקבות הרועה. אבל את הילדים אל תגדל שיהיו כבשים, אלא אריות וזאבים. לזאב יש כח עצום של "אורות דתוהו", ולכן הוא טורף את הכבש, אבל יעקב הכבש יודע לרשת את האורות של התוהו (מעשו אחיו) ולהעניק אותם לילדיו בצורה מתוקנת. כך הוריש יעקב לבניו תכונות הופכיות משלו, כיון שתכונות אלו באמת היו אצלו בהעלם – כמו גֵן רצסיבי – ואצל בניו הופיעו בפועל. "יעקב מטתו שלמה" והוא מוריש את כל יב הנטיות (לשון מטה) השונות לבניו.

פעמים רבות, הבן הזאב לא מסתדר עם אביו הכבש, יש ביניהם 'פיצוץ' והבן רוצה לטרוף את אביו. אבל התכלית היא "וגר זאב עם כבש", הבן הזאב גר בשלום עם אביו הכבש, ומבין שהוא זה שנתן לו את כח הזאב. אז מתקיים "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

פרשת ויחי יום שבת – סיסמת הגאולה

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת... וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה". "פָּקֹד יִפְקֹד" היא סיסמת הגאולה, וכך אומר ה' למשה רבינו לומר לישראל "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם", ומפרש רש"י "סימן זה מסור בידם שבלשון זה הם נגאלים". פקידה היא זכירה עמוקה שמביאה להתעוררות במעשה, כמו ההופעה הראשונה של הפועל בתורה "וה' פקד את שרה" – פקד אותה לטובה ונתן לה בן.

אם ה' פוקד אותנו אפשר לחשוב שלנו אין שום תפקיד בסיפור, יכולים לשקוע בתרדמה עמוקה... אבל זה לא נכון. כלל גדול הוא שהמעשים שלנו בהתעוררות מלמטה מעוררים את הקב"ה לפעול מלמעלה, בלשון הזוהר: "באתערותא דלתתא אשתכח אתערותא דלעילא".

ומה המעשה שלנו שמעורר את "פקד יפקד אלהים"? אנחנו פוקדים את אלקים, ואז אלקים פוקד אותנו. כלומר, השכינה עצמה נמצאת אתנו בגלות ועלינו לפקוד אותה, להרגיש את צערה ולרצות לפדות אותה. ככל שנהיה מסורים לפקידה הזו, לפקוד את ניצוץ האלקים שבתוכנו, כך אלקים יפקוד אותנו.

זהו הסוד של הלשון הכפולה, "פקד יפקד". "פקד" רומז להתעוררות שלנו לפקוד את אלקים, ו"יפקד" רומז לכך שאלקים פוקד אותנו. אם כך, פירוש הפסוק הוא "פקד יפקד אלהים אתכם" – "פקד אלהים [אתם פוקדים את אלקים, ואז], יפקד אתכם [אלהים יפקד אתכם]".

לשרש פקד יש הרבה משמעויות בלשון הקודש. כעת נשים לב למשמעות הפנימית של חיבור איש ואשה, כמו בלשון חכמים "חייב אדם לפקוד את אשתו". אם כך, "פקד יפקד אלהים אתכם" פירושו שה' יפקוד אותנו כאיש הפוקד את אשתו. כאן ברור עוד יותר שהשלמות היא בפעולה הדדית – האשה מתעוררת כלפי האיש, "פקד", והאיש מתעורר כלפי האשה, "פקדתי". 

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 3 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד