- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
הסיפור של יוסף חדד והאמירות על המדינה הפלסטינית במובנים רבים מייצרות מיסוך על הנקודה המהותית שמפלגתו המעניינת של וינטר מבררת. הדרמה שנוצרת סביבה מיום היוולדה היא תוצר אינטואיטיבי לנקודה מהותית שהיה מציפה.
כתבנו כאן לא פעם על שתי התפיסות השונות של הברית הישראלית. אפשר לכנות אותן, בפשטות, "ברית המשרתים" מול "ברית סיני".
ברית המשרתים אומרת: מי שמשרת, נושא בנטל ותורם למדינה הוא השותף הטבעי שלי. מכאן גם נובעת הסתכלות מסוימת על החברה החרדית: מי שאינו משרת אינו חלק מלא מהברית.
ברית סיני מתחילה במקום אחר. היא אומרת שהשותפות במדינת ישראל אינה מתחילה בשירות למדינה אלא בזהות היהודית שלה. השירות חשוב, הצבא חשוב, הנשיאה בנטל חשובה מאוד, אבל הם אינם מקור הברית. הברית קדמה להם.
וזו בדיוק נקודת העומק שבה מתחיל הקושי בין עופר וינטר לבין חלקים משמעותיים במחנה הלאומי. והיא גם הנקודה שבגללה ובצדק יש מי שמסמנים אותו כמי שיצטרף בסופו של דבר לממשלת שמאל. גם אם הוא אולי לא רואה את עצמו עושה זאת באופן אוטומטי.
אפשר להניח על וינטר, כפי שראוי להניח על כל אדם שבוחר להקדיש את חייו למדינה ולעם, שמדובר באדם ערכי ובעל כוונות טובות. אבל בפוליטיקה, ובוודאי אצל מנהיג, הבחירות שאדם עושה והעמדות שהוא בוחר לייצג בציבור חשובות הרבה יותר מהכוונות הטובות שמאחוריהן.
חשוב לשים לב לכך שוינטר בחר לתייג את עצמו בשלוש נקודות מהותיות: הראשונה - ביטחון. הנקודה השנייה היא יוסף חדד. השלישית היא המאבק סביב גיוס החרדים.
הוויכוח הישראלי אמנם עדיין מתנהל בשפה של ימין ושמאל, ביטחון, שטחים, פלסטינים וצה"ל. אבל כבר כמה שנים טובות יותר ויותר חלקים בעם מבינים שכל הויכוחים על הרפורמה המשפטית ועל הדמוקרטיה הם תוצרים לויכוח הרבה יותר יסודי ועמוק על מהי מדינת ישראל?
האם זו מדינה שאמנם מיועדת ליהודים, אבל בסופו של דבר מבחן השותפות המרכזי בה הוא מבחן אזרחי - מי שתורם, משרת ונושא בנטל?
או שזו מדינה יהודית במובן עמוק יותר, שמקורה בברית ובייעוד יהודי, ולכן הזהות המשותפת קודמת לשאלת השירות?
זה לא אומר שמי שמאמין בברית המשרתים הוא בהכרח שמאלני, וזה גם לא אומר שמי שמאמין בברית סיני מתנגד לשירות בצה"ל. ממש לא. אבל אלה שתי תפיסות שונות מאוד של המדינה. ומהן יוצאות נגזרות בטחוניות וחברתיות מרחיקות לכת.
בסוף המפה הפוליטית מתחלקת על פי הן. גם מי שמנסה לדבר על כן ביבי ולא ביבי מתכוון בעומק בסוף לויכוח הזה. בשלב הזה ביבי - בלי שאולי כיוון לכך עומד בראש המחנה הלאומי המייצג את ברית סיני. אל מול המחנה האזרחי - שמבחינתו הברית היא ברית המשרתים.
הבוחר האינטואיטיבי במחנה הלאומי עדיין רוצה ביטחון, כוח, ריבונות וימניות. אבל הוא הפנים שהמאבק האמיתי אינו רק על השאלה מי יהיה קשוח יותר מול האויב, אלא באיזה צד של זהות אתה נמצא. וכך למרות שחשוב לו ביטחון הליכודניק בוחר את בן הברית הפוליטי שלו באיזור החרדי למרות המחלוקת סביב השירות הצבאי. ולעומת זאת הוא מתרחק כמו מאש מגנרלים גדולים שהשיח שלהם הוא אזרחי. הוא מבין באופן הכי עמוק והכי חד שהוויכוח הוא על הזהות של המדינה. ואכן הביטחון הוא תוצר ישיר לוויכוח היסוד הזה.
עופר וינטר מגיע אל הפוליטיקה עם מטען ביטחוני ואמוני עצום. יש לו זכות גדולה על עמידתו בחזית ועל האופן שבו ביטא את האמונה היהודית שלו בימים שבהם הכניס את גבעתי כשעל שפתיו "שמע ישראל" עוד הרבה לפני שהשיח בצה"ל השתנה ואף שילם על זה מחיר.
אבל כאשר מנהיג פוליטי מתעקש לדבר בעיקר במונחים של ביטחון, שירות ושותפות בין מי שנושאים בנטל, הוא בוחר גם אם לא התכוון לכך בשפה של הברית האזרחית. זאת בחירה מאוד משמעותית שאין דרך לברוח ממנה.
זה בולט גם ביחס לחרדים ובכך שהוא שם בחזית את הנושא הזה וגם באופן שהוא מכניס לוחם גולני ולוחם לאומי כמו יוסף חדד, ערבי אוהב ישראל, תחת הכותרת "עמך ישראל" ומבטיח שהוא יכול לשמש כשר במדינה בדיוק כמו כל אזרח אחר.
ומכאן השאלה היא: באיזה צד אתה נמצא כאשר אתה צריך לבחור את הברית הפוליטית שלך?
המחנה הלאומי בוחר פעם אחר פעם בברית עם החרדים, למרות המחלוקות הקשות איתם, משום שהוא מבין שהמכנה המשותף העמוק יותר הוא הזהות היהודית של המדינה. אפשר לחלוק על הבחירה הזאת. אפשר לטעון שהיא מוטעית. אבל זו תפיסת עולם עקבית.
במחנה האחר, לעומת זאת, השותפות עם החרדים נתפסת לא פעם כבעיה משום שהחרדים אינם עומדים במבחן המרכזי: מבחן השירות והנשיאה בנטל.
וזה בדיוק הוויכוח.
זה מה שהפך את בנט לבנט, עוד לפני שהוא עשה בנט
הרבה לפני פרשת המידות, המרמה או ההידרדרות הפוליטית של נפתלי בנט, הייתה אצלו טעות יסודית יותר.
הוא לא הבין עד הסוף את מה שמיליוני ישראלים, כולל ליכודניקים חילונים, מבינים באופן פשוט: הוויכוח הישראלי אינו רק על ביטחון. הוא על זהות.
לכן גם השאלה אם מנסור עבאס הוא אדם מתון או קיצוני לא הייתה צריכה להיות השאלה המרכזית. גם אילו היה מדובר, תיאורטית, באדם שהוא "חסיד אומות העולם", לא היה נכון להעמיד ממשלה של המחנה הלאומי על קולותיה של מפלגה שאינה מקבלת את יסודות הזהות הלאומית היהודית של המדינה.
הביטחון וההכרעות מול הערבים, כפי שהתברר, היו תוצר לוואי של הבחירה בברית הפוליטית האזרחית.
ולכן גם יוסף חדד איננו הסיפור
חדד הוא איש ציוני, אוהב ישראל, איש הסברה מוכשר, בן ברית של ישראל במאבקים רבים, ואדם שראוי להערכה על הדברים האדירים שהוא עושה. אבל כאשר וינטר מסביר את הבחירה בו בכך שהוא "איש גולני", "אח שלנו" וישראלי שנלחם למען המדינה - הוא עושה בחירה רעיונית עמוקה וקריטית מאוד - הוא בוחר בברית האזרחית על פני הברית היהודית. האם חדד יכול להשתלב בפוליטיקה הישראלית? בודאי. האם הוא מנהיג ממלכתי ככל היהודים במדינה היהודית? בודאי שלא. וזאת לא שאלה של גזע אלא שאלה של מהות כי ביום שחדד ירצה להתגייר הוא מהותית יהיה חלק מהברית היהודית. אין לנו עניין בכך שהוא יתגייר - לא דתית ולא הסברתית, אבל זאת נקודה מהותית שאי אפשר למחוק בתוך המדינה היהודית.
על כך המחלוקת: המדינה הזאת על פי המחנה הלאומי אינה רק מסגרת אזרחית, היא מדינת הלאום של העם היהודי. שמקבלת באהבה ובחיבוק כל גוי שרוצה לתמוך בכך מבחוץ.
ומכאן אפשר לנבא באיזו ממשלה ישב וינטר
מכאן גם אין צורך להמתין לתוצאות הבחירות, לאחוז החסימה או להרכבת הממשלה כדי להבין לאן הדברים עלולים להתפתח.
הבחירות הפוליטיות של וינטר כבר מספרות הרבה.
זה אמנם לא נכון להגיד שהוא ילך בהכרח עם השמאל ואפשר אולי אפילו להאמין שוינטר יעדיף את נתניהו. הוא יכול להיות ימני מאוד בענייני ביטחון, ריבונות והתיישבות. הוא יכול להחזיק בעמדות לאומיות מובהקות בנושאים רבים.
אבל אדם יכול להיות ימני בביטחון ועדיין לבחור בברית פוליטית שאינה הברית של המחנה הלאומי. ולכן בהכרח כן אפשר להסיק מכאן - לא מספקולציות אלא מהבחירות שהוא עשה ממש בפיו - שאם תהיה קונסטלציה פוליטית אפילו רק גבולית עם הקמת ממשלה חילונית-שמאל - וינטר יהיה שם גם יהיה. ואם הערבים יעזרו להקימה באופן כזה או אחר הוא יהיה שם.
וזה בדיוק מה שצריך לומר לדתיים רבים שמתלבטים ביחס אליו. כל בחירה שלכם לגיטימית אבל כדי לא לשגות שוב באותה תרמית כביכול שהיתה כאן עם נפתלי בנט, חשוב להביט למקום שבו וינטר נמצא. הוא נמצא בברית המשרתים, ביחד עם יוסף חדד התותח. יש הרבה מאוד דתיים שזה סבבה להם לגמרי והם בחרו את הברית האזרחית על פני הברית הזהותית יהודית. אבל בין תומכיו יש גם דתיים רבים שנמצאים במהותם במחנה של ברית סיני. וסיטואציה פוליטית חדשה כמו תופעת וינטר עלולה לשים את הקול שלהם במקום שהם ממש לא ירצו לראות. קרי ממשלה שהיא לאו דווקא שמאלנית בטחונית אבל כן אזרחית חילונית, שבקלות תחבור גם לערבים ברגע קטן של חולשה.
במובן הזה, פרשת יוסף חדד והאפשרות למדינה פלסטינית אינה הפתעה. היא תוצאה כמעט מתבקשת. כאשר המבחן הוא אזרחי - חדד הוא אח. כאשר המבחן הוא ברית יהודית - הדברים מורכבים יותר.
וזו, בסופו של דבר, הדרמה האמיתית שמתחוללת כאן: לא בין וינטר לבין חדד, ולא בין תומכי גיוס החרדים למתנגדיו. אלא בין שתי תפיסות של מדינת ישראל. מדינה של משרתים או מדינה של עם.
והוויכוח הזה רק מתחיל.
