ויקרא – תורת הקרבנות

בפרשתנו אנחנו נפגשים עם פרטי דיני הקרבנות – העבודה העיקרית היומיומית במשכן שסיימנו לבנות.

התורה פותחת בקרבן העולה – שעולה כולו לה' ומבטא ביטול מוחלט.

מכאן – למנחה, קרבן מהצומח שמובא בדרך כלל על ידי עניים, וממילא מתאים גם הוא לביטול גמור.

קרבן שלמים מבטא סוג של 'שותפות' וקרבה עם ה' – חלק מקבל המזבח, אבל חלק גדול מהקרבן נאכל על ידי הבעלים שגם נותן לכהנים את חלקם.

קרבן חטאת – שמבטא את ההתמקדות בעצמנו, בקשיים ובעבירות. החטאת מתחילה מכהן משיח – ה'שפיץ' של עבודת ה' – שיש לו קרבן מיוחד כאשר חטא; אחר כך סנהדרין – מורי הדרך – שטעו והטעו את העם; מלך ('נשיא') שחטא; ובסוף – כל אחד מישראל.

בסוף הפרשה מתוארות האשמות – קרבנות מיוחדים על חטאים מיוחדים (נשבע שאינו יודע עדות, נכנס טמא למקדש, נשבע לשקר שלא בענייני ממון, ספק האם חטא, ונשבע לשקר כאשר נתבע בדין).

הקרבת הקרבנות היא נושא 'טעון' בדורנו, בה זה לא נשמע מקובל ורצוי (בלשון המעטה..). אנחנו רגילים לחשיבה יותר מופשטת, והעמידה מול ה' נתפסת כיותר 'רוחנית' ופחות מתאימה ל'ריח ניחוח' ודימויים של 'אוכל' שה' יתברך הכל יכול 'זקוק' לו, כביכול.

ארצה לתת משל, ולתת לחכם להחכים עוד בענין. נצייר לעצמנו מישהו – 'חיזר', לצורך הענין – שאנחנו מנסים לתאר לו את מהי חתונה ומהם חיי משפחה. מסבירים לו שיש קשר טוב בין איש לאשה, והם מחליטים להקים ביחד את ביתם. ההסבר נשמע לו ומתקבל על דעתו, אבל אז מוסיפים ואומרים לו שהקשר הזה כולל חיים פיזיים זה עם זה, וגם הולדת ילדים שמבטאים קשר חם ונוגע. הוא לא יבין, ויאמר – 'מה הקשר? טוב לכם לדבר ולהבין זה את זה – מצוין, איך זה קשור לכל הפרטים המעשיים הללו?'.

זה לא רק חיזר, זו תופעה שקיימת בצורות שונות בעולם המודרני – נתק בין החשיבה וההבנה לבין החיים הפשוטים וה'סוערים', וקושי או עיוות של חיי משפחה. אין תחליף לחיים משותפים באמת, בכל הרמות שלהם, ומי שינסה לבנות קשר אמיתי מבלי שגם זה יהיה חלק ממנו – לא יצליח.

ומכאן – לקשר שלנו עם ה', שכנראה מותיר אותנו (או את רובנו) כעין 'חיזרים', ככאלה שאמנם רוצים קשר – אבל לא מצליחים להרגיש כמה יקר לנו לבטא את הקשר הזה בקרבנות, בדרך שמבטאת נתינה והתמסרות ממשית לבורא הגדול והבלתי נתפס שהחליט לרדת הכי למטה ולהיות לנו לא רק בורא ואלקים אלא גם אב ובעל – 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.