בע"ה ח' כסלו תשפ"ז
הרשמה לניוזלטר שלנו

בשליחת הפרטים את/ה מאשר/ת את מדיניות הפרטיות של האתר

Close

אנטומיה של אחדות

כשהמושג הנשגב "אחדות" נוחת אל קרקע המציאות הפוליטית, הוא הופך לעיתים קרובות לסיסמה חלולה. האם ממשלת ימין על מלא משרתת לטווח ארוך את מאוויי הימין? ומאידך האם יש משמעות לערך הזה עם יריבים פוליטיים שחוברים לכוחות העויינים את קיומה של המדינה היהודית? * שיחות עם אופק קצת יותר רחוק מהדיונים על הממשלה הנוכחית//מגזין הקול היהודי

  • יוסף רוסו, הקול היהודי
  • ח' כסלו תשפ"ז - 12:02 18/11/2026
גודל: א א א

עוד לפני הבירורים על מקומה של האחדות אל מול ההכרעה - די ברור שאפילו הערך הנשגב של אחדות לא יכול לפסוח על שלב ההפרדה. כמאמר הזוהר: "קדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא" (הקדושה מתחילה בפירוד ומסתיימת בחיבור). כלומר, אי אפשר פשוט "לדלג" אל האחדות בריצת אמוק אל עבר כותרות פייסניות. 
חשוב להדגיש: המטרה של המסע שלפניכם אינה לספק הכרעה פוליטית קונקרטית למשבר של מחר בבוקר, וגם לא לחלק ציונים לתרחישי הרכבת ממשלה כאלה ואחרים. המטרה היא לקחת את השיח הציבורי צעד אחד פנימה ולעומק, אל מעבר לאקטואליה המיידית. הרי הדילמה הזו לא תיעלם; גם אם נלך מחר לבחירות חוזרות ותיווצר הכרעה ברורה לטובת המחנה הלאומי בקלפי, ביום שאחרי ניאלץ לשאול את עצמנו בדיוק את אותן שאלות קיומיות: מהו באמת הערך של הכרעות חדות וחותכות? מהם המחירים ארוכי הטווח של דהירה קדימה לבד מול התגבשות המחנה הנגדי? ומתי נכון היסטורית לייצר מהפכות גם שלא כולם אחריך?

פרדוקס ההכרעה והמחיר של "ימין על מלא"

לפני שניגשים לשפוט את המציאות הפוליטית העכשווית, ננסה לפרק את המכניקה התיאורטית שעומדת בבסיס קבלת ההחלטות. 
מצד אחד של המשוואה ניצבת ממשלת האחדות הקלאסית. זוהי ממשלה שמטבעה דורשת פשרות, ממתנת את קצב ההתקדמות ולעיתים קרובות נתפסת כ"משתקת" עבור מי שמבקש לחולל שינויי עומק. מהצד השני, ניצבת אלטרנטיבת ה"ימין על מלא". במבט פשוט שאולי הוא גם האמת, על פי הקדנציה האחרונה, ממשלה הומוגנית שכזו מביאה עימה יתרון עצום: היא מאפשרת לשלוט ומסוגלת להביא למחנה הימין הישגים חסרי תקדים שכמותם לא היו.
המהפכה ביהודה ושומרון היא היסטוריה שניתן להעריך שלא יכולה הייתה להיווצר בממשלת אחדות רחבה. כך גם השינויים שנוצרו בסטטוס קוו על הר הבית היו דימיון לפני ארבע שנים. אפילו ניהול המלחמה, עם כל הביקורת שיש עליה גם מימין הצליחה לצאת מהקיפאון שלה רק כשבני גנץ יצא מהממשלה.


אולם האם הדהירה להישגים אינה טומנת בחובה מחיר אסטרטגי כבד לטווח הארוך? יש רבים שיאמרו שאמנם הממשלה ההומוגנית הביאה הישגים, אך היא גם גיבשה והעצימה את המחנה האזרחי - מה שמכונה מרכז שמאל. די ברור שההתארגנות המופלאה שאליה הגיע המחנה האזרחי לבחירות האלה הוא במידה רבה תוצר ישיר של הדהירה בת ארבע השנים של ממשלת ימין על מלא. במבחן התוצאה ייתכן שמחנה הימין שילם על כך באובדן התמיכה הציבורית ובירידה במנדטים. 
יתרה מכך האנרגיה והדריכות שבה השמאל מבקש להיכנס לשלטון עלול להביא אותו גם לביטול אגרסבי של לפחות חלק מההישגים של הממשלה הקודמת. 
הניסיון לרוץ למרחקים קצרים עם רפורמות ענק אולי מעביר החלטות בכנסת, אך הוא גם דרוך ומגבש באופן משמעותי את המחנה השני. 

יתרה מכך, מהזווית של מי שמבקש לדחוף למקסימום אידיאולוגיה, לממשלות פושרות או לממשלות אחדות יש יתרון מבני סמוי. ממשלה כזו מאפשרת לקצוות לשבת באופוזיציה, לאתגר את הממשלה מבחוץ, ו'לדחוף אותה כל הזמן מהצד'. הנוכחות של אופוזיציה מימין שמותחת את גבולות השיח, מפצלת למעשה את ההתנגדות לממשלה לשני קצוות – מימין ומשמאל – ומונעת מהשמאל להתגבש לאגרוף אחד. 
השאלות האלה מבהירות עד כמה שאלת ה"אחדות מול הכרעה" אינה פשוטה. 

אשליית הקונצנזוס – חנן עמיאור וממשלת ה"בדיעבד"

בציבוריות הישראלית, ובמיוחד בציונות הדתית, המילה "אחדות" עטופה בהילה כמעט קדושה. אך כאשר שוחחנו עם איש התקשורת והפובליציסט חנן עמיאור, הוא מיהר לקלף אותה.
האם ממשלת אחדות היא משאת נפש שיש לשאוף אליה מלכתחילה, או שהיא אילוץ פוליטי שנוצר בלית ברירה (בדיעבד)?
תשובתו של עמיאור הייתה חד משמעית: ממשלת אחדות היא "לגמרי בדיעבד". לתפיסתו, מדובר באופן מהותי ועקרוני ב"ממשלת שיתוק" – כזו שאינה מסוגלת לקבל החלטות חדות או לקדם תהליכי עומק אידיאולוגיים, ולכן היא מוגדרת בפשטות כ"ממשלה לא טובה". 


אם כך, מתי בכל זאת פוליטיקאי לאומי בוחר באסטרטגיה של אחדות? פוליטיקה, הוא מזכיר, היא בסופו של דבר אמנות הבחירה בין חלופות קיימות. השאיפה המקורית והאידיאלית צריכה להיות השגת לפחות 61 מנדטים והקמת ממשלת ימין הומוגנית שתוכל למשול באמת. אולם, כאשר הבוחר לא מספק את ההכרעה הזו, המערכת נקלעת לסד אכזרי של אפשרויות גרועות: הקמת ממשלה שנשענת על תמיכת מפלגות ערביות, היגררות למערכות בחירות חדשות וחוזרות שוב ושוב, או הקמת ממשלת אחדות פושרת.
רק בתוך הדילמה המשתקת הזו – כשמציבים את האחדות מול הסכנה של הקמת ממשלה התלויה בגורמים אנטי-ציוניים או מול כאוס של בחירות אינסופיות – ממשלת האחדות הופכת לרע במיעוטו ונוצרת חובה טקטית לבחור בה. יתרה מכך, כאשר מביטים קדימה למצבי קיצון עתידיים, עמיאור קובע כי אם קיימת סכנה מוחשית להפסד אסטרטגי במערכת הבחירות, על הימין לגלות פרגמטיות ולהציע אחדות – ואף לוותר על רפורמות או חלומות אידיאולוגיים בטווח הקצר – רק כדי לשמור על עצם קיומו של לוח המשחק.

הרב חגי לונדין ודיוק "חזון המחנות"

אם חנן עמיאור מנתח את האחדות דרך משקפיים של יעילות פוליטית, הרב חגי לונדין לוקח את הדיון אל המימד התיאולוגי וההיסטורי, ונוגע בטעות האופטית הגדולה ביותר של המחנה האמוני: העיוות של "חזון שלוש המחנות" ממשנת הרב קוק.
בציונות הדתית נהוג לנפנף בחזונו של הרב קוק הקורא למיזוג ואחדות בין שלושה כוחות באומה: הקודש (המחנה הדתי), האומה (המחנה הלאומי) והאנושיות (המחנה הליברלי-אוניברסלי). בשם החזון הזה, יש שדורשים היום לשבת באחדות עם השמאל הרדיקלי. אך הרב לונדין מבקש לעשות הבחנה חדה: האחדות שעליה דיבר הרב קוק מתייחסת לכוחות אותנטיים שפועלים בתוך המחנה ולמען האומה. היא אינה חלה על כוחות שמעשית הוציאו את עצמם מחוץ לכלל ישראל וללאומיות היהודית.
הרב לונדין מסביר כי המונח "אחדות" עבר כיום השתלטות עוינת והפך מילה נרדפת ל"שיעבוד לתרבות הפרוגרסיבית". לדבריו, חלקים בשמאל הרדיקלי (אותם הוא מכנה, בין היתר, "הכת הקפלניסטית-רלב"יסטית") אימצו אידיאולוגיה מערבית שמוחקת את ההבדלים והלאומים, ובקצה המעשי מוכנים לחבור לכוחות פוליטיים עוינים ואנטי-ציוניים רק כדי לנצח את אחיהם. בהתייחסו לאיגרת תקנ"ה המפורסמת של הרב קוק, מציין הרב לונדין כי מי שפועל בפועל נגד האומה מאבד את סגולתו – ולתפיסתו, הגורמים הללו עונים בדיוק להגדרה הזו. הם אינם מהווים עוד את "המחנה האוניברסלי" הלגיטימי מהחזון ההיסטורי, אלא "הם לא של ישראל" כדבריו.
הניסיון לכפות "אחדות" עם גורמים אלו ולשים עליו חותמת הכשר של הרב קוק הוא עיוות מוסרי שגובה מחירים רוחניים כבדים. מול השבר הזה, שבו היריב הפוליטי קורע את הברית היהודית הבסיסית, הפירוד אינו כישלון אלא השגחה היסטורית: הקב"ה מוביל תהליך עומק שנועד לחשוף את אובדן הדרך של מחנה זה, למחוק אותו פוליטית, ולקבע בסופו של דבר שלטון לאומי יהודי איתן.
אז היכן כן מתממש "חזון שלוש המחנות"? הרב לונדין מזהה אותו מתרחש ממש עכשיו, אבל בתוך מחנה הימין. הגוונים השונים בתוך הליכוד ושותפיו – המשלבים יחד לאומיות, מסורת, קודש (הציונות הדתית והחרדים) וגישה חופשית-אוניברסלית – מתאחדים בהדרגה לגוש אחד אורגני. זוהי האחדות האמיתית שלשמה הולכת מדינת ישראל.
עד שהתהליך הזה יושלם, מציע הרב לונדין מודל פוליטי-טקטי להחלפת האחדות המזויפת: מודל ברית ה"גלעד" שנכרתה בין יעקב אבינו ללבן הארמי. זו אינה ברית של אהבת אחים או טשטוש זהויות, אלא "ברית שברירית" שכל מטרתה להציב גבולות גזרה קרים: "אתה לא תעבור אליי לרעה ואני לא אעבור אליך לרעה". אם הימין נאלץ פוליטית לייצר קונצנזוס זמני, עליו לעשות זאת כהסכם טקטי קפוא ולא כחיבור מהותי, מבלי לטשטש את העובדה שמולו ניצבים כוחות שעמם יש לנהל מאבק אידיאולוגי בלתי מתפשר.

תורת המשחקים – חוק התמריצים וההכרעה האמיתית

כדי לנטרל לרגע את האמוציות ולבחון את שאלת האחדות וההכרעה בכלים רציונליים, פנינו לחתן פרס נובל, פרופ' ישראל אומן. בתחילת השיחה, אומן סייג והזהיר כי ספק רב אם תורת המשחקים יכולה לספק פתרונות קסם למשברים פוליטיים ופנימיים מורכבים כל כך. אולם, מתוך ההסתייגויות שלו צצו ועלו כמה מכללי הברזל של תורת המשחקים, ששופכים אור חדש על הדינמיקה הישראלית.
הכלל הראשון והחשוב ביותר בתורת המשחקים, מסביר אומן, הוא היכולת לתת לצד השני תמריצים לעשות משהו שטוב עבורך. הוא הדגים זאת בכאב על עסקאות החטופים, שם ישראל נתנה לאויב תמריץ להמשיך ולחטוף עוד. אך את חוק התמריצים הזה ניתן להשליך ישירות על הפוליטיקה: מדוע היד המושטת של הימין ל"אחדות" נדחית פעם אחר פעם? התשובה האסטרטגית היא שהימין מבקש אחדות, אך אינו מספק לשמאל שום תמריץ רציונלי להסכים לה. כשקוראים לאחדות מתוך חולשה או פחד מבחירות, מבלי שיש איום אסטרטגי או רווח פוליטי שיגרום לצד השני לרצות להיכנס תחת האלונקה – ההצעה תידחה. במשחק רציונלי, קריאה רומנטית לאחדות ללא תמריץ מגבה, דינה להיכשל.
המסר של אומן חד וברור: אי אפשר לשחק משחק של הכרעה פוליטית טוטאלית ולנסות למחוק את יריביך, כשאין לך באמת את המספרים בלוח המשחק כדי לתחזק הכרעה כזו לאורך זמן.


אומן לא עוצר כאן - אם נוצר הרושם שהתעקשות על הכרעה ומשילות מוגברת גורמת לאובדן תמיכה ציבורית, הרי שלדעתו של אומן, הימין איבד כוח מהסיבה ההפוכה - הוא לא הלך עם הדרך שלו במלחמה עד הסוף. מבחינתו הממשלה איבדה ממעמדה, לא כי היא ניסתה להשיג "יותר מדי" אלא בדיוק להפך – משום שהיא לא סיימה את ההכרעה במלחמה. לטענת אומן, ללא קשר לתמיכתו ברעיון, תסריט שבו הממשלה הייתה מגיעה לבחירות אחרי חתירה לכיבוש מוחלט והתיישבות בעזה, היה שם אותה במקום הרבה יותר חזק לא רק מול הימין אלא אפילו מול המרכז המתלבט. המצב שנוצר, שבו אין ניצחון ברור ואף קיימת תחושה של הפסד לישראל, הוא זה שריסק את אמון הציבור.
התובנה האסטרטגית שעולה מדבריו היא שבזירה הפוליטית הפנימית יש לדעת לנהל עם היריב משחק של תמריצים ופשרות. אך בזירה הקיומית, במלחמה מול אויב – חוסר הכרעה הוא הכישלון הגדול ביותר. ויתור על ניצחון כדי לייצר "קונצנזוס" או כדי לרצות שותפים אינו קונה לך אחדות, אלא קונה לך חולשה. 

ארגז הכלים למבוך האחדות

נותרנו עם השאלה המעשית: כיצד מנווטים במבוך הזה? כיצד יודע מנהיג מתי נכון ללחוץ על דוושת ההכרעה ומתי לעבור לדוושת האחדות?
אנחנו מבקשים להציע כאן מעין "ארגז כלים" מושגי. ההצעות שלפניכם אינן נוסחה מתמטית מוחלטת אלא מסגרת חשיבה – מעין קריאת כיוון שגם אם היא מנוסחת כאן בדעתנות, היא למעשה בעיקר הצעה. כדי לעשות סדר בכלים הללו, נשאל מושגים מעולם הטיפול והפסיכולוגיה האישית, שכן מה שנכון לנפש האדם, נכון לא פעם גם לנפשה של אומה.

1. סכנת "איבוד העצמיות" (מתי אסור לוותר) בעולם הטיפול, זוגיות שבה צד אחד נדרש למחוק לחלוטין את זהותו, ערכיו וחלומותיו כדי לשמור על "שלום בית", אינה זוגיות – היא מחיקה עצמית. כך גם בפוליטיקה. ממשלת אחדות שהמחיר שלה הוא הקפאה מוחלטת של הליבה האידיאולוגית של המחנה, מובילה לניוון.
היישום בשטח: סוגיות קצה כמו חקיקה מהותית של דת ומדינה או ריבונות על הארץ. אם הכניסה לקונצנזוס דורשת מהמחנה האמוני לגנוז לחלוטין את חזון הדורות שלו ולאמץ "סטטוס קוו" מתמשך שמקבע מציאות פרוגרסיבית, זהו איבוד עצמיות. במקרים של ליבה ערכית, עדיף להישאר נאמן לעצמך, ללכת לאופוזיציה או לחתור להכרעה, מאשר להתאחד ולהיעלם.

2. הכרה במגבלות הכוח (מתי חובה להתפשר) לצד השמירה על העצמיות, בגרות פסיכולוגית דורשת הכרה במגבלות הכוח. הניסיון "לקחת את כל הקופה" ולהתעלם מהמציאות הסובבת, נדון להתרסקות. כפי שהזכיר פרופ' אומן, אי אפשר להתעלם מכך שבלוח המשחק הישראלי קיים גוש שמאל ומיעוט ערבי שבכללי המשחק הנוכחיים מהווים כוח דמוגרפי ופוליטי משמעותי.
היישום בשטח: תיקון מערכת המשפט או מאבק במשילות. כשהימין בחר לקדם את הרפורמה כ"ימין על מלא" ובאבחת חרב, הוא איחד את כל מתנגדיו לאגרוף אחד שפגע לכאורה בלגיטימציה של הממשלה. ייתכן שסוגיות תהליכיות שנוגעות לעצבים הרגישים של החברה מחייבות "דרך ארוכה שהיא קצרה". 

3. התמודדות עם "אלימות פוליטית" ושבירת כלים (מתי שוברים את המשוואה) בכל מערכת יחסים יש קווים אדומים. כשצד אחד שובר את הכלים ומשתמש בכוח שגובל באלימות כדי לפגוע באחיו, אי אפשר להגיב בחיבוק. המציאות שבה מחנה אחד מוכן לחבור לגורמים חיצוניים, אנטי-ציוניים ואף תומכי טרור, רק כדי להכריע ויכוח אזרחי פנימי – היא רעידת אדמה. זוהי שבירה של הברית היסודית ביותר.
היישום בשטח: כשהיריב שובר את הכלים האלה, קריאה ל"אחדות" משדרת חולשה. במצב של בגידה בכללי המשחק, הכלי הנכון אינו אחדות רומנטית, אלא מאבק פוליטי קר ונטול התנצלויות. לכל היותר, כפי שהציע הרב לונדין, ניתן לכרות ברית "גלעד" טקטית – הסכם של חוסר-ברירה שנועד רק למנוע השמדה הדדית, מבלי לטשטש את העובדה שיש כאן גורמים שמולם חובה להיאבק על זהותה של המדינה.

4. הכרעה בטחונית - פסיכולוגיה בריאה יודעת שיש רגעים שבהם איום חיצוני מחייב לגייס את כל האגרסיביות ולהכריע.
היישום בשטח: ניהול המלחמה והביטחון הלאומי. בזירה הקיומית, כפי שחידד פרופ' אומן, ההימנעות מהכרעה ברורה – כגון ויתור על כיבוש והתיישבות, או נסיגות טקטיות עוקבות – היא טעות שמורידה את אימון הציבור. בנושא קיומי מול אויב, השאיפה ל"אחדות" בקבינט או לקונצנזוס בינלאומי אסור שתבוא על חשבון הניצחון.

5. מעל הכל: מתי המנהיגות יוצרת את הקונצנזוס כל הכללים שתיארנו עד כה מניחים שהאחדות והקונצנזוס הם נתונים קיימים שמגבילים את המנהיג. אולם, ישנו כלי עבודה אינטואיטיבי השמור למנהיגים היסטוריים בלבד: היכולת לשבור את הכללים, לצאת למהלך אמיץ ונטול תמיכה רחבה, ולסמוך על כך שעוצמת הביטחון וצדקת הדרך ישאבו בסופו של דבר את "המרכז הרך" והאומה כולה ללכת אחריהם. מנהיגות כזו לא ממתינה לאחדות כדי לפעול; היא פועלת, והאחדות נוצרת סביב המציאות החדשה שהיא בראה. 
צריך לומר בהגינות שעד כה מנהיגות כזאת התגלתה רק במנהיגים מהשמאל - החל מההכרעה הדרמטית על קום המדינה שהתקבלה בקושי רב והרבה תרגילים פוליטיים, ועד הובלת הסכמי אוסלו בידי יצחק רבין או תוכנית ההתנתקות בידי אריאל שרון, כולם היו רעיונות שבתחילת הדרך לא נהנו מתמיכה ציבורית מובהקת ונתפסו כשבירת קונצנזוס. ובכל זאת, הביטחון המנהיגותי והנחישות להוביל (גם במחיר אי-הסכמה) שאבו גוש מרכז עצום ליישר קו עם המהלך. 
כאשר מחפשים את הגישה הזו במחנה האמוני, מגלים שהיא אולי לאחרונה קורמת עור וגידים. דוגמה לכך היא סוגיית הר הבית: במשך שנים ההר נחשב לחומר נפץ פוליטי אדיר שהקונצנזוס הורה להתרחק ממנו, והנה נוצרה שם מציאות חדשה - תוצר ישיר של תעוזה מנהיגותית (בן גביר במקרה הזה). זהו בדיוק המבחן לסוגיות הרות גורל כמו רעיון חידוש ההתיישבות בחבל עזה. כיום, השיח הזה אינו זוכה להסכמה רחבה, אך הוא עשוי להתגלות כמהפכה היסטורית אם יימצא המנהיג שיעז לקחת את ההימור וישדר את הביטחון הנדרש כדי לסחוף את הציבור. 

במבוך של הפוליטיקה היהודית, אסור להפוך את ה"אחדות" לאליל שמשתק כל עשייה, אך גם אסור לרסק אותה בפזיזות שמעוררת את היריב. מנהיגות לאומית אמונית תצטרך להתמודד כאן בכל צומת - כדי לדעת מתי להתפשר כדי לשמור על גבולות הגזרה, מתי להילחם על הניצחון הקיומי, ובעיקר – מתי להפסיק להביט אחורנית כדי לבדוק אם כולם מסכימים, ופשוט להסתער קדימה מתוך אמונה. לפעמים האומה לא מחפשת קונצנזוס – אלא מנהיג.

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי: