איך עיצבה המלחמה מחדש את הגבריות והנשיות בישראל? – חלק שני

בחלק הראשון תיארנו כאן כיצד מציאות הקצה של 7 באוקטובר עימתה שנים של תאוריות מגדריות עם טבע אנושי והישרדותי בסיסי. ראינו כיצד ברגעי המשבר חזר התא המשפחתי באופן אינסטינקטיבי לחלוקת תפקידים משלימה ומסורתית: הגבר הוא לוחם שיוצא להדוף את הסכנה, והאישה היא החומה האנושית השומרת על החיים בתוך הממ"ד. במקביל נראו מאמצי התקשורת, האקדמיה וארגונים במימון זר לשמר בכוח נרטיב של שוויון מוחלט .

אך ההתרחשויות הפיזיות בממ"דים ובשדות הקרב הן רק תחילתו של הסיפור. ההתנגשות הזו, בין אינסטינקטים קיומיים להנדסת תודעה, חוללה טלטלה עמוקה במרחב הרעיוני והציבורי בישראל והציפה שאלות נוקבות על מהות, זהות ותפקיד. האם אנו עדים לחזרתה של הגבריות המגוננת הקלאסית? כיצד נראית העצמה נשית אמיתית כשהיא מתנערת מעמדת הקורבן? והאם החברה הישראלית צועדת לשמרנות קוטבית או לנקודת איזון חדשה ובוגרת יותר?

נעמה זרביב: שובם של האריות והרצון בחיים

אם בשדה הקרב ועל ידיות הממ"דים נכפתה המציאות הפיזית של השוני הטבעי, הרי שבמרחב התודעתי הציבורי חוללה המלחמה תיקון עמוק עוד יותר: היא השיבה לנשיות המסורתית ו לגבריות הישראלית את כבודה האבוד.

נעמה זרביב, יושבת ראש ארגון שוברות שוויון, מספרת כי בשנים שקדמו למלחמה הגיעה מחיקת  הזהות  לשיא אבסורדי. "עמדתי מול אולם מלא או גם בהרצאות לקבוצות ", היא משחזרת, "וביקשתי : תנו לי תכונה חיובית אחת של גבר שאפשר לומר היום במרחב הציבורי. התגובה הקבועה הייתה דממה מוחלטת. השיח הפרוגרסיבי כבל את המחשבה עד כדי כך שכל תכונה גברית נתפסה כפגיעה בשוויון. . אם תאמר על גבר שהוא חזק או מגן – מייד יזעקו לעברך: מה, ונשים לא חזקות? 

"הגבריות נמחקה, סומנה כרעילה, וגברים תויגו כמעט כאנסים או רוצחים בפוטנציאל". זרביב מראה שהנדסת התודעה הזו חלחלה עמוק גם אל המגזר הדתי והחרד"לי, ומביאה לדוגמה צעירה דתייה שפנתה אליה בסערת רגשות בסוף הרצאה ושאלה בכנות מבהילה: סליחה שאני שואלת אבל בבקשה אשמח לדעת למה באמת אני צריכה גבר? הרי להתפרנס וגם ללדת אני יכולה לבד"...

ואז הגיע 7 באוקטובר, ובבת אחת ניפץ את המחיקה המלאכותית הזו. תאוריות המגדר המפותלות קרסו לנוכח האמת הפשוטה: החברה הישראלית גילתה מחדש שיש לה גברים גיבורים כאריות, המוכנים למסור את נפשם כדי להגן על הבית. פתאום המושג "גבר מגן על אישה" חזר להיות מושכל ראשון, אינסטינקט קיומי שלא צריך להתנצל עליו.

ההכרה הציבורית בטבעיות הזו צפה באופן המובהק ביותר סביב סוגיית החטופים. שנים הטיפו לנו שאין שום הבדל בין המינים, אך ברגע האמת דרשה החברה כולה – מימין ומשמאל – פה אחד: נשים וילדים קודמים. לרצון הברור הזה לא היה שום הסבר רציונלי-ליברלי למעט החוק הביולוגי והמוסרי העתיק של הג'נטלמניות וההגנה על המין הנשי. עדויות של חטופים גברים שחזרו מהשבי ממחישות זאת בעוצמה; ברגע שהם הבינו שהנשים והילדים משוחררים, הם העידו כי נהיה להם קל יותר בנפש: "אני מוכן להיות פה עוד שנים, העיקר שהנשים לא יהיו פה". המציאות הזו גם חשפה את האבסורד שבסיסמאות של ארגוני נשים דוגמת 'נשים עושות שלום', הנוהגות לטעון: "הנשים הן שמשלמות את מחיר המלחמות" – משפט שמקבל תוקף מגוחך ומנותק לנוכח פני המציאות, שבה גברים הם שמשלמים בגופם, בדמם ובחייהם בקו החזית הראשון.

אפקט הדומינו של השיבה אל הטבעי אינו נעצר רק בהגדרת התפקידים בצבא אלא מחלחל אל המניע העמוק ביותר של החברה הישראלית: הבחירה בחיים ובבניין הבית. זרביב מזהה תנועה רחבה, בעיקר בקרב הדור הצעיר – חילונים ודתיים כאחד – שחוו את ארעיות החיים במלחמה והחליטו להפסיק להמתין. אנו עדים לגל חסר תקדים של מיזמי שידוכים והקמת בתים, שרבים מהם מוקמים לעילוי נשמתם של הנופלים (כמו המיזמים לזכרם של אליקים ליבמן ומלכיה גרוס הי"ד), באמירה: "הילד שלנו לא זכה להקים בית, אנחנו נעזור לאחרים לבנות בתים".

תנועה זו של הוספת חיים וילודה מדגישה את קו השבר התרבותי בישראל. בעוד בחוגי השמאל הרדיקלי והפרוגרסיבי שוקעים לייאוש קיומי (עד כדי אימוץ הגישה האירופית של "אל תביאו ילדים לעולם המושחת הזה"), רוב הציבור הישראלי הבריא מגיב על המוות בפרץ של חיים. גיל הנישואין הממוצע נמצא במגמת ירידה, והרצון להקים משפחה יציבה ושורשית הפך לתשובה הציונית והאנושית החזקה ביותר למראה התופת. בשעת מבחן התאוריות הפוסט-מודרניות נותרו באקדמיה, ואילו העם בשטח בחר בנשיות יוצרת חיים ובגבריות מגינה.

"תחת האלונקה, מחוץ להגדרות" – הקונטרה של הרב טהרלב

ואולם הקריאה הזו של המציאות אינה נחלת הכלל. בחברה הישראלית, ובפרט בציונות הדתית, יש קולות שמפרשים את תנודות המלחמה באופן הפוך לחלוטין. קול בולט כזה הוא של הרב אוהד טהרלב, ראש מדרשת אור תורה לינדנבאום מבית אור תורה סטון ואב שכול, אשר איבד את בנו, סמ"ר אלחי טהרלב הי"ד, בפיגוע דריסה בשנת 2017. מעניין לגלות שדווקא המלחמה הנוכחית הובילה את הרב טהרלב – שבעבר הסתייג מחלק מהיוזמות לשילוב נשים ביחידות קרביות – לשנות את עמדתו ולאמץ גישה פרגמטית ומכילה הרבה יותר כלפי שירות לוחמות.

בשיחה שערכנו דחה הרב טהרלב בתוקף את התזה שלפיה 7 באוקטובר החזיר אותנו לחלוקת תפקידים מגדרית מסורתית. "ההפך הוא הנכון", הוא קובע. "ב-7 באוקטובר קפצו גם הרבה נשים ונלחמו. המלחמה הזאת לא חידדה חלוקה בין נשיות לגבריות, אלא פשוט החדירה בכולם את ההבנה שאנחנו בשגרת חירום וגרמה לכולם לרצות להיכנס תחת האלונקה".

לשיטתו, המניע של הצעירות שמתגייסות היום , והצעירות הדתיות בפרט, אינו אג'נדה פמיניסטית רדיקלית המבקשת למחוק את הטבע, אלא רצון כן ופשוט לשאת בנטל הלאומי. "הילדה הפשוטה לא הולכת להיות לוחמת כי היא פמיניסטית", הוא מסביר, "היא הולכת כדי לתרום לעם ישראל. הכול פתוח לפניה באזרחות, אז למה שיחסמו אותה בצבא? נשים באות לעשות שירות משמעותי, וזה לא מסיבות מגדריות".

לנוכח התפיסה הליברלית-דתית הזו הצגתי לפניו שורת קושיות שהמציאות בשטח זועקת. הרי בסופו של דבר, הקשיתי, גם אם יש יוצאות מן הכלל, הרוב המוחלט של הגברים חזק יותר ומתאים יותר פיזית למכונת המלחמה האגרסיבית; האם מושג האלונקה הלאומית לא כולל גם את בניין המשפחה, הבאת ילדים ושמירה על העורף? שאלתי גם על מניעי העומק – האם אי אפשר לזהות מאחורי הדחיפה המוסדית לשילוב נשים את טביעות האצבע המובהקות של פמיניזם קלסי ורדיקלי, שמטרתו המוצהרת היא טשטוש זהויות? ואם אכן הכול שוויוני והמלחמה הוכיחה שאין הבדל, למה צה"ל לא ממלא מחר בבוקר בנשים חצי מהיחידות הלוחמות בחזית?

הרב טהרלב אינו מתכחש להבדלים הפיזיים או למציאות בשטח, אך הוא קורא אותם אחרת. הוא מדגיש שגם הצבא, כשהוא משלב נשים בתפקידי לחימה או בסיירות מיוחדות, אינו עושה זאת מתוך רצון לשלוח אותן ב"יחידה אורגנית בחזית" המסתערת, אלא מתוך צורך מבצעי והישענות על יכולות ומסוגלויות ספציפיות של אותן נשים.

בתשובה על שאלת טשטוש הזהויות ועתיד המשפחה מציע הרב טהרלב תזה של "התבגרות חברתית". בניגוד לחשש שהמלחמה תיקח אותנו לקצוות – שמרנות נוקשה מחד גיסא או פמיניזם מוחק גבולות מאידך גיסא – הוא רואה תהליך של התמתנות. "מלחמה מאיצה תהליכים", הוא מסביר, "אבל בסוף זה כמו אדם שמתבגר ונהיה מתון יותר. כמו שמוסד הנישואין התחיל פעם כמשהו רומנטי בלבד והתורה הפכה אותו לחוזה ממוסד, יציב ומאוזן – כך גם החברה שלנו מתבגרת".

לדבריו, המציאות הישראלית המורכבת תיצור מעין שיווי משקל חדש ובוגר של גם וגם. "מצד אחד יהיה הרבה יותר מקום לאימהות, ומצד שני לנשים יהיה יותר מקום בצבא", הוא מסכם. זוהי תפיסה המבקשת לנטרל את אימת הפמיניזם הקיצוני ולהציע מודל שבו השירות הצבאי של נשים אינו נתפס התרסה נגד הנשיות או נגד המסורת אלא השתלבות פרגמטית במורכבות הקיומית של מדינת ישראל.

מהותנות לעומת הנדסת זהות

בעוד רבנים ליברלים דוגמת הרב טהרלב בוחנים את הסוגיה בכלים פרגמטיים של נשיאה בנטל ומסוגלות מקצועית, מצידו השני של המתרס נמצאת אבחנה חריפה בהרבה: הוויכוח על שילוב לוחמות אינו עוסק בשאלת היכולת כלל אלא במלחמה קיומית על עצם מושג המהות.

העיסוק בשאלה אם גיוס נשים מביא תועלת או לא, היא משנית. לפי השיטה הזאת השקפת העולם של התורה אינה עסוקה בכלל בשאלת היכולת אלא מתעקשת על כך כי א-לוהים ברא את המינים בעלי טבע, נפש ותפקיד רוחני שונה ומקביל. זאת אל מול הגישה הפוסט-מודרנית, המבקשת לטעון שהכול הוא הבניה חברתית ניתנת למחיקה.

שורשי האג'נדה הזו נוסחו במשנה של כוהנת הפמניזים סימון דה בובואר, שהגדירה את שלושת המכשולים לשחרור האישה: נאמנות זוגית, אימהות, והטבע הנשי המחנך לעדינות ולצניעות במקום לכוחנות ולנצחנות. כדי להפוך את הנשים ל'חופשיות', על פי המודל הזה, מחנכים אישה צעירה להעצים את הממדים הכוחניים הללו – כפי שנדרש בהכשרה של טנקיסט או לוחם חי"ר – הטבע הנשי, העדינות, הטהרה והזיקה העמוקה לאימהות ולבניין המשפחה נשחקים.

בעוד העולם הליברלי חוגג את המימוש העצמי של הפרט, גם במחיר של ויתור על האימהות והמשפחה (כפי שקורה באירופה וביפן, ששם הילודה קרסה), החברה הישראלית – ובתוכה חילונים רבים – מתעקשת לשמור על ה-DNA המשפחתי שלה. הדיון על הלוחמות בצה"ל הוא רק קצה הקרחון של שאלת העומק: האם נרדד את החיים לשוק חופשי של יכולות ושוויון הזדמנויות עיוור, או נשכיל להגן על הקדושה והעוצמה שבשוני הטבעי והמשלים שבין הגבר לאישה?

עורכת הדין אודהליה קדמי: כשההעצמה הנשית ניצחה את הפמיניזם

כדי להבין את עומק השינוי שעוברת החברה הישראלית, צריך לשמוע את הקול הזה מנשים שחוו את האירועים באופן אינטואיטיבי. אחת מהן היא עורכת הדין אודהליה קדמי, סגנית ראש מועצת זיכרון יעקב, שמציגה זווית מסורתית אך פרקטית מאוד על קריסת הקונספציות המגדריות.

בעיניה של קדמי, רגע הניפוץ המובהק ביותר של אשליית השוויון המוחלט התרחש סביב סוגיית החטופים. "התיעדוף של נשים על פני גברים בעסקאות היה הדבר הטבעי ביותר, הבסיסי ביותר של חמלה אנושית", היא מסבירה. אך להפתעתה מי שניסו להילחם באינסטינקט האנושי הזה היו דווקא ארגוני הנשים. קדמי מספרת שנכחה בהרצאה של פרופ' דפנה הקר, לשעבר יושבת ראש שדולת הנשים, שהודתה כי הייתה מהמתנגדות הבודדות לתיעדוף נשים בעסקאות החטופים, בשם אותו שוויון קדוש.

העיוורון התאורטי הזה, טוענת קדמי, מתנפץ על קרקע המציאות גם בסוגיית הלוחמות. "זה אחד הטיעונים המרכזיים שלי נגד שירות נשים בקרבי", היא אומרת. "מאזן הכוחות פשוט אחר. כשאישה לוחמת נחטפת, זה לא אותו אירוע מבחינה לאומית ופסיכולוגית כמו חטיפה של גבר לוחם. ראינו מה קרה לנו עם התצפיתניות, ואיך התמונות האלה קרעו אותנו מבפנים. זה פשוט לא אותו דבר, והגיע הזמן להודות בזה".

ההכרה הזו בחולשה הפיזית הטבעית של האישה לעומת הגבר אינה מובילה את קדמי לכניעה, אלא דווקא לפרשנות חדשה ומרעננת של המושג "העצמה נשית". בבוקר 7 באוקטובר, כשבעלה לא היה לצידה והשמועות על מחבלים שמתקרבים לאזור זיכרון יעקב החלו להתפשט, היא מצאה את עצמה יושבת בממ"ד עם ילדיה וחווה חוסר אונים משתק.

"באותו רגע אמרתי לעצמי: חוסר אונים פשוט לא מתקבל על הדעת. אני חייבת שיהיה לי נשק. החלטתי שאם מישהו ייכנס לממ"ד הזה, הוא יעבור דרך הקנה של האקדח שלי", היא משחזרת. הזעם והפחד תורגמו מייד למעשה: קדמי הפכה לאחת הפעילות המרכזיות בהקלת התבחינים לנשיאת נשק לנשים, כולל הכנסת מדריכות קליעה ותצפיתניות למעגל הזכאויות, והקימה עמותה המעודדת נשים להתחמש. המספרים מדברים בעד עצמם: מ-3,500 נשים חמושות בישראל לפני המלחמה, זינק המספר לקרוב ל-30,000 כיום.

אלא שכאן המתינה לקדמי הפתעה צורמת: מי שנלחמו נגד המהלך המעצים הזה היו שוב ארגוני הפמיניזם הרדיקלי. קדמי מספרת על עימות סוריאליסטי בוועדה לביטחון לאומי בכנסת נגד מורן זר קצנשטיין, מייסדת ארגון 'בונות אלטרנטיבה', שטענה ברצינות תהומית כי לנשים "אין אינסטינקט שליפה".

"שאלתי אותה: שליפה? מה, זה משהו גברי עכשיו?" מגחכת קדמי ומניחה את האצבע על שורש הצביעות של השיח הליברלי: "הארגונים האלה מנציחים את הקורבנות של נשים. הם תמיד יראו בנשים יצורים חלשים, מסכנים ומותקפים. מבחינתם נשק זה רע, כי אישה חמושה לוקחת שליטה על חייה. כשארגוני נשים אומרים העצמה נשית, זה הפוך. לראות אישה שמתגברת על הפחד במטווח, שלוקחת את השליטה והביטחון לידיים שלה – זו העצמה אדירה. אז נכון, אישה מטבעה חלשה יותר פיזית, והגבר יוצא להילחם, אבל היא לא חייבת להיות לחלוטין תלויה בו. היא יכולה להגן על עצמה".

הסיפור של עורכת הדין קדמי ושל עשרות אלפי הנשים החמושות החדשות בישראל מתמצת את המהפך. הוא מציג חברה נשית שכבר אינה מחפשת להידמות לגברים כדי להרגיש שווה, ומנגד מסרבת להישאר בעמדת הקורבן שארגוני השמאל מייעדים לה. זוהי נשיות שבוחרת בחיים, מבינה את מגבלות הכוח, אך מקבלת עליה אחריות מלאה.

טל קופל: בינת המסורת והאיזון הנשי

חוקר החברה טל קופל מציע להביט על 7 באוקטובר כעל "סטירת לחי שחטפו כל הרעיונות המופשטים והנרקיסיסטים כמו הפמיניזם הרדיקלי מיד המציאות"

"לתוך האידיאליזם שהלך ומוטט בדור או שניים  את עקרונות היסוד שחברה בונה במשך עשרות דורות", מסביר קופל, "נכנסה פתאום אלימות כל כך ראשונית, שמחזירה אותנו מייד אל הקרקע. אי אפשר לשמור על האידיאליזם הפמיניסטי הזה ועדיין להישאר ולהיראות נורמלי במציאות כזו".

קופל משרטט את השורשים שנחשפו: "מזווית אנתרופולוגית, חברה בריאה בונה מערכת של קידוש ומערכת של סמלים שנועדו לחזק את הלוחם ולהאדיר את תפקידו. יש לנו מיתוסים אין-ספור בהיסטוריה, ובתרבויות המזרח בפרט, על הגבר הלוחם שיוצא אל הכאוס, נלחם ברוע, ומתוך הסדר שהוא עושה נוצר העולם. אלו מוטיבים בריאתיים קלסיים. בתוך המערכת הזו, כשאתה מאדיר את האישה, המיקוד הוא בתרומה הייחודית והמשלימה שלה ללוחם, לבית ולחיים".

המסורת, לשיטתו, אינה קפיאה אל השמרים אלא "בינה קולקטיבית", מנגנון דינמי וחי המגלם תצפית רחבה, חיצונית וטרנסצנדנטית על קיום האנושות במרחבי זמן עצומים.

"ההלכה והמסורת הן דבר חי, מתפתח ודינמי, שעובר אבולוציות", אומר קופל. "כוחה של המסורת נובע מכך שהיא מכילה לקחים שנמדדים בקנה מידה אחר, במרווחי זמן היסטוריים רחבים וקטגוריות מחשבה 'מיתולוגיות' - המסורת והתרבות מכניסה את הסיפור למערכת המושגים התבניתית שלה ומעניקה לו משמעות במטרה להתמודד עם האתגרים והסכנות. המסורת, כמושג אנתרופולוגי, היא פשוט תוצר של התחככות בלתי פוסקת עם קשיי ההישרדות של האדם בעולם. המסורת היא תמצית לקח ההתגברות עליהם. 

זה שאנחנו מוכנים למחוק את המסורות שלנו, ממש להעלים אותן ולהתנכר אליהן רק משום שהיו לנו שלושים, חמישים או שבעים שנים שקטות, זה מעשה שמבטל את לקחי העומק של 2,500 שנה. למעשה זו עמדה לא-אחראית כלפי ילדינו. במקום להעביר להם את הלקחים שנרכשו באלפי שנים ולהכין אותם למנעד רחב של תרחישי קצה, אנחנו מפקירים את המסורות הללו. וכשהסכנה תחזור, והחרב הרי מגיעה מתישהו, אנחנו מוצאים את עצמנו לא-ערוכים ובסכנת הישרדות".

דוגמה יהודית לכך מביא קופל מקטגוריית המושג 'עמלק' המכילה סוג קיצוני ומהותי של רוע ואכזריות. "למרות השואה, התרבות החילונית בישראל לא החזיקה בקטגוריה הזאת כדי להגדיר את מעשי חמאס כרוע צרוף. רק המסורת היהודית החזיקה בקטגוריה בשם 'עמלק' אליה ניתן לפנות ועמה אפשר להעניק משמעות על-היסטורית לאירוע ההיסטורי. שידוכם של הנוח'בות למושג עמלק מבטיח שהאירוע לא ישכח בזמן וימשיך לשמש כלקח לדורות הבאים - לקח ששכחנו במערכת ההיסטורית החילונית בטווח קצר מ-1945 ל-2023".

ההתבוננות הזו בניסיון המצטבר של הדורות היא שמחברת את המסורת, בעיני קופל, אל הקודש. "אני מדבר על בינה כמו במידות הקבליות, התבוננות ולימוד מתוך ניסיון מצטבר. זה המקום שמביט על המסורת ומרומם אותה מאוד, עד שהמבט הרחב והחיצוני הזה שלה על המציאות נושק לקדושה".

סוף דבר: כשאין מי שיאזן את המלחמות הגבריות 

אם הלקח היחיד שנשאר איתנו מ-7 באוקטובר מסתכם בסיסמה המערבית-ליברלית "גם נשים יכולות להילחם", ובאימוץ אגרסיבי של נרטיב השוויון המוחלט בחזית – בהפוך על הפוך אנו דנים את עצמנו למציאות של "לנצח תאכל חרב".

כך יוצא שאותה תפיסה מערבית-ליברלית שמאסה בעידן המלחמתי ושואפת להתעלות מעליו הופכת באופן אבסורדי לגורם המנציח ומקבע אותו. ברגע שהיא בוחרת לגייס גם את הנשיות אל המכניקה של שדה הקרב ושל ההרס, היא משעבדת את המרחב האנושי כולו למשחק הכוח והאגרסיביות הגברי. היא מוחקת את החלופה. אם כולם הופכים ללוחמים, החברה כולה נכבלת ללולאה אין-סופית של אלימות ללא פתח מילוט או תקווה.

במובן הזה מדרגת הקדושה, שמירת ההלכה וההבדלה בין גברים לנשים בתוך המחנה, אינו רק גדר מפני פריצות, אלא אולי בעיקר שמירת הכוח הנשי מפני שכפול דהוי של השדה המלחמתי, כך שיישאר תמיד כוח שיביא למשוואה הקיומית ממד אחר מול הנטייה הגברית לקרב. 

אין זה תפקידנו, הגברים, לנסות ולהגדיר מהו אותו תוסף ייחודי; המנדט והאחריות ההיסטורית לגלות, לנסח ולהביא את האיזון החיוני הזה לעולם מוטלים על הנשיות עצמה. 

כך יוצא שהמלחמה לא העירה אותנו לחשוב מחדש רק על קונספציות ביטחוניות ועל גבולות הארץ, על טשטוש בין טוב לרע, על התבוללות לעומת חיזוק זהות יהודית, אלא גם על היסודות האנושיים של זכריות ונקביות. במה הם דומים, במה הם משלימים ובאילו מקומות הם נזקקים זה לזה.