הפצצה המתקתקת בנגב: מא"גים ממצרים, דאעש בלקיה והטבח הבא שעלול להתרחש מחר

התחושה אחרי סיור באזורי ההפקרות של גבול מצרים היא תסכול שאין כדוגמתו. בזמן שבמרכז הארץ מתווכחים על פוליטיקה, ובצפון עוקבים בדריכות אחר ההתפתחויות, בדרום המדינה מתרחש מחדל מתמשך, יום-יומי, שקט. פצצה מתקתקת שמאיימת להתפוצץ לכולנו בפנים. זו לא התרעה ערטילאית; זו מציאות שמתרחשת בזמן שאנחנו מדברים. "בזמן שאנחנו מקליטים, עבר עוד רחפן," אומר גרונר בפודקאסט, "ואולי עוד שניים, ומה היה עליהם? אולי זה הגיע לשכם, אולי לרהט, אולי ללוד? מה עושים ביום פקודה עם המאג הזה?".

השאלה הזו מהדהדת לאורך הפרק כולו, ומציירת תמונה של מדינה שעדיין שבויה בקונספציה, גם אחרי האסון הגדול בתולדותיה.

מאגים, רחפנים ומיליונים: כך פועלת תעשיית הברחות הנשק

זה נשמע כמו תסריט מסרט פעולה, אבל זו המציאות היומיומית בגבול מצרים. "אתה קולט את הקלות של רחפנים שמביאים מאגים ונשקים," מתאר גרונר. "מדברים איתך על מאות שעברו לך מעל הראש". השיטה מתוחכמת ויעילה להחריד: ארגוני הפשע והטרור שולחים תחילה רחפנים זולים, "רחפני צעצוע של 50 שקל", כדי לבדוק את השטח ולמצוא "חורים" במערכות הלוחמה האלקטרונית המעטות שפרוסות באזור. אחרי שמאתרים נתיב נקי, מתחילה החגיגה האמיתית.

"ואז עובר לך הדבר הגדול: עשרה נשקים, שלושה מאגים, כמויות של סמים," הוא מפרט. "כל דבר כזה זה מיליון, שניים, שלושה. כספים פסיכיים". הכסף הגדול הזה מתדלק תעשייה שלמה שחיה ונושמת על חשבון הריבונות של מדינת ישראל. חקלאי באזור סיפר לצוות הקול היהודי על המצב הקטסטרופלי, וחצי שעה אחרי שעזבו את המקום, הוא שלח הודעה: "עכשיו הייתה פה הברחה". זה קורה כל הזמן, באור יום, והתחושה היא שאין מי שיעצור את זה.

"מי עושה את זה? בסוף איזה בדואי מעפן ממצרים? מבריח לך, לבדואי... למה הוא מעפן? הוא מיליונר. הוא מיליונר כי נתת לו להיות מיליונר. אתה פראייר, לא עושה כלום, והוא נהנה מההפקר."

הנשק הזה לא נשאר רק בנגב. הוא זולג לכל רחבי הארץ – ליהודה ושומרון, לכפרי הגליל ולערי המרכז, ומזין הן את הפשיעה הפלילית והן את הטרור הלאומני. מה שמתחיל בבדואי עם לנד קרוזר בגבול מצרים, עלול להסתיים בפיגוע ירי במדרחוב בתל אביב.

מ"מַשְטוּבּ" ועד דאעש: הזהות הלאומנית שמתפשטת בנגב

אחד הגילויים המטרידים ביותר הוא תופעת ה"מַשְטוּבּ" (مشطوب) - אנשים שחיים בנגב ורשמית "לא קיימים". "פתאום תופסים מישהו בשטח, 'מי אתה?' אין שם, אין תעודת זהות, אין כלום. משטוב," מסביר גרונר. מדובר באנשים שנולדו בפזורה ללא רישום, או שהסתננו מירדן, מעזה או מחברון. הם חיים מחוץ למערכת, ללא פיקוח, ומהווים קרקע פורייה להקצנה לאומנית ודתית.

התפיסה הרומנטית על הבדואי "האותנטי" שאינו מחובר לסכסוך הישראלי-פלסטיני התנפצה מזמן. "בשנות ה-80 וה-90 נכנסו לפה תנועות אסלאמיות, יש המון אסלאמיזציה," נאמר בפודקאסט. "יש הגירה של נשים מחברון ומעזה, ואז בן אדם לא גדל על 'אבא שלי היה גשש בצה"ל'. אבא שלו עבריין, אמא שלו מחברון, דוד שלו מחבל, וזה האווירה".

ההקצנה הזו כבר נושאת פירות רעילים. השבוע נעצר תושב לקיה המזוהה עם ארגון הטרור דאעש, כשברשותו נשק M-16. החיבור הזה בין אידיאולוגיה רצחנית, יכולת מבצעית ואמצעי לחימה מתקדמים הוא בדיוק המתכון שהוביל לאסון של שמחת תורה. "מתלכד כבר הכוונה, היכולת והאמצעים," מזהיר גרונר. "והכל נמצא".

הביקור בנובה: "הטבח הבא עלול להיות משחק ילדים"

נקודת השבר, הרגע שבו כל חלקי הפאזל מתחברים לתמונה מצמררת אחת, הגיעה בסיום הסיור, בביקור ראשון של גרונר באתר מסיבת הנובה. המראה של שטח הטבח, יחד עם הידיעה על כמויות הנשק האדירות שנמצאות מעבר לכביש, הבהיר לו את גודל הסכנה.

"החוויה, כשאתה מסיים סיור כזה ורואה את הסכנה, היא שעדיין אף אחד לא מתעורר. אתם לא נורמלים. הנובה, חלילה וחס, יכול להיות משחק ילדים למה שקורה פה. עם מאות אלפי כלי נשק בין הנהר לים, מאות אלפי אויבים שרוצים לרצוח אותך, ויש להם את הכוונה והיכולת".

התמונה שהוא מצייר קשה לעיכול: איש דאעש, מצויד במקלע מאג שהוברח אתמול ממצרים, מתמקם על בניין גבוה ופותח באש על פסטיבל או קניון הומה אדם. "אתה יודע מה זה כוח אש של מאג? וזה יכול לקרות עוד יומיים. ואתה אומר, איפה האנשים? איפה ראש הממשלה? איפה שר הביטחון? איפה מדינת ישראל?".

איפה ואיפה: בין הצתת רכבים בירושלים לצו מנהלי לנער גבעות

ההפקרות בדרום עומדת בניגוד מוחלט לאכיפה הדרקונית המופעלת נגד ציבור אחר לחלוטין. בפודקאסט עלה אירוע הצתת הרכבים בהפגנת השמאל הקיצוני מול מעון ראש הממשלה. "זה כבר לא חסימות כבישים, זה דברים הרבה יותר קיצוניים," אומר מנחם בן שחר. "שאצלנו, גם היום, על רבע מזה, אנשים בשב"כ, עצורים".

הוא הזכיר את מעצרי השב"כ האחרונים בעקבות הפגנה, והשווה את היד הקשה המופעלת שם ליד הרכה, כמעט המלטפת, שבה נוהגת המערכת כלפי מפגיני שמאל. "פה חופשי. ואתה רואה שזה אנשים, שזה הקליקה, זה המדינה של אמא שלהם".

האבסורד מגיע לשיא בסיפור כמעט קומי, אלמלא היה טרגי, על נער גבעות שזומן למרחב ש"י וקיבל לידיו צו הרחקה מנהלי מיהודה ושומרון. לאחר רגע של בלבול, הוא גילה שהצו כלל לא מיועד לו. "מסתבר שיש מישהו עם אותו שם, אחר, והביאו את הצו לבן אדם הלא נכון". הטעות המביכה הזו חושפת את הרשלנות והשרירותיות שבבסיס הכלי הדרקוני הזה. אם המערכת אפילו לא יודעת להבחין בין שני אנשים עם אותו שם, על מה מבוסס "המידע המודיעיני החסוי" שבשמו רודפים נערים ומשפחותיהם?

התשובה בחומש: כשהרוח מנצחת את המציאות

לצד קריאת ההשכמה המטלטלת, הפודקאסט מציע גם נקודת אור ומקור לתקווה. סיפורה של ישיבת חומש, שפונתה בגירוש וחזרה לקום על ההר בעקשנות אין קץ, הוא ההוכחה שכאשר ישנה בהירות רוחנית ומטרה, ניתן לנצח כל קושי.

"מה שאנחנו באנו פה בחומש זה לא רק 'הרסו 60 בתים, בונים 60 בתים'", מצטט בן שחר את הרב אלישמע כהן. "זו תשובה שעם ישראל חוזר לעצמו, רוח אחרת חוזרת לכל ארץ ישראל". ההיאחזות בארץ ישראל דרך לימוד תורה בלתי פוסק, "שלושה סדרים ביום", היא זו שהפכה את הבלתי אפשרי לאפשרי.

התורה היא זו שנותנת יציבות מול שרים, אלופי פיקוד וכלי תקשורת שבאים והולכים. היא זו שמחברת את הפנים והחוץ, את האמונה והמעשה. "כשאנחנו יודעים מה אנחנו עושים ומה אנחנו רוצים להיות, אז גם נוכל לשמור על הגבולות הרבה יותר בפוקוס", נאמר בשיחה. ההפקרות בגבולות היא בסך הכל סימפטום לבלבול פנימי עמוק. התשובה, אם כן, חייבת להיות לא רק מבצע צבאי לאיסוף נשקים, אלא בראש ובראשונה חזרה לזהות, לעוצמה הפנימית ולבהירות המטרה.