בע"ה ד' סיון תשפ"א
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

בהר ה' ייראה

סיפור עקדת יצחק מלמד אותנו כי מסירות נפש היא מפגש אינטימי הדדי בין היהודי לבוראו והקרבת קרבן אינה רק מעשה טכני ● רעיון לפרשת השבוע

  • אביחי אביעזר
  • י"ז חשון תשע"ז - 06:29 18/11/2016
גודל: א א א

אברהם אבינו לא סיפר לאף אחד שהוא הולך להעלות את יצחק בנו לעולה, וזה התבטא בארבעה מעגלים:

  1. בהשוואה לכהני המולך של אז. אברהם אבינו היה יכול לעשות "קידוש ה'", ולעשות הרבה רעש וטקס שלם מעקדת יצחק. הוא לא עשה את זה. אברהם אבינו לא פרסם בעולם בשום צורה שהיא שהוא הולך לעקוד את בנו.

2. לפי חכמינו, אברהם אבינו לא סיפר אפילו לשרה אשתו את מה שהוא הולך לעשות עם יצחק

3. כאשר אברהם ויצחק עזבו את שני הנערים, אברהם אמר להם "ונשתחווה ונשובה אליכם" בלשון רבים, למרות שהתכנונים שלו היו להעלות את יצחק לעולה.

4. כאשר יצחק שאל את אברהם אביו "איה השה לעולה?" אברהם ענה לו רק "אלוקים יראה לו השה לעולה בני", כלומר לא ענה לו בפירוש על השאלה, ולא סיפר לו מה הם הולכים לעשות

והשאלה היא: למה? למה אברהם אבינו לא סיפר לעולם כולו, ולאשתו ולנעריו ואפילו ליצחק בנו את מה שה' אמר לו לעשות? אי אפשר להגיד שאברהם אבינו התבייש במה שהוא הולך לעשות, או קיווה שזה לא יקרה באמת ולכן לא סיפר, כי לפי איך שהתורה משבחת אותו על העמידה בניסיון לא נראה שהוא חשב מחשבה אחרת.

לכן נראה שאברהם אבינו חשב שמסירות נפש היא דבר אינטימי בינו לבין ה'. כאשר כהני המולך – להבדיל אלף אלפי הבדלות – הקריבו קרבנות אדם הם הרגישו תחושה של כוחניות. יש מושל לעולם והוא מושל עלינו, ואנחנו מושלים על המאמינים שלנו והם מושלים על הילדים שלהם. כל אחד צריך לדעת שהחיים הם לא שלו אלא של מישהו יותר גדול ויותר חזק ממנו, ועכשיו, בזמן הקרבן, האליל כובש אותנו בקול תרועה רמה כמו במלחמה.

אבל אברהם אבינו הרגיש שמסירות נפש היא קשר הדדי. ה' כל כך רוצה אותי עד שאני נמס ונבלע בתוכו. תנועה כזאת באה בקול דממה דקה, ורק אנשים שמעניינת אותם הפנימיות מרגישים אותה. אין שום טעם להגיד אותה למי שלא מרגיש אותה בעצמו, כי הוא יתרגם פעולה של מסירות נפש בצורה של "כחי ועוצם ידי".

| הקרבת קרבן דורשת נכונות נפשית למפגש עם ה'

ההסבר הזה יכול לענות על שאלות נוספות:

  1. יצחק אבינו שאל "ואיה השה לעולה?" אבל הנערים של אברהם אבינו לא שאלו את זה. למה? הרי הם רואים את אברהם אבינו הולך למקום בו אין בהמות בית עם אש ועצים! למה הנערים לא שאלו את השאלה של יצחק?
  2. אמרנו בהתחלה שאברהם אבינו לא גילה ליצחק שהוא הולך להעלות אותו לעולה. אבל רש"י אומר שהוא התכוון לרמוז לו את זה, ולכן כתוב אחר כך "וילכו שניהם יחדו" – באותה הכוונה של מסירות נפש. ההבנה שיצחק הבין לאן הם הולכים עולה גם מפשט הכתובים: שהרי בהמשך מתואר איך אברהם עוקד את יצחק ומעלה אותו על המזבח, בלי שהכתוב יתעד שיחה נוספת ביניהם. קשה להעלות על הדעת אפשרות ששיחה סתמית בין אברהם ליצחק תהיה כתובה, ואילו השיחה החשובה – השיחה בה אברהם אבינו מסביר ליצחק שהוא הולך להעלות אותו לעולה - לא כתובה. לכן נראה גם מפשט הכתוב שבמילים "אלוקים יראה לו השה לעולה בני" אברהם רמז ליצחק את מה שהולך לקרות, ויצחק אכן נרמז. מה הרמז? איך במילים "אלוקים יראה לו השה לעולה בני" רמוזה העקידה המתוכננת?

