האם זאת פסיכולוגיה חברתית או ויכוח אידיאולוגי?

כמטפלת זוגית ומשפחתית בתל אביב בעלת קליניקה פרטית עמוסה, מורן בכר רווה רגילה לפגוש אנשים מכל קצוות החברה הישראלית – מחרדים על מלא ועד החילונים הליברלים ביותר של מרכז העיר. כמי שמשתייכת בעצמה לאזור ה"נכון" של המפה התל-אביבית, היא מצאה את עצמה לא פעם מתבוננת בחברים הקרובים אליה, אנשים נורמטיביים שהיא אוהבת ומעריכה, ומתקשה לפענח את הדיסוננס בהתנהגותם: בשיחות סלון שקטות הם מציגים עמדות מתונות ומורכבות, אך ברחוב הם נסחפים לשילהוב יצרים וגולשים לרדיקליות של ממש. במקביל, משהו החל לזוז בזהירות גם אצלה פנימה; מפגשים בקליניקה עם מטופלים מהמגזר החרדי ושיחות עם רבנים סדקו אצלה חומות של רתיעה מוקדמת, וגרמו לה להבין שהמציאות הרבה יותר מורכבת ממה שמשתקף בתקשורת או בסיסמאות המחאה.

אבל הטריגר האמיתי, זה ששלח אותה למסע חקר אקדמי ופסיכולוגי עמוק, התרחש דווקא הרחק מגבולות ישראל.

עם פרוץ המלחמה, חוותה בתה של מורן, המתגוררת באירופה, משבר חברתי מטלטל. השותפה שלה לדירה וחבריה לספסל הלימודים – צעירים אינטליגנטים, ליברלים, חלקם מתרבות הלהט"ב, שלא הפגינו שום עניין פוליטי קודם או ידע היסטורי על הסכסוך במזרח התיכון – שינו את עורם ביום אחד. כמעט בן לילה הם אימצו עמדות פרו-פלסטיניות רדיקליות, הפנו לה עורף וניתקו עמה קשר בבוטות.

הסיטואציה הזו הותירה את מורן, כאם וכאשת מקצוע, המומה. היא שאלה את עצמה: איך מתרחש המעבר החד והטוטאלי הזה? כיצד צעירים שאין להם מושג ירוק בפוליטיקה מאמצים במהירות בזק זהות פוליטית כל כך אלימה ומוחלטת? 

האינטואיציה הראשונית שלה הובילה אותה למסקנה מפתיעה: התשובה לתעלומה הזו אינה נעוצה באידיאולוגיה עמוקה, בצדק מוסרי או בלמידה היסטורית. מדובר בצורך רגשי עז להשתייכות, שפוגש מנגנון הגנה פסיכולוגי עתיק המוכר בשם "הזדהות עם התוקפן". כשאדם, או צעיר מבולבל, חש מאוים או חסר אונים מול מציאות כאוטית, הוא עשוי לאמץ דווקא את המאפיינים של הכוח המאיים והתוקפני כדי להרגיש שייך, חזק ומוגן. מתוך השאלה הזו, יצאה ד"ר בכר רווה למחקר שנועד לפצח את המנגנון הסמוי שמניע את הרדיקליזציה – גם אצל צעירים באירופה, וגם אצלנו בבית.

"הדלת האחורית לקפלן" – המעבדה האנושית של הרדיקליזציה

כדי לבדוק האם ההשערה שלה עומדת במבחן המציאות, החליטה ד"ר בכר רווה להפוך את התהיות שלה למחקר אקדמי מקיף במסגרת עבודת דוקטורט שביצעה בחו"ל. היו לה לא מעט קשיים כיצד להכניס את השאלות לקבוצת המחקר המתאימה. "הצלחתי איכשהו למנף את השאלון... דרך מישהו שהכניס אותי לקפלניסטים בדלת האחורית" היא מעדיפה לא לפרט. 

המאמץ השתלם, והיא מילאה שאלוני מחקר מעמיקים בקרב 150 משתתפים, רובם המכריע מאזור המרכז ובטווח גילים רחב. השאלון האנונימי שהועבר להם לא עסק רק בעמדות פוליטיות או בהרגלי הצבעה; הוא צלל עמוק אל תוך נבכי ילדותם, מערכות היחסים עם הוריהם והחוויות שעיצבו את עולמם הרגשי.

הממצאים שעלו מן הנתונים הצביעו על תופעה פסיכולוגית מרתקת, שאותה מכנה מורן "פגיעות שקטה". על הנייר, חייהם של רוב הנחקרים נראו נורמטיביים לחלוטין: למעלה מ-70% מהם דיווחו על קשר "קרוב" או "קרוב מאוד" להוריהם בילדותם. אולם, כשהשאלות הפכו עמוקות יותר ונגעו ב"החזקה" (Holding) רגשית, התגלה פער כואב. 56% מהנבדקים הודו כי הוריהם כלל לא הבינו את צרכיהם הרגשיים (או הבינו במידה מועטה בלבד), ו-60% דיווחו כי לא קיבלו מענה לצרכים אלו. בנוסף, יותר ממחצית מהמשתתפים סיפרו שחוו אירוע קשה ומשמעותי עד גיל 18, כגון אובדן, גירושין של ההורים או חסך רגשי מתמשך.

כאן מחברת בכר רווה את הממצאים למושג הפסיכואנליטי שטבע דונלד ויניקוט – "העצמי הכוזב". במציאות שבה ילד אינו מקבל מענה מדויק לצרכיו הרגשיים, הוא לומד לסגל לעצמו חזות "טובה", מרצה ומסתגלת, רק כדי לשמור על קשר עם הוריו ולהרגיש שייך. אותם ילדים גדלים להיות מבוגרים מתפקדים, משכילים ונורמטיביים, אך הם סוחבים עמם "פצע שקט" של ניכור ורעב להשתייכות אמיתית. עמדת הריצוי וההתאמה לסביבה ממשיכה ללוות אותם גם בבגרותם.

ואכן, הממצאים הפוליטיים של המחקר ריסקו את הסטריאוטיפ של "המפגין האנרכיסט". התברר כי משתתפי המחקר, ברובם הגדול, הם אזרחים שומרי חוק המאמינים אמונה שלמה בכללי המשחק הדמוקרטי. כמעט 80% מהם הצהירו שיקבלו את החלטת הרוב ואת תוצאות הבחירות גם אם הן מעוררות בהם תסכול וזעם, ורק 0.7% (אדם אחד בלבד מתוך המדגם) נעצר אי פעם על ידי המשטרה בהקשר של פעילות מחאה.

הם אינם פעילי שטח רדיקליים המבקשים לפרק את המדינה. רובם מגדירים עצמם כ"אנשי מרכז" ואינם ממהרים לעטות על עצמם זהות פוליטית נוקשה בחיי היומיום. ובכל זאת – הם יוצאים שוב ושוב לרחובות, למחאות המוניות ורוויות אמוציות.

הניתוח של בכר טוען שהדיסוננס הזה – בין הילדות כביכול-נורמטיבית אך נטולת ההחזקה הרגשית, לבין האזרחות המאופקת אך הכועסת – הוא בדיוק המפתח לפתרון התעלומה. המסקנה שלה היא כי הנהירה ההמונית להפגנות ולרחובות טומנת בחובה תפקיד שונה לחלוטין מזה הפוליטי. היא הבינה שעבור אותם אנשים, היציאה החוצה אינה רק אקט של אזרחות פעילה, אלא זירה של ריפוי פסיכולוגי.

חוויית ההפגנה כפיצוי רגשי

על פי המחקר קיים פיצול בין שני יקומים מקבילים: המרחב הפיזי של הרחוב, לעומת המרחב הווירטואלי של המסך.

בזירה הפיזית, ההפגנה אינה מתפקדת כזירת קרב אידיאולוגית, אלא כ"סביבה מחזיקה" (Holding) – מונח הלקוח מעולמות הטיפול. עבור משתתפים שסוחבים עמם "פציעה שקטה" של חוסר נראות או היעדר מענה רגשי בילדותם, ההתכנסות הפיזית ברחוב מעניקה חוויה מתקנת. התחושה של עמידה כתף אל כתף, השייכות לקולקטיב והנוכחות הגופנית יחד עם עוד אלפי אנשים, מספקות להם בדיוק את אותו עוגן רגשי שהיה חסר להם. זוהי השתייכות חברתית חזקה שמפצה על פצעי הילדות, ומאפשרת להם לווסת את החרדה ולהרגיש שייכים ומוגנים. מורן מתארת זאת כסוג של מנגנון פיצוי על מקומות שבהם אנשים לא קיבלו מענה לצרכים שלהם לאורך חייהם.

אולם, התמונה מתהפכת לחלוטין כאשר אנו עוברים לזירה הדיגיטלית. בניגוד לרחוב המכיל והמווסת, המרחב הווירטואלי מתגלה במחקר כזירה שואבת, נטולת גבולות ונעדרת ויסות אנושי. בתוך המרחב הזה, החרדה וה"פגיעות השקטה" של המשתמשים פוגשות גורמים שניתן לכנות "סוכני כאוס" – פוליטיקאים, מובילי דעת קהל וצייצנים שיודעים לפרוט במדויק על אותה בטן רכה ומדממת.

כאן נכנס לפעולה אותו מנגנון פסיכולוגי סמוי שעליו דיברה מורן בתחילת הדרך, שאינו הזדהות עם הקורבן אלא דווקא "הזדהות עם התוקפן". כידוע האלגוריתמים ברשתות החברתיות אינם מתגמלים מורכבות, אלא רוכבים על רגשות יותר פשוטים וברורים. הם מעצימים נרטיבים של "אנחנו" מול "הם", ומעודדים דה-הומניזציה, דה-לגיטימציה והשוואות קיצוניות למשטרים אפלים ולבוגדים.

בכר-רווה מסבירה שכאשר משתמש בעל פגיעות רגשית נחשף לשיח הטעון הזה, הוא חווה חרדה קיומית ותחושת חוסר אונים. מנגנון ה"הזדהות עם התוקפן" מאפשר לאותו אדם לאמץ את המאפיינים של הדמות או הקבוצה המאיימת עליו, ובכך להרגיש פחות חסר אונים. כדי להיחלץ מתחושת הקורבנות והשבריריות, המשתמש מאמץ את השפה האלימה, הטוטאלית והמוחלטת, ובכך משלים מעבר דרמטי – משיתוק וחרדה, לעמדה של כוח טוטאלי, עליונות מוסרית וניתוק מגע מה"אחר".

כך הופכת הרשת למכונת הקצנה משומנת: היא לוקחת כאב אנושי עמוק וצורך לגיטימי בהשתייכות, ובמקום להעניק להם חיבוק ונחמה (כפי שעושה ההפגנה ברחוב), היא מתדלקת אותם בפחד, והופכת אותם לזעם יוקד שמקדש את הקיטוב.

הקשר בין סמכות הורית להקצנה פוליטית 

בכר רווה אינה מסתפקת רק באבחון הבעיה, אלא עובדת על מחקר המשך שנועד לבחון כיצד ניתן לייצר חוסן פנימי שיגן עלינו מפני ההיסחפות לקיצוניות. המסקנה שלהם עשויה להפתיע רבים: הפתרון לשבר הפוליטי והחברתי אינו מתחיל במסדרונות הכנסת או בשינוי האלגוריתם של פייסבוק וטיקטוק, אלא בסלון הבית.

מורן מצביעה על "הפער בין פניות ההורות לזמינות הורות". בעוד שהורים רבים כיום נוכחים פיזית בחיי ילדיהם, לעיתים קרובות חסרה שם פניות רגשית אמיתית, פער שלדבריה "מייצר אכזבה נורא נורא גדולה". הפתרון, לשיטתה, דורש מאיתנו לחשב מסלול מחדש בכל הנוגע לסמכות הורית.

"כל הנושא של החינוך היום... הגבולות בפרט... אנחנו צריכים לחזור קצת להיות אולד סקול", היא אומרת