פרשה בכותרות: איך משרתים את ה'?

בפרשת תצוה עוברים ממבנה המשכן – לתוכן והעובדים שבתוכו.

אור הנרות – הפרשה מתחילה בנרות המנורה, והאור והאוירה שהם מפיצים.

בגדי הקודש – בגדי הכהנים מפארים את עובדי המשכן. הדגש הוא על בגדי הכהן הגדול, בגדים מפוארים, מיוחדים ומוקפדים, בהם מוזכרים שבטי ישראל לשמותם באפוד ובחושן – "חושן ואפוד ומעיל, וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט"; ואחר כך מוזכרים בגדי הכהן ההדיוט, והמכנסיים המשותפים לכולם.

קרבנות ראשונים – עם סיום המעבר המפורט על בגדי הכהונה של הכהנים – אנחנו מקדשים אותם לעבודה באמצעות קרבנות ראשונים במשכן: פר חטאת, איל עולה ואיל שלמים. משה יתפקד ככהן, והכהנים – כבעלי הקרבן. הקרבנות הראשונים הללו הם הפעם הראשונה שבו התורה מלמדת פרטים על הקרבת הקרבנות.

קרבנות התמיד – התורה עוברת לתאר את סדר היום הקבוע במשכן – קרבנות התמיד שהם המסגרת לעבודת הקרבנות.

עבודת הקטורת – בסיום הפרשה מופיע מזבח הקטורת. התורה מסיימת את הפרשה הזו כעין פתיחתה – עבודת הקטורת, הריח הטוב והאוירה הטובה שצריכה להיות בתוך משכן ה'.

בקריאת פרשת תרומה פגשנו מבנה מדויק, משוכלל ויפה.

אבל מבנה יפה ומפואר – צריך להיות עם חיים בתוכו. כמו בית יפה שאם אין בו חיים ותנועה – אין טעם בכל הפאר והיופי.

בפרשת תצוה אנחנו פוגשים את העובדים, את העבודה, ואת האור והאוירה שצריכים להיות בתוך הבית, מכניסים חיים לתוך הפאר שבתוכו שוכן ה'.

זה קשור לתופעה מיוחדת שקיימת בפרשת תצוה – זו הפרשה היחידה בתורה שבה שמו של משה לא מופיע בכלל. הסברים רבים נאמרו לתופעה, ולדרכנו ניתן הסבר אחד:

בפרשה שבה מתארים את האוירה והעובדים במשכן – צריך לחשוב הרבה כיצד זה הקב"ה רוצה, או צריך, מישהו שישרת אותו. המשכן ממחיש את הקושיא הקיומית בבריאת העולם והאדם: אם ה' הוא הכל – מה אני עושה פה?

ידוע הסיפור על חסיד שהלך לגייס תרומות, ועבר בעיירה של מתנגדים. הם חשדו בו שהוא לא 'משלנו', ושאלו אותו: 'מה אתה אומר על חסידים?'. 'אה, הם חושבים רק על עצמם', אמר החסיד. 'ומה אתה אומר על המתנגדים?'. 'הם חושבים על הקב"ה', היתה התשובה. התשובה מצאה חן בעיניהם, והתרומות זרמו.. .לפני שהוא יצא לדרכו הוא דפק על השולחן ואמר שהוא רוצה להסביר את דבריו: 'לחסידים ברור שה' קיים, והם חושבים כל הזמן איך יתכן שהם קיימים במציאות של ה', שממלא כל עלמין. המתנגדים, לעומת זאת, מודעים לעצמם, והם תוהים כל הזמן כיצד זה יש כאן מקום גם לקב"ה'... . הסיפור מעלה חיוך (ולא נועד לפגוע באף אחד חלילה..), וממחיש את הקושיא שמתעצמת במשכן: ה' זקוק לנו ולקרבנות שלנו?

היעלמות שמו של משה נותנת כיוון – איך נראית העבודה במשכן, וממילא עבודת ה' בכלל. העובד מרגיש שהוא לא קיים, שה' עושה הכל. החוש הנפלא הזה בו אפשר לעבוד את ה' ויחד עם זה לדעת שהכל עשה ה' ואני כלום – הוא חוש יהודי מיוחד, שהתורה רומזת לו בפרשת תצוה. מיהם עובדי המשכן? עובדי המשכן הם כאלה ש'נעלמים', שמם לא מוזכר, הם בכלל לא קיימים. הכוונה בהקרבת הקרבן היא שהקרבן מייצג אותי – אני נמסר כולי, נעקד כיצחק על המזבח, ומוותר לגמרי על השם והקיום שלי.

אסתר המלכה מסרה את הנפש כדי להציל את עם ישראל – והיא עצמה נעלמה ונאלמה בתוך סיפור המגילה. הסיפור הוא עם סוף טוב עבורנו – אבל לא עבורה, 'כאשר אבדתי – אבדתי'.

שנזכה לקבל כח להצליח לעבוד את ה' במלא הכוחות – ולהצליח לזכור שהכל הכל זה ה' ולא אנחנו בכלל. לחיים, פורים שמח!