אפשר להגיד שהנערים אכן לא שמו לב שהולך להתרחש משהו מיוחד. אברהם אבינו הולך להתפלל בהתבודדות, ואם הוא ימצא שם בהמה שראויה לעלות על המזבח הוא גם יקריב קרבן. יצחק אבינו שם לב בעיקר להתרגשות הפנימית של אביו, והבין שמשהו הולך להתרחש. להתרגשות פנימית כזאת לא היו הנערים יכולים לשים לב. רק יצחק, בתור בן שמכיר את רחשי הלב הפנימיים של אביו, שם לב אליהם.[1] [אין הרבה מקומות בתורה שמתואר בהם הקשר בין אב לבנו בצורה כל כך חזקה כמו שכתוב אצלנו "ויאמר: אבי! ויאמר הנני בני... וילכו שניהם יחדיו". לכן מתאים לומר שהרמז בנוי על הבנה הדדית וקשר עמוק שבין אב לבנו.]

לכן אברהם אבינו רק רמז ליצחק את מה שהולך לקרות: גם בגלל שמסירות נפש זה דבר אינטימי, כמו שאמרנו, ולא מדברים עליו בקול, וגם בגלל שהוא ידע שיצחק מספיק פנימי בשביל להבין את הרמז: בשביל להעלות קרבן לא מספיק לעשות פעולה כאן, למטה, בעולם הזה. הקרבת קרבן היא לא כפתור, שאני לוחץ עליו והוא פועל את פעולתו בצורה אוטומטית. קרבן אמיתי חייב להיות פעולה הדדית בינינו לבין ה', ולכן אנחנו חייבים לחכות בסבלנות לתגובה של ה' – "אלוקים יראה לו השה לעולה"[2]. אי אפשר להכריח את ה' לרצות את הקרבן ולקבל אותו.[3] ההבנה הזו דורשת ממני לא רק מעשה טכני של הקרבת קרבן, אלא בעיקר את הנכונות לצאת מעצמי ולהיות מוכן למפגש נפשי עם ה'. את ההבנה הזאת, שהיא פנימיותה של מסירות נפש אמיתית, חלקו ביניהם אברהם ויצחק בלי צורך לדבר על זה יותר מידי.



[1] אפשר להגיד שזו גם הסיבה שאברהם אבינו לא לקח איתו את הנערים. כמו שאומרים חכמינו "עם הדומים לחמור" - שלא שמים לב להתרחשות פנימית, ולכן לא יכולים להיות שותפים במעשה של מסירות נפש.

[2] השורש ר.א.ה כמפגש הדדי אכן מופיע בהמשך, כתוצאה של מסירות הנפש של אברהם ויצחק: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר יאמר היום בהר ה' ייראה". כלומר, אברהם אבינו מתפלל שה' ימשיך לראות אותנו במקום הזה, כפי שהוא ראה אותו בזמן העקדה, והכתוב מעיד שמי שמגיע למקום הזה אכן נראה על ידי ה'. שני צדדי המפגש בינינו לבין ה' מתוארים פה בלשון של ראיה הדדית – אנחנו באים להיראות לפני ה' וה' אכן רואה אותנו. "יראה – ייראה" היא גם הלשון אותה דורשים חכמינו על עליה לרגל על פסוק אחר בתורה "יראה כל זכורך". פשט הפסוק הוא מצווה לנו להיראות לפני ה', וחכמינו דורשים אותו כתגובה של ה', כאשר נעלה לרגל ה' אכן יראה אותנו.

[3] אפשר להגיד שבזה אברהם ויצחק מתקנים את המעשה של קין והבל: גם קין והבל הבינו לבד שאי אפשר להביא קרבן בצורה חד צדדית. ברור שקרבן חייב לקבל תשובה, והם אכן קיבלו תשובה – ירדה אש מהשמים על הקרבן של הבל ולא על הקרבן. של קין. התוצאות העגומות של המעשה הזה הביאו את העולם לא לחכות יותר לתגובה של ה', ולהחליט לבד שבורא העולם רוצה בקרבנות שלנו. מעשה העקדה חוזר לחפש תגובה מה' למעשה התחתונים, אבל בדקות יותר. "אלוקים יראה לו השה לעולה בני" פירושו שה' מתגלה לי ועונה לי בדיבור וברחשי הלב ובמקרי המציאות ("וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל". אכן אלוקים ראה לו את השה לעולה), ואני לא מחכה דווקא לאש שתרד מן השמים.

תגובות (1) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 323 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד