כולם שותפים בקודש התמידי - ציווי מחצית השקל.
ציווי הכיור – לרחצת ידי ורגלי הכהנים לפני העבודה.
שמן המשחה – למשיחת המשכן וכל כליו והכשרתם להיות כלי הקודש.
החוש העליון - הציווי על הקטורת – פרטי הכנתה להקטרה על מזבח הזהב.
אומנים אלוקיים - צווי על חכמת בצלאל המיוחס משבט יהודה ואהליאב משבט דן המאסף מרכזים את העבודה עם כל חכמי לב.
שבת מעל המשכן – השבת שגוברת על הצורך להקים בית לה', ובה אנחנו שובתים ממלאכות תיקון העולם שהשיא שלהן הוא בניית המשכן.
לראות אלוקים בצורה מקולקלת - חטא העגל.
לוחות שבורים - משה משליך את לוחות הברית.
תוכחה לחוטאים - משה מוכיח את העם קשות.
תפילות על החוטאים - באותה נשימה משה מתחנן לסלוח לעם ישראל ומוכן לשלם מחיר אישי.
מחיר וכפרה - עונש העובדים לעגל
ירידה - הסרת העדים מישראל
בקשת הבנת דרכי ה' - משה מבקש מה' שיודיע לו את הנהגתו ויראה לו פניו
תיקון: לוחות שניים
אזהרה מהסכמים מפוקפקים - איסר לכרות ברית עם יושבי הארץ
גאולת האביב - חג המצות.
תיקון הבכורות - פטר רחם.
לראות אלוקים בצורה מתוקנת - ציווי עלייה לרגל.
אור חדש מאיר - קרן אור פני משה.
בחלק השני של הפרשה אנחנו פוגשים את חטא העגל. משה מקבל אל לוחות הברית, אבל העם במחנה דורשים מאהרן לעשות אלהים במקום משה שאיננו. אהרן משתף פעולה ומנסה לדחות את הקץ כדי שלא להגיע למשבר, ומשה נשלח על ידי הקב"ה מן ההר – "כי שחת עמך".
משה פועל בשני כיוונים: מן הצד האחד הוא מתפלל לה' ומצליח להציל את העם מגזירת כליה; ומן הצד השני הוא יורד למחנה, שובר את הלוחות שהוריד מן ההר, מגייס את שבט לוי הצדיקים למלחמה בעובדי העבודה הזרה, ומטפל במשבר שנוצר בגלל העגל. הקב"ה מסכים להמשיך עם בני ישראל בדרך לארץ ישראל, אבל יש תחושת ריחוק, משה נוטה את אהלו רחוק מן המחנה, והוא צריך להתפלל הרבה לה' כדי להחזיר את האהבה בין הקב"ה לעם ישראל.
תפילותיו של משה בעת הזו מלוות אותנו ביום כיפור ובתעניות עד היום – עם שלש עשרה מידות הרחמים.
הקב"ה נענה ומזכיר לנו מצוות כמו עבודה זרה, שבת וחגים, פדיון פטר חמור, עליה לרגל ובשר בחלב – ונכרתת ברית חדשה.
כעת משה יכול לרדת מן ההר עם הלוחות השניים, ועור פניו הקורן מגילוי שכינה גורם ליראה אצל העם.
הירידה הזו מלאה במתח מתמיד – מן הצד האחד רוצים לרדת למטה, אבל מן הצד השני לא רוצים לרדת למטה מידי.. . העם שיצאו ממצרים רוצים יציבות ומימוש, ואם משה איננו (ואולי טוב שהוא קצת איננו, כי הוא מופשט לנו מידי..) – ננסה שיהיו כאן אלהים ממשיים, כאלה שאפשר לראות ולמשש, והם יתנו לנו תחושת יציבות ובטחון.
יש אמירה שחטא העגל הוא חטא של חסידים, ואילו חטא המרגלים הוא של מתנגדים. בחטא העגל עם ישראל מושך להתממש יותר מידי, ואילו בחטא המרגלים העם מפחד ממימוש, מכניסה למציאות של ארץ (שעלולה להיות 'אוכלת יושביה' בגלל עוביה וגשמיותה).
אז כאשר הקב"ה יורד על הר סיני (ובחז"ל מופיעות שתי דעות האם הוא ירד על ההר עם השמים ושמי השמים, או שרק 'מן השמים השמיעך את קולו ליראך'; דעות שממחישות את המתח שבירידה למטה) – אנחנו צריכים להצליח לשמוח בירידה מן הצד האחד, אבל להבין שאסור לרדת למטה יותר מידי מן הצד השני.
בימים הללו, כאשר ה' מאיר פניו אלינו ואנחנו זוכים לישועות גדולות של ניסים ופורקן – נלמד מהפרשה להשאיר את האמונה בה' ככזו שלא בהכרח ניתנת למישוש, ונמשיך לשמוח ביכולת של יהודים לרדת לתוך המציאות – וגם להישאר מחוץ לה. זהו אחד ההבדלים הבולטים בין דת האיסלאם, שהופכת הכל לממשי וממושש עד לכדי ציורים מגושמים ומכוערים של 'גן עדן' – לבין היהדות הנאמנה שרוצה בתיקון עולם אבל לא רוצה לקבור בגשמיותו את האמונה והקדושה.