פרשות ויקהל פקודי – מתכנון לביצוע

אחרי ההכנות והתכנונים – בפרשות שלנו עוברים לביצוע:

משה מקהיל את בני ישראל, ומצוה קודם כל על השבת – חשוב לעבוד ולשכן את ה' בעולם, אבל השבת חשובה יותר.

בני ישראל נקראים לתרום, והתרומה הזו מופלאה – צריך לעצור את העם מלהמשיך לתרום ולתת – 'ויכלא העם מהביא'.

משה מכנס את בעלי המלאכה בראשות בצלאל ואהליאב – והעבודה יוצאת לדרך.

כלי המשכן נבנים, המשכן נבנה, וגם בגדי השרד ובגדי הכהנים נארגים.

המלאכה מובאת אל משה, שמברך את בני ישראל על העבודה.

הקב"ה מצוה להקים את המשכן ב-א' בניסן, והמשכן מוקם בפעם הראשונה למרבה ההתרגשות והשמחה!

בציווי על הקמת המשכן – המשכן מתואר בפנים החוצה: בתחילה כלי המשכן (הארון, השולחן והמנורה), ואחר כך – קרשי המשכן והיריעות.

בפרשות שלנו, בהקמה, הסדר הוא הפוך: בתחילה מדברים על מבנה המשכן, ואחר כך מתוארת בניית הכלים.

סדר זה מתאים להבדל שבין מעשה למחשבה: במחשבה – אנחנו חושבים קודם על התוכן, ואחר כך על המסגרת והדרך להגשמה; במעשה – אנחנו מתחילים בבניית המסגרת – ואחר כך מגיעים אל התוכן.

כך מוסבר בחסידות הביטוי "סוף מעשה במחשבה תחילה" – מה שנעשה אחרון הוא זה שחשבו עליו בתחילה בשלב התכנון.

המודל הזה – חשוב שילוה אותנו בחיים, ויעזור לנו לשמור על כיוון נכון. הרבה פעמים אנחנו עלולים להתבלבל בין מסגרת לבין תוכן, ובכלל שבפועל מתחילים עם המסגרת – אנחנו עלולים למצוא את עצמנו משקיעים במסגרת כאשר התוכן העיקרי חסר. גם כאשר המסגרת חשובה וקדושה – כמו קרשי המשכן – צריך לזכור את התוכן שבתוכה.

אחת הדוגמאות לזה נמצאת בענין התפילה: כאשר אנחנו ניגשים להתפלל – הלכות תפילה בונות לנו מסגרת מעשית שיוצרת כלי מתאים לתוכן העיקרי – הכוונה והעמידה מול ה'. בחסידות הדגישו שהלכות תפילה צריכות לעזור לנו להשקיע בכוונה בתפילה, וצריך לא להתבלבל ולזכור שהכוונה בתפילה היא התוכן העיקרי והפנימי של המשכן שאנו בונים בלב יום יום.

שנזכה לכוין את לבנו לאבינו שבשמים, ומתוך 'בלבבי משכן אבנה' – להגיע לבנין בית עולמים במהרה!