בע"ה ח' תשרי תשפ"א
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

שורשיה העמוקים של חדרה

סיור בעיר חדרה עם 'עמיתים לטיולים'. על שורשיה העמוקים של המושבה שהפכה לעיר. על בית הכנסת הראשון וביקור במוזיאון החאן.

  • עמיתים לטיולים
  • ז' אדר תש"פ - 07:52 03/03/2020
גודל: א א א
(ירוןו בוצר)
(ירוןו בוצר)

לפני כמעט מאה ושלושים שנה, חלוצים יהודים מצוידים בחלומות, נחישות והרבה אמונה התישבו בין ביצות חדרה הירקרקות. בכוחה העז של הרוח האנושית יכלו אלו למלריה, למחסור ולשכנים העוינים, אילפו את הביצות והקימו עיר מסחר שוקקת הנושקת לחופי הים התיכון השוקטים.

בעקבות מייסדי חדרה האלמונים כמו אנשי השם שעיצבו חלומות להיסטוריה יצאנו לסיור עומק בהובלת מורה הדרך הנפלא טל אמיר, תושב העיר ופעיל בהטמעת מורשתה.

תחנה ראשונה: מוזיאון החאן

אל מרכז העיר ההיסטורי, מוזיאון החאן השוכן למרגלות בית הכנסת הספרדי המרשים אנו נאספים ביום סגרירי. מדריכנו ורכז ההדרכה של המוזיאון עידן בר מקבלים אותו במאור פנים, משקה חם ועוגות מפנקות באולם ההדרכה של המוזיאון, כאשר מכל עבר ניבטות אלינו תמונותיהם של מייסדי העיר ומשיבים אותנו אט אט אל שלהי המאה התשע עשרה.

בעוד עמיתינו ממלאים את האולם, אני מספיק לערוך סיור קצר בחצר מלאת החן של האתר. לקול מצהלות טיפות הגשם אני מגלה בועת זמן בה קפאו ימי החזון של ייסוד המושבה, כאן בין רחובות המסחר ההומים ומול הקניון המפואר מעבר לכביש עדיין ממתינות מחרשות ברזל לאיכר, וסליק ופעמון אזעקה ענק לנוטרים.

הביקוש הרב לסיור הייחודי מביא את מארחינו להוסיף עוד ועוד כסאות לקהל הרב המתאסף סביב המדריך הפותח בספרו על יהודי צעיר בן 27 העונה לשם יהושע חנקין אשר לפני כ-129 שנה, עת העלייה הראשונה בעיצומה, קנה כאן בעסקה בודדת נחלה אדירת ממדים במושגי אותם ימים – שלושים אלף דונם!

כדי להבין כיצד בוצעה עסקה נהדרת זו מניף טל את מפת הסקר הבריטי מאותם ימים (PEF) החושפת כי באזור השרון הצפוני לא היו אותה עת ערים כלל, והיישוב הדל כאן כלל כפרים קטנים הפזורים בדלילות באזור, ומכאן קל להסיק כי היה ביקוש נמוך מאוד לקרקע.

טל מוסיף ומעדכן בחדשות החמות מאותם ימים בקוראו כתבה המשבחת בהתרגשות את קניית הקרקע הסמוכה לים התיכון כדי שעה אחת בלבד, ומהללת את חנקין הצעיר היודע להתמקח עם הערבים.

בעוד אנו מהרהרים בכישורי התגרנות של גואל האדמות מקבל עידן בר רכז ההדרכה של המוזיאון את המיקרופון, ומברך בחיוך את הקהל הרב. עידן מבאר כי מוזיאון החאן נפתח ב1992 במבנה הכורכר הרבוע שחדריו עוטפים היום את מבנה בית הכנסת הסמוך. מבנה זה במקורו נבנה כמאה שנים קודם כבית חווה ושימש באותם שנים בידי ערבי נוצרי בשם סאלים חורי, ונקנה עם אדמות חדרה. עם הגעת מייסדי חדרה למקום הם השתכנו שנים ארוכות ב26 חדרי המקום. כיום חדרי המוזיאון מוקדשים לתקופות השונות אותן עברה המושבה עד להכרתה כעיר ואם בישראל בשנת 1952.

המוזיאון דינמי ומתפתח, ובקרוב יבנה כאן אודיטוריום רחב ידיים, בו קהל רב יוכל להנות מלימוד ההיסטוריה בנוחות.

באומרו זאת אנו יוצאים חזרה בזמן 130 שנה, אל חדרי המוזיאון המשמרים את ימי ייסוד המושבה.

ייסוד המושבה

תחנתנו הבאה הינה בחדר חמים המציג את ימי בראשית של ייסוד המושבה. למרות שראשוני חדרה זוכרים מבנה עצום כאן, מפת הסקר הבריטי אותה מניף טל אמיר מראה כי כאן באזור השרון (שפרושו יער) בסמוך לנחל חדרה על רכס הכורכר ממש במקום בו אנו נמצאים, אין דבר, לא מבנה חווה ולא מוזיאון...

לא ידוע בדיוק מתי נבנתה חוות החאן אך ככל הנראה חוה זו, הבורג' בבנימינה ועוד נוספות באזור נבנו על ידי בוסנים שהיגרו לאזור בסביבות 1880. למרות שחאן פרושו מלון דרכים בקלות רואים במפה שמבנה רבוע זה הבנוי סביב חצר פנימית אינו קרוב לשום דרך, וכי מדובר בביטחון רב במבנה חווה חקלאי.

על ההתרגשות הרבה שאחזה את המתיישבים לקראת העלייה על הקרקע אנו למדים מכתבי נער צעיר בשם משה סמילנסקי (לימים פעיל ציוני וראש התאחדות האיכרים) אשר עם שאר משפחות המתנחלים  עבר הכשרה חקלאית במושבות ראשון ורחובות בעבודה אצל הברון. לאנשי רחובות אשר ביקשו מהם להישאר עימם ענו בלהט כי בחדרה ישנו נהר, ים וגם יהיה נמל! אך כבר אז היו שמועות מפני פחד הקדחת והביצות. 

מסתבר כי הקרבה לים הציתה את חלומות המתיישבים אשר ציפו כי במהרה יקום במוצא נחל חדרה נמל הדומה לנמל האבטיחים שהופעל בנחל אלכסנדר (סמוך לחורבת סמארה) וממנו יוצאה תוצרת חקלאית למצרים, האבטיחים הנהדרים של השרון ששווקו מנמל זה נתנו לו את שמו.

לשאלת העמיתים מתייחס טל למקור שם העיר, אשר נוטים ליחס אותו לירוק העד של הביצות, בערבית שם העיר חדרה פירושו הירוקה. מדריכנו תוהה בקול מדוע לא נקראו מקומות אחרים בארץ אשר גם בם שולט הירוק בשם דומה, ופותח עמוד מספר אותו כתב מודד קרקעות שעבד בשרות הברון, יצחק אליהו פסח גולדהר, המייחס את שמה של חדרה לשם הקדום "גדרה של קיסרין", כלומר גבולה הדרומי של קיסריה שהתפתל לאורך נחל חדרה (גבול שכנראה התקבע בתקופה הביזנטית). עם השנים השם גדרה שובש והפך לחדרה, בהותירו את בלעדיות השם למושבה הדרומית יותר.

אנו ממשיכים לחדר הסמוך, בו מוצגת בצורה חיה משפחה הסובלת ממגפת הקדחת, שהטילה חיתתה על מיסדי המקום. בצידו השני של החדר דגם רבוע של החאן, המציג ממעוף הציפור את המבנה, ומעלינו קשת מקורית התומכת בחדר הקטן במרכזו, ומשמרת ימים בהם וילון נתלה ממנה לחציית החדר לשני חדרונים אשר בכל אחד מהם דרה משפחת חלוצים. מתוך מאה ושלושים משפחות שקנו אדמות בחדרה עלו על הקרקע כ- 30 משפחות וגדשו את המבנה עד אפס מקום. 

טל מגלה כי עת הגיעו המתיישבים לכאן היה המבנה מוזנח, מכל עבר היו פזורות ערמות של אשפה חקלאית וכי בהמות אכלסו את החדרים. אנשי העלייה חסרי המורא ניקו את הזוהמה, הביאו בנאים ונגרים מיפו והתקינו את המקום למגורי אדם זמניים שנמשכו שש שנים ארוכות. 

מסתבר שבתקופה העות'מאנית, כמו בימינו אנו, לא נופקו אישור בניה בקלות, ורק לאחר לחץ כבד של הברון בקושטא בירת האימפריה העותמאנית הגיעו אישורים לבניית רפתות. כמובן שכמיטב מסורת ה'ישראבלוף' שימשו רפתות אלו כבתי מגורים שהוכשרו עם השנים. מדברי נחומובסקי, אותו נכיר בהמשך הסיור, מבינים כי גם לאחר קבלת אישורי הבניה לרפתות הגיע המושל התורכי המקומי מקיסריה שטוף חימה, ורק כוחם המרגיע של מטבעות הבקשיש הרגיעו את זעמו.

משה סמילנסקי מתאר את החיים הקשים כאן, ואת התושבים אשר חלו שוב ושוב במגוון מחלות טרופיות ובראשן המלריה. מחלה אשר מדריכנו זוכר כי היכתה באביו ומתבטאת בגלי חום וקור קשים, מחלה מסכנת חיים אשר התרופות השונות לא ממש עזרו לרפא. מחלה זו גם לאחר שחלקה הקריטי עבר ולא הרגה את הסובל ממנה ממשיכה לשכון בגוף החולה ומותירה אותו חלש ועייף. משה כותב בכאב כיצד הודיעו לפתע על המתים אשר תוך שעות נכנעו לקדחת, וכיצד יצאו באישון לילה לקבור את המת הראשון, אירוע ממנו הוא זוכר היטב את הדי המכושים בחשכה.

כדי להבין את בעיית הקדחת אנו נעזרים במפה של הנחלה העצומה של מושבת חדרה, החאן והסוכות הדלות אשר ניבנו סביבו ממוקמים אמנם על רכס הכורכר, אך סביב כל העמקים ביצות עד. האדמה סביב רובה חולית ומיעוטה חמרה, ולכן חנקין התחייב ליבש את הביצות - לא רק כדי להדביר את הקדחת שאז לא היה ידוע מקורה, אלא בעקר כדי לעבד את אדמת הכבול הפורה. לרוע המזל תוכנית זו לא יצאה אל הפועל ורבים מבין החלוצים נפלו קורבן ליתושה החיה בביצה ומעבירה את הטפיל האכזר.

ממושבה לעיר

אנו יוצאים אל הטפטוף הקל וחולפים אל מול מבנה בית הכנסת התמיר שנבנה בסוף שנות ה30, תוך הריסת רוב מבנה החאן. מכיוון שתוכנן להקים כאן ישיבה נותרו חלק מחדרי הכורכר לשימוש האברכים וכך ניצלו מהרס לטובת שימור ההיסטוריה. 

אנו פוסעים אל החדר הבא המציג את ניסיונות החקלאים להתבסס תוך גידול חיטה ושעורה, שקדים ולבקשת הברון גם גפנים. אך המושבה החלה לשגשג רק עת גילו כי תפוזים מחבבים מאוד את אזור השרון והמושבה מתעוררת עת תפוחי הזהב ממלאים את קופתה במצלצלים. 

לצורך הפרדסים החל משנות ה20 חופרים בארות, ומתקינים משאבות דיזל לשאיבה מהבארות וגם מהביצות, עד שבימי העלייה השנייה חדרה הינה מפרנסי היישוב הגדולים, וכמעט אין חלוץ אשר אינו עובר כאן בדרכו הציונית. 

היישוב גדל ובין העולים מגיעים גם קבוצת חלוצים מתימן המקימים את היישוב נחליאל, היום שכונה בחדרה. חלוצים מקוריים אלו גילו שארצנו אכן זבת חלב ודבש וייסדו תעשיית דבש משגשגת. 

השגשוג המגיע לחדרה מוצג בחדר הסמוך בו שוחזר חדר של איכר משנות ה30. האיכרים העמידים בונים בתים בסגנון הבינלאומי (באוהאוס) אשר רבים מהם עדיין מפארים את רחובות העיר. בשחזור אשר סביבנו בולטים רהיטי העץ המעוצבים, פטיפון, ואף ריצפה מאוירת שניצלה מאחד הבתים לילה לפני שפינה מקומו לבניין חדש, ומצאה דרכה אל מוזיאון החאן.

בחדר האחרון אנו חוזים בעיר חדרה של שנות החמישים, עיר מעבר ומסחר אשר כל הנוסע לצפון הארץ עבר בה. תמונה של רחוב הרברט סמואל מאותם ימים מגלה כי כבר אז היה כאן בית מלון ובתי קפה לנוחותם של הרבים אשר הגיעו לעיר או חלפו בה. 

תחנתנו האחרונה במוזיאון הינה שוב בחצר, בה אנו למדים על שנות הארבעים, ימי מלחמת העולם, בה הבריטים החליטו להקים מרכז לוגיסטי בחדרה. מחנות ענק מוקמים סביב העיר, מהם קיים עד ימינו מחנה שמונים שמשמש את צה"ל. 

עם הקמת המדינה הבריטים נוטשים, והמחנות הצבאיים מוסבים לקליטת עלייה, אלפי עולים נקלטו כאן במעברות שאחת מהן נשאה את השם אגרובנק (ממנה נותר רק שלט תחנת האוטובוס מולנו).

גן המייסדים

אנו יוצאים אל העיר ההומה בלב סקרן ומטריות פתוחות, חולפים על פני הקניון המפואר השוכן מטרים ספורים מבועת הזמן של החאן ועל פני אי אילו שלוליות שחמקו ממייבשי הביצות, אל גן המייסדים. 

הגן המטופח ורחב הידיים מגלה עצי נוי הפרושים משני צידיה של דרך בטון לבנה מוגבהת החוצה את הגן לאורכו, מעליה מתנשאים דקלים רבי שנים ומטרים, ומולנו משאבת דיזל עצומה המוקפת בעצי תפוז מנוקדים בכתום מתוק. 

ללא שהות מדריכנו שב אל מתנחלי החאן החולים, אשר חשדו כי מקור הרעה הוא במי בור מים ממנו נאלצו לרוות את צימאונם. כדי להשיג מים צלולים נתנו חלק מאדמות המושבה לברון רוטשילד אשר בתמורה מימן חפירת באר מים ששאבה ממי התהום. 

הבאר שכנה במקום בו עומד כיום בניין יפה מדרומנו, ומשאבה כמו זו הסמוכה אלינו שאבה מים רבים לדוד ענק ששכן בראש צריף קטן שהוקם מעל הבאר. התושבים אשר נאלצו עד עתה להסתפק בכמות זעירה של מים מהבור, זכו עתה לכמות כמעט בלתי מוגבלת של מים, לשתייה, רחצה ואף לחקלאות. את השמחה העצומה של תושבי חדרה זכרו עד יובל החמישים של העיר, עת המחזאי אהרון אשמן כותב מחזה לרגל המאורע בשם 'האדמה הזאת'. למערכה בה המים הזכים פורצים ממשאבת הבאר הולחן במיוחד השיר "ושאבת מים בששון” שמיד הפך ללהיט והיום נראה כי היה קיים עימנו לנצח. 

חלקן של האדמות אותן קיבל הברון הם אדמות גן המייסדים, והוא מקים בהן משתלת אקליפטוסים (אליהם עוד נשוב בהמשך). ב1910 הגנן החדרתי אבשלום פיינברג שב מלימודיו בצרפת חובר לאגרונום אהרון אהרונסון מעתלית ושניהם מקימים על חלק מאדמות אלו חוות איקלום נוספת. אהרונסון כותב בזיכרונותיו כי חקלאי חדרה הינם מודרניים מאוד ופתוחים לחידושים, וכי האדמות כאן מגוונות – חול חמרה וכבול, המים בשפע ולכן החליט לאקלם כאן עצים שונים אשר הותיקים שבהם עדיין מלבלבים מולנו לאורך הגן! 

טל עוצר לרגע דרמטי מהרצאתו, ומניף תמונה מדהימה של אהרונסון העובד בגן זה ממש ליד שיחים עולי ימים, ואז מבקש מאיתנו להביט מעלה אל שורת הדקלים המיתמרת הרחק מעלינו, אלה אותם ה"שיחים" שניטעו בידיו של האגדה בכבודו ובעצמו לפני 110 שנה!

בימי הבריטים נבנו על אדמות הגן צריפים כחלק מהמרכז הלוגיסטי, ואנשי האצ”ל (חלקם הגדול תימנים מנחליאל) טרחו ופוצצו גם מבנים אלו וביניהם את השיקמית המקומית. ותיקי העיר מספרים כי במשך ימים ארוכים לאחר מכן ילדי חדרה אספו מבין דשאי הגן מסטיקים וסיגריות.

גן המייסדים, מהווה כיום גם כגן זיכרון, שעוצב על ידי האומן דני קרוון. מלבד יופיו, משמש בית לשתי אנדרטאות, כאשר אנו עולים על דרך לבנה למסע מודרך ביניהן. הדרך הלבנה כאמור הינה משטח בטון מוגבה החולפת על פני חורשת עצים שמקורן בגן הניסיונות של אהרונסון, פרדס תפוזים אשר עציו הועתקו לכאן מפרדס חדרתי עתיק לאחר ששטחו הוסב לנדל"ן ובין שדרות עצי דקל תמירים המשתלבים לחן וליופי זה בזה. 

במרכז הגן יד לזכר ראשוני חדרה, בה בולט עמוד נישא המסמל את האקליפטוסים, ולצידו קשת המשמרת את זכר קשתות התמיכה של חדרי החאן ותחתיה חקוקים שמות משפחות המייסדים. סביב המונומנט משתרעת בריכה ובה צמחי ביצה וחלקה חולית המשמרים את זכר הביצה הנוראית ואת אדמות החול הזהוב אשר הציתו את דמיונם של ראשוני העיר.

סופה של הדרך הלבנה גובל באנדרטת יד לבנים, ובה סדרת עמודים כתומים המנציחה את שמותיהם של גיבורי העיר אשר נפלו במערכות ישראל השונות.

בית הכנסת הראשון

אנו יוצאים מהגן לכיוון דרום, חולפים על פני סמטת הקצין מיטלמן, בואכה בית הכנסת הראשון של העיר. 

מבנה זה נוסד במסגרת הישראבלוף כרפת של משפחת לויטאס, ושימש כבית המגורים של המשפחה. המשפחה שלא עמדה בתלאות ובקשיים עזבה את המושבה הצעירה והותירה את ביתה לטובת הכלל, בית אשר הוסב לבית הכנסת הראשון. (מלבד בית תפילה קטן וזמני אשר הוקם בחאן עצמו).

סיפור חשוב הנקשר לבית כנסת זה מאזכר את מסע המושבות של הרב קוק והרב זוננפלד שחדרה הינה תחנתו הראשונה. 

עם הגעת הרבנים לאכסנייה הם מגלים כי המזוזה נפלה, והם קובעים אותה מחדש. מאוחר יותר בבית הכנסת הזה במהלך המפגש בחור תימני מנחליאל מגיש לרב זוננפלד פתק ובו כתוב כי כאן לא מקיימים מצוות, הרב זוננפלד הנרעש פונה לרב קוק ואומר כי הם איחרו. הרב קוק האופטימי משיב לו כי אולי איחרו מעט אך עדיין יש תקווה!. למראה המספר הרב של חובשי כיפות ברחובות חדרה כיום, אכן צדק הרב קוק.

רחוב הרצל ליד האקליפטוסים

מדריכנו מנווט במומחיות של בן המקום בין בנייני העיר, רובם בניינים אפרוריים משהו אך ביניהם כמה יצירות אדריכלות יפהפיות, ואף ציור קיר ענק המשתרע ליופי על פני קיר שלם של בניין רב קומות. תוך מספר דקות אנו נעצרים סביב מספר עצי אקליפטוס עצומים אשר המדרכה נסללה סביבם. 

טל מגלה כי חצי מהמתנחלים המקוריים מתו ממחלות ובראשן הקדחת, ומולנו מעבר לכביש מתפורר לו ביתה של משפחת נחומובסקי אשר כל ילדיה ואב המשפחה נפטרו ממחלות והותירו את האם חיה-רחל לבדה, אירוע אשר זעזע אף את תושבי חדרה למודי היגון. 

את עוצמת הרוח של אותם גיבורים אנו למדים מכך שחיה-רחל התחתנה שוב עם נח מילנר אותו פגשה ביפו, אלמן עם שישה ילדים, אותם הביאה עימה לחדרה בה חיו ושגשגו. בעלה הראשון, ראש אגודת קובנה שימש כמוכתר המושבה, וכן גם בעלה השני.

טל נושא עיניו אל האקליפטוסים ותוהה בקול מדוע נטעו אותם כאן בלב המושבה על רכס הכורכר ולא בביצות? 

מסתבר כי באותם ימים לקדחת ייחסו מקורות שונים ומשונים, ביניהם אויר רע (מלריה בלטינית פירושה אויר רע) והאקליפטוסים ממשפחת ההדסיים בעלי הריח העז ניטעו בין הבתים על מנת לטהר את האוויר. אפילו לאחר שהדוקטור הילל יפה, הסמכות הרפואית של אותם זמנים, שב ממכון לואי פסטר בפריז, ולמד כי את המלריה מעבירה היתושה החיה בביצות המשיך הדוקטור לבקש לנטוע אקליפטוסים סביב כדי למנוע מהיתושה העצלה להגיע אל הבתים. 

האקליפטוס הינו עץ ענק היכול לגדול באזורים מוצפים ולכן פקידי הברון נטעו עצים רבים בביצות חדרה על מנת שהעץ יגמע את מימיהן, אך הסתבר כי העץ נוטה לשלוח שורשים עמוקים ישירות אל מי התהום ולכן לא הצליח לינוק את מי הביצה ולייבש אותה. יער חדרה הענק הינו תולדה של ניסיון זה לייבוש ביצה על ידי נטיעות עצי אקליפטוס. 

לבסוף יובשו הביצות על ידי תעלות ניקוז ושאיבת המים, אך לאקליפטוס נכונו עוד עלילות.

בימי מלחמת העולם הראשונה נהגו העות'מאניים גיוס חובה כוחני לצבאם, גורל קשה אשר ממנו חמקו איכרי חדרה בהציעם עץ אשר ישמש את הצבא התורכי לבניית אדני רכבת והסקת קטרים, תחליף לגיוסם. העץ הגיע מיער חדרה אשר בו הוקמו נגריות, והציל את התושבים מגזרת הגיוס.

לסיום תרומת האקליפטוס לחדרה נשוב אל תעשיית הדבש המשובח שקמה בנחליאל, דבש אשר הסתמך על פריחת האביב השופעת של האזור, אך בעיקר על פריחת האקליפטוס שמוצאו באוסטרליה הנמשכת כל החורף ואשר אפשרה לנחילי הדבורים לשרוד בתקופה נטולת הפריחה.

גיבורי חדרה בני דורנו

דרכנו חולפת על פני בית הבאוהאוז היפהפה של משפחת קלז, בית אשר נבנה על חורבות בית הכורכר המקורי, וממשיכה אל מול בית הספר העממי המוקף דגלי המולדת. בית ספר זה שימש כבית ספר של האיכרים (הפועלים למדו במקום אחר...) ונחנך על ידי הנציב הבריטי הרברט סמואל. המבנה הוקם על האדמות בחצרו האחורית של בית הכנסת הראשון בו ביקרנו קודם לכן, ומשמש כיום כחדר ישיבות של העיריה.

טל נעצר מול שדרת פיקוסים מטופחת, ומזכיר את סמטת הקצין מיטלמן שעל פניה חלפנו קודם לכן, סמטה הנקראת על שם פנחס מיטלמן ששימש כמפקד משטרת חדרה בימי המנדט. באותה עת יהודי בתפקיד כה בכיר היה מחזה נדיר ובטח יהודי חדור שליחות ציונית. ביום בו נחתה אונית המעפילים הראשונה "ולוס" בחוף הדרומי של חדרה ב1934, לבקשת ההגנה שלח מיטלמן את כל שוטרי חדרה למרדף שווא מצפון לקיסריה ואפשר את הגעת המעפילים.

נכדו של מיטלמן, אמיר מי טל גדל על סיפוריו התגייס לצה"ל ופיקד על סיירת גולני ועל גדוד 'ברק'. נהרג בלבנון בשנת 88 בפשיטה על יעדי מחבלים ונקבר בחדרה. על שם הגיבור בן דורנו החליטו פרנסי חדרה לקרוא את שדרת הפיקוסים הנאה שמולנו.

אנו ממשיכים בעקבות הגיבורים אל כיכר תולי גבירצמן הסמוכה. הכיכר מעליה מתנוססים פרחי צבעוני כתום עשויי מתכת הגובלים בצריח טנק, נקראה על שם תובל גבירצמן, מ"פ שריון אשר ערב מלחמת לבנון הראשונה נבחר להוביל את החטיבה כולה, ותוך כדי הלחימה פיתח תורת לחימה לשריון בשטח בנוי שהייתה חסרה עד אז.

שעות מספר לאחר שהתראיין בביירות בנושא תורת הלחימה החדשה על ידי רון בן ישי יצא תחת הפגזה לחלץ צוות נגמ"ש שנפגע, ונהרג תוך כדי החילוץ. על גבורתו קיבל את צל"ש האלוף.

תובל מוכר היטב ממעשה שהיה בילדותו, עת בנופש בחוף הים סרב לחלוק אשכול ענבים עם ילדה אחרת. המבט העצוב בעיניו לאחר שהבין כי איבד ידידה גרם לרמה סמסונוב לכתוב את השיר הידוע 'טוליק' ("העיניים של טוליק") שבוצע בפי אושיק לוי בפסטיבל הזמר והפך ללהיט ילדים, ולימים לשיר זיכרון.

בית קוטלר

אנו ממשיכים לפסוע בדממה אל בית קוטלר הסמוך. בית כורכר קטן המשמר את ימי ראשית ההתיישבות, ואשר שוקם על ידי עיריית חדרה והחברה להגנת הטבע. הבית הקטן נבנה תחילה כ"אורווה" ומפאת קוטנו המטבח והשרותים שכנו בחוץ. 

בחזית המבנה, קטע קטן הושאר חשוף, ללא טיח כדי להבליט את אבני הכורכר המסותת מהם ניבנו בתי חדרה הראשונים. אבנים אלו נלקחו מחורבות קיסריה הביזנטית ונקראו אז 'אבני קיסריה'. 

משפחת קוטלר נטשה את חדרה עקב המחלות, ועם השנים חברי תנועת ה"שומר" אשר קיבלו את חוזה השמירה על שטחה העצום של חדרה (עקב חוזה זה התעצם הארגון וגדל) דרו בו.

בית פיינברג

אנו חוצים את רחוב הגיבורים ונכנסים אל בית פיינברג, ביתה של המשפחה האגדית והיום מוזיאון עמוס היסטוריה. שם אנו מתכנסים באולם שאי אז שימש כחדר האוכל של משפחת פינברג.

עמית אררט, הרוח החיה מאחורי 'עמיתים לטיולים' נוטל לרגע את ההובלה ואומר כי אנו העמיתים כולנו עוסקים בחקירה ולימוד של ההיסטוריה והמורשת של הארץ. לא מזמן קרא סיפרון המספר על ייסוד קיבוץ שדה אליהו בעמק בית שאן, וגילה כי גרעין ההתיישבות יצא מחדרה. מסתבר כי כארבעים גרעיני התיישבות יצאו מחדרה בשל שטח המושבה העצום, וסוגי הקרקע המגוונים שבאזור.

סבא-עמית מסיים את דבריו, בבקשו מהעמיתים להמשיך לחקור, ללמוד, ולחלוק את הידע ולתעד את מורשתנו החשובה והמרתקת.

טל אמיר נוטל חזרה את המיקרופון, ואומר כי לוליק פיינברג אביו של אבשלום הינו מארבעת השומרים הראשונים שהגיעו להגן על אדמת החאן. איש ציבור דומיננטי שהקים כאן אורווה, ועם התבססות המשפחה הבית הצנוע הורחב עם השנים.

טל מגלה ידע באדריכלות ומצביע אל רלסים של מתכת מעלינו אשר קירו שטח נוסף מעל הבית המקורי בן שלושת החדרים ויצרו את חדר האוכל המרווח בו אנו יושבים. החלון בין הבית המקורי לחדר האוכל הינו בברור חלון חיצוני שנותר כחלון פנימי, ואילו הקשת הפנימית קירתה מרפסת לפני ההרחבה. הנישה בחומה החיצונית העולה מעלה באופן בלתי מוסבר, משמרת גרם מדרגות שהוביל לקומה שניה אשר כבר אינה קיימת.

במטבח הבית דלק תמידית תנור ומעליו דוד מים חמים, מותרות נדירות לפני 110 שנה.

בחזרה להיסטוריה של המקום, בית זה שכן בקצה הדרומי של המושבה, ולכן ב1921 (מאורעות תרפ”א) ספג ראשון את התקפתם של פורעים ערבים מקאקון, נבזז ונשרף. לאחר השיקום הקומה השנייה אינה נבנית מחדש, ורק נישה בחומה משמרת את זיכרה.

בני פיינברג נוטשים את הבית לאחר 1921, והבית מושכר לדיירים רבים המשנים בו כל אחד לפי דרכו וצרכיו.

בשנות האלפיים שיקום הבית והשבתו לימי תפארתו, הצריכה להתגבר על ההרס הרב שספג המקום בשנות ההזנחה ולהבין אילו שינויים בוצעו על ידי השוכרים. למרבה המזל נותרו עדויות רבות של בנות המשפחה, תאורים כתובים, ואף צילומים שבוצעו על ידי שמאים ששלח הנציב העליון הבריטי לאחר הפרעות כדי לאמוד את הנזק.

סיור מודרך בחדרי הבית מגלה את חדר ההורים אשר בקיר המחובר עם חדרו של אבשלום נקבע תנור חימום רוסי אשר ככל הנראה הביא לוליק מרוסיה. בין המוצגים הרבים בחדר בולטת תמונה המתארת את עץ המשפחה ובו ניתן לראות כיצד משפחות פיינברג, חנקין, ובלקינד הידועות נקשרו זו בזו בקשרי נישואין.

חדרו של אבשלום מעוטר בציורי עץ ערמון הנזכר במכתב אשר כתב לאחותו, ובין המוצגים בו בולט עיטור החברות במחתרת ניל"י.

בחדר נוסף המעוטר בציורי קיר עדינים בולטת תמונתו של נפוליאון אשר המשפחה העריצה כשליט אשר תמך בשוויון זכויות ליהודים ובזכותם על ארץ ישראל.

את סיורנו אנו מסיימים מול עץ דקל נמוך, הנטוע מול פינת הבית. כידוע אבשלום פיינברג היה ממייסדי מחתרת ניל"י אשר תרמה רבות לסילוק הטורקים מהארץ על ידי מסירת ידיעות מודיעניות לבריטים בעת מלחמת העולם הראשונה.

בשלב כלשהוא התנתק הקשר עם הבריטים ואבשלום יצא רכוב על סוסו לקהיר בלוויית חבר נוסף כדי לחדש את הקשר. בדרכו נרצח על ידי כנופיית בדואים אשר בזזה את רכושו וקברה אותו בלב מדבר סיני.

מעל קברו צמח עץ דקל אשר נבט מתמרים אשר היו בכליו. קברו אותר לאחר מלחמת ששת הימים, וגופתו זוהתה בוודאות לפי סימנים שהיו ידועים לבני המשפחה, ביניהם שן אשר נשברה עת תיקן נשק. עצמותיו הועלו לקבר ישראל בהר הרצל שבירושלים, והדקל הועבר לכרמיאל. אחד מן הייחורים שנלקח מדקל זה ניטע מול בית פיינברג ומהווה עד ימינו יד זיכרון צומחת לזכרו של גיבור ניל"י.

את הסיור המאלף אנו מסיימים בחזרה לחאן לאורך רחוב הגיבורים, כאשר השמש מפציעה בעוז בין העננים וצובעת את רחובותיה האפרוריים של חדרה בגוונים עזים של מורשת, גבורה ונחישות.

תודות: לטל אמיר על סיור מעמיק, מחדש ומרתק בין דברי ימיה של חדרה, לעמית אררט החושף ללא הרף את עברנו המדהים, לאבנר עופר הטורח ללא לאות מאחורי הקלעים, ולעמיתים הרבים שבאו לפסוע בדרכם של גיבורי חדרה.

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 22 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד