- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
זה קורה בטיקטוק, באינסטגרם, בבסיסי צה"ל ובלב תל אביב. לוחמים שמעולם לא חבשו כיפה מצטלמים עם ציציות מתבדרות על מדי ב', רבבות צעירים חילונים גודשים את רחבת הכותל ומקומות בילוי בתל אביב לשאגות של פיוטי סליחות אל תוך הלילה, ומשפיעניות רשת – שלבושן רחוק שנות אור מכללי ההלכה המסורתיים – פותחות מצלמה ומדברות בלהט על פרשת השבוע, השגחה פרטית ואמונה. ומקבלות על זה עשרות אלפי לייקים.
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, "תזת החילון" נראתה כמו עובדה מוגמרת. כפי שמזכיר יו"ר ראש יהודי ואיש העסקים ישראל זעירא, הדיבור השולט היה שהחילון ינצח והיהדות, בגרסתה האורתודוקסית, תלך ותימחק. ההיסטוריה, כידוע, צחקה לתחזיות האלה בפרצוף. לא רק שהיהדות לא נמחקה, אלא שתנועת החזרה בתשובה הפכה לאחת התופעות הסוציולוגיות העוצמתיות והמשפיעות ביותר בישראל.
אלא ששיחות עומק עם דמויות מפתח הפועלות שנים ארוכות בשטח – מישראל זעירא בציונות הדתית, דרך הרב יאיר כלב מחב"ד, ועד לנתוני עומק ממחקרי השטח – חושפות תמונה מורכבת: הדפוסים של החזרה בתשובה עבר מוטציה. הגל שאנחנו חווים כיום בעקבות השביעי באוקטובר הוא אולי העוצמתי והרחב מכולם, אך הוא שונה לחלוטין מגלי העבר. המטרה של המוני המתחזקים כבר אינה לארוז מזוודות, לנתק קשרים ולעבור למאה שערים או להתנחלות. הם רוצים את האלוקים הגדול בפרטי חייהם אבל לא ממהרים לשנות את סביבת העבודה שלהם. סביבת עבודת ה' שלהם אם תרצו. כדי להבין איך הגענו לתחנה הנוכחית של מופע התשובה הלאומי והמסורתיות העכשווית שמבלבלת גם את החילונים הליברלים וגם את הרבנים השמרנים, צריך לחזור אחורה, אל רגע השבר שבו הכל התחיל.
נקודת האפס של תנועת התשובה הישראלית המודרנית רשומה על שמה של מלחמת יום הכיפורים. הטראומה הלאומית, קריסת הקונספציה ושבר האתוס הציוני-חילוני של דור תש"ח, פתחו פצע קיומי עמוק.
"יש עיקרון גדול", מסביר הרב יאיר כלב, מי שמוביל כבר עשרות שנים התוועדויות ושיעורי תניא לקהלים מגוונים. "כשנשמטת הקרקע לאדם ונופלים עליו השמיים – אין עם מי לדבר, אלא רק עם אבא. לא יעזור לאדם שיש לו כסף אישי, קשרים או שהוא ספורטאי מצטיין. ברגע שנשמטת לו האחיזה מהגה החיים והוא מאבד את האגו ותחושת השליטה – כל השטויות שלו נמסות כמו דונג מפני אש, והוא מחפש את הנקודה האינסופית בתוכו".
החיפוש הזה בשנות ה-70 וה-80 תורגם למהלך סוציולוגי דרמטי וטוטאלי. לא היו אז "אזורים אפורים". מי שחזר בתשובה עשה זאת כהכרעה אינטלקטואלית קשה וחותכת, על ציר ברור של "אמת מול שקר". החוזרים בתשובה של אותם ימים הרגישו שגילו את האמת האבסולוטית, ונדרשו לשלם עליה מחיר חברתי כבד.
את רעידת האדמה התרבותית של אותם ימים הובילו אנשי בוהמה. "הגל הראשון שאני מזהה היה אחרי מלחמת יום כיפור, והוא מזוהה עם אורי זוהר ופופיק ארנון", ממפה ישראל זעירא. "מה שאפיין את הגל הזה הוא שאותם אנשים התנתקו לגמרי. הם עברו מעולם אחד לעולם אחר, שמו כיפה וציציות, ורובם עברו למגזר החרדי והתנתקו ממה שהם היו קודם לכן. ובתגובה – גם הציבור התנתק מהם".
הרב כלב, שהיה שם באותן שנים, זוכר היטב את האימפקט העצום של המהלכים הללו על הרחוב הישראלי: "גל הוא גם עניין חברתי. כשאורי זוהר, שהיה אב-טיפוס של פריקת עול, שידר ב'ציפורי לילה' בגלי צה"ל ב-1981 או 1982, ופתאום התחיל להגיד 'ברוך השם, ישתבח שמו' ולהשמיע יידישקייט – זה היה נורא מוזר. אבל זה סחף המון חבר'ה. זה כיוון לנקודות התסכול שיש לאנשים בירכתי התודעה, לנקיפות המצפון של 'אני יודע שאני לא מושלם', ויצר טרנד חברתי של ממש".
אלא שהטוטאליות של הגל הראשון גבתה מחיר. הדרישה לניתוק מוחלט מהעבר, מהקריירה, ואפילו מסגנון הלבוש, יצרה חומה גבוהה בין בעלי התשובה לבין הציבור הכללי שנותר מאחור. הוויכוחים האידיאולוגיים שניסו להוכיח במופתים לוגיים מי צודק, זרעו במקביל לא מעט ניכור. הגישה של "בואו נגלה לכם את האמת", התאימה לדור שחיפש אידיאולוגיות קשיחות, אך בראייה לאחור – היא לא יכלה להחזיק מעמד אל תוך העידן הפוסט-מודרני שיגיע מיד אחריה, וידרוש שפה שונה לחלוטין.
אם הגל הראשון התאפיין בסכין חותכת שגזרה בין "חילוניות" ל"חרדיות", הרי שעם התקדמות שנות ה-80 וה-90, הגישה החלה להשתנות. תחילה היו אלה כנסי הענק ותרבות הקלטות, שביקשו להוכיח לוגית את קיום האל ולעמת את הציבור החילוני עם הפערים באורח חייו. אולם ניתוח של מגמות אלו מעלה כי המודל הזה הלך ואיבד את הרלוונטיות שלו עם השנים. אחרי מלחמת יום כיפור אנשים חיפשו להכריע על הציר שבין אמת לשקר; אך כיום, לגישה שבאה בראש של "אנחנו נגלה לכם את האמת המוחלטת", אין כמעט סיכוי להצליח. במקום "אמת נוקשה", הציבור החל לחפש חוויה, הכלה ורוחניות.
החיפוש הרגשי הזה הוליד את "הגל השני", שאותו ממפה ישראל זעירא כגל של "החיבוק החילוני". הפעם, במקום דמויות שבועטות בעברן ופורשות אל מעבה הישיבות, את הבמה תפסו אמנים ויוצרים בולטים שנשארו באור הזרקורים. "זה הגל של שולי רנד, אביתר ומאיר בנאי, ואתי אנקרי", מתאר זעירא. "זו תשובה אחרת לגמרי. זו תשובה שלא עוזבת את החיים והולכת לישיבה, אלא ממשיכה לעשות את אותו דבר מה שהיא עשתה, רק בקדושה".
ההישג הגדול של הגל הזה, על פי זעירא, היה שהאמנות שימשה כגשר שלא נשרף: "מה שאפיין את הגל הזה הוא שהקהל החילוני לא עזב אותם. הציבור המשיך להיות מאוהב בהם באופן אבסורדי, למרות שהם שרו פיוטים". אולם כאן גם הייתה טמונה המגבלה הסוציולוגית שלו. הקהל, שהתרגש עד דמעות בהופעות של אביתר בנאי ושולי רנד, חזר בסוף הערב אל חייו החילוניים. "האמנים חזרו בתשובה, הציבור הרחב לא. אבל הציבור לא נטש", מסכם זעירא. האמנים סללו את הדרך ונירמלו את היהדות במרחב הציבורי, אך הם היו המקדימים את זמנם. הציבור הרחב עדיין לא היה בשל לעשות את הצעד האקטיבי בעצמו. כדי שזה יקרה, נדרשה טלטלה לאומית נוספת, כזו שתשנה את חוקי המשחק לחלוטין.
ואז הגיע טבח שמחת תורה. ה"אגרוף בבטן הלאומית", כפי שמכנה זאת זעירא, שחרר החוצה את הלבה שבעבעה מתחת לפני השטח במשך שנים. הגל הרביעי של החזרה בתשובה – או נכון יותר, גל "ההתחזקות" – פרץ במלוא עוזו. אלא שהפעם, הממסד הדתי הוותיק (הן החרדי והן הציוני-דתי) גילה לתדהמתו שהחוזרים בתשובה החדשים מסרבים לשחק לפי התסריט הישן.
"לפני עשרות שנים אנחנו דמיינו שמכון מאיר, מרכז הרב וישיבות נוספות יהיו מפוצצים בתלמידים, שיהיה תור לעמוד להתקבל לישיבות. אבל זה לא קורה", מודה זעירא בכנות נדירה. "הקדוש ברוך הוא לא עובד אצלנו, יש לו חוש הומור הרבה יותר מפותח משלנו". במקום לארוז מזוודות ולעבור למגזר הדתי, המחפשים העכשוויים עושים מעשה מהפכני: הם פשוט נשארים במקומם. "אדם ממשיך לגור בעיר שלו, לא עובר דירה, וממשיך להגדיר את עצמו לא כאדם דתי אלא כמסורתי. הוא ממשיך לשלוח את הבן שלו לתיכון חילוני, ושם, בתוך התיכון החילוני, הילד הזה מניח תפילין ושומר שבת".
השטח מגבה את הניתוח המרתק הזה במספרים. מחקר עדכני של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) שופך אור על התופעה: הנתונים מראים כי מתרחשת בישראל התחזקות דתית רחבת היקף, אולם החילונים כמעט לא מדווחים עליה. עיקר ההתחזקות היא בתוך הציבור המסורתי – והיא אינה מלווה בשינוי זהות. הם מתחזקים, מאמצים אורח חיים דתי יותר, אך נשארים בהגדרתם הסוציולוגית המקורית. הדבר ניכר גם בפעילות השטח של גופי הקירוב בערים המעורבות (כדוגמת בתי חב"ד בעכו ובמקומות נוספים), שם עיקר העבודה היומיומית נעשית מול ציבור מסורתי שצמא לידע, ולא מול קהל חילוני-אידיאולוגי שחוצה קווים אל תוך המגזר.
מדוע בעצם הגל הנוכחי מסרב להפוך לדתי על-מלא? הרב יאיר כלב מספק סוציולוגי שטוען שהמחיר החברתי קשה מנשוא. "הלחץ החברתי הוא אדיר", הוא מסביר. "אדם בן 45 שעובר משבר ומתחיל לדבר עם אבא שבשמיים, לא יכול להיות פתאום דוס עם זקן וחליפה. זה מצריך המון אומץ מול הילדים, המשפחה, העבודה. אנשים עושים חשבון לסביבה, וקשה להם ללכת נגד הרגלי החשיבה".
ישראל זעירא חושב שהסירוב להיות "דתי על מלא" לא נובע רק מפחד או מבושה סביבתית, אלא משילוב של קושי אובייקטיבי בתוך המשפחה, חוסר רצון לוותר על תחושת השייכות החילונית, ובעיקר – נטייה דורית להעדיף חוויות של אהבה ודבקות על פני עול ההלכה היומיומי והקשה.
לצד ההסברים הסוציולוגיים והפסיכולוגיים, יש מי שמצביעים על זרז נוסף שתרם גם הוא לעיצןב אופיו המוחצן של גל התשובה הנוכחי. ההתעקשות של המתחזקים החדשים להנכיח הכל בחוץ – לשלב את הכמיהה העמוקה למצוות יחד עם החזות החילונית הבלתי-מתנצלת (בסרטוני טיקטוק, ברחוב ובכיכר העיר) – אינה נובעת רק מעצלות או מחוסר רצון לשנות מגזר. במידה רבה, זוהי תגובת-נגד.
היו אלה דווקא קולות ההתנגדות הכבדים שקדמו לשביעי באוקטובר, אותם מאבקים מתוקשרים שביקשו לדכא ולהדיר סממנים יהודיים מהמרחב הציבורי הכללי, שהולידו את הריאקציה הנוכחית. הניסיון לדחוק את הדת למרחב הפרטי ולסמן כל סממן דתי כ'הדתה', גרם לדור המסורתי החדש לעשות דווקא את ההיפך: להוציא את היהדות החוצה, בגאווה, מבלי לבקש רשות מאיש ומבלי להרגיש צורך להתעטף בחליפה שחורה או לעבור דירה רק כדי שתהיה להם לגיטימציה להניח תפילין ברחוב. המאבק נגד היהדות הציבורית הוליד, באופן אירוני, דור שמסרב להתחבא.
כך או כך לא נותרו הרבה מי שחולקים על העובדה שהציבור הישראלי עובר טרנספורמציה רוחנית שאין לה אח ורע בהיסטוריה של המדינה. טרנספורמציה שמייצרת, מטבע הדברים, גם בהלה עצומה בצד השני, ודיסוננס לא פשוט בתוך הממסד הדתי עצמו.
הגל הרביעי והנוכחי של ההתחזקות, יצר מציאות מעניינת - הוא מצליח להלחיץ בו-זמנית גם את הציבור החילוני-ליברלי וגם את הממסד הדתי והחרדי הקלאסי.
בצד החילוני, העובדה שההתחזקות קורית "בתוך הבית" מייצרת אצל חלק מההורים בהלה של ממש. "תבין, בהרצליה קמה קבוצת הורים – איזה 500 הורים בוואטסאפ – שהם חרדים מזה שהילדים שלהם בני ה-15-17 חוזרים בתשובה, והם מתאגדים ובפאניקה", מספר ישראל זעירא. מתוך הפאניקה הזו נולדות תנועות ריאקציה שמנסות להגן על מה שנתפס בעיניהן כמיעוט חילוני מאוים. "הם רואים את הנוער שמגיע לסליחות בהמוניו לתל אביב, נוער תל אביבי ונוער מכל הארץ שנוהר לכותל בכמויות שלא היו בשנים עברו... פתאום הם אומרים 'רגע, אנחנו נהיה פה מיעוט, צריך להתחיל להגן על המיעוט החילוני'". אמנם מדובר בקבוצות שוליים (זעירא מזכיר את הכישלון הפוליטי של דמויות כנאור נרקיס), אך הן מעידות על החרדה העמוקה שניעורה כשהמסורת דופקת בדלת התיכון החילוני.
אבל למעשה גם בעבור הממסד האורתודוקסי, הגל הנוכחי הוא אתגר חינוכי והלכתי לא פשוט, שמייצר בלבול רב בקרב הנוער הדתי שגדל בתוך המערכת.
זעירא מחדד את התמונה: "כשאתה רואה ברשתות בחורה לא צנועה שמלמדת דברי תורה. והדברי תורה מתוקים מדבש! לא דברי כפירה, אלא ממש דברי טעם. ופתאום החבר'ה הצעירים שאנחנו מחנכים אותם לתורה ומצוות רואים אנשים שמצליחים להשיג תובנות, דבקות והתלהבות מהשם, בלי לקיים את כל תרי"ג מצוות. זה מבלבל את הנוער, כי פתאום אתה מקבל מסר שרגשות הם תחליף לעמל ולהתמדה. יותר קל להישאר לסליחות עד שתיים בלילה ולהרגיש תחושת חיבור פנימית, מאשר לקום בבוקר למניין שחרית. זה הרבה יותר קל... ואף אחד לא יקום לשחרית אחרי זה".
המציאות הזאת שמה את הממסד הדתי בפני אתגר. הכלים הישנים של ויכוחים לוגיים או איומי עולם הבא איבדו תוקף, אבל גם הקבלה המוחלטת של דת כ"חוויה רוחנית" מופרטת ללא מחויבות הלכתית, מאיימת על יסודות החינוך למצוות ולימוד תורה בעמל כבסיס לחיבור עם ה'.
מחנכי העולם הדתי יצטרכו לעמול מחדש כדי לייצר דור שימשיך להיות הקטר הרוחני שמאפשר לכל המהפכות האלה להתרחש גם למי שלא זכה לעמול, והמנגנון הלא מוסבר הזה שבו פתיחת השורות לא יחליף את העומק והשורשים - יצטרך להמשיך ולפעול.
אם "הקדוש ברוך הוא לא עובד אצלנו", כפי שניסח זאת זעירא, והתסריט של המרת זהות המונית למגזר הדתי פינה את מקומו למסורתיות אינדיבידואלית וחווייתית – מהו תפקידם של הממסד הדתי ושל תנועות התשובה כיום?
התשובה, מסכימים המרואיינים, דורשת מעבר מאידיאולוגיה מוסדית – לקשר אישי, חם ואוהב. זעירא משרטט מודל מעשי שהוא מכנה "אימוץ": "התפקיד ההיסטורי והשליחות שלנו זה שלכל בן תורה תהיה משפחה לאמץ, חברותא לאמץ, שכנים לאמץ. לא צריך לבוא ולהגיד 'בוא אני אלווה אותך'. פשוט להזמין לסעודת שבת. זה קלי קלות. אחרי סעודת שבת אחת תזמין עוד אחת, ואז תזמין ללמוד חברותא. הוא חייב את העזרה הזאת... הוא לא מסוגל לשמור שבת אצלו בבית כשהאחים וההורים מחללים שבת בסלון. הוא חייב מודל".
את התשתית הנפשית למודל החדש הזה מספק הרב יאיר כלב, שמתעקש שאסור להיבהל גם מההתנגדויות הקשות ביותר. בעיניו, הרתיעה החילונית היא פעמים רבות רק זעקה של כאב פנימי. "אנחנו עם מדהים", הוא מזכיר. "לפעמים אדם אפילו שונא את מי שמזכיר לו את התינוק הטהור שבתוכו, כי זה כל כך כואב לו שזה רחוק ממנו. כוחות שליליים יכולים להשתלט... אבל תקלף את כל הקליפות – בפנים יש יהלום טהור". הפתרון, לדבריו, טמון בגישה העמוקה של בעל התניא: "תשנא את הרע שברשע, ותרחם על הטוב שגנוז בו".
מלחמת חרבות ברזל פתחה מחדש את שאלות הזהות הגדולות של החברה הישראלית. תנועת התשובה לא נעלמה; היא פשוט פשטה את החליפה השחורה ולבשה מדי ב', ג'ינס וטי-שירט. הישראלים החדשים כבר לא מחפשים מורים שיגידו להם באיזו שכונה לגור או באיזה קלפי להצביע, אלא מחפשים שותפים לדרך שיעזרו להם להדליק את "היהלום הטהור" שמתחת לקליפות.
כיצד יראה הגל הבא של התשובה הלאומית והפרטית? המאמץ ימשיך להיות שלנו, ובתוצאות ה' יפתיע כרגיל למשהו גדול יותר מכל מה שחשבנו.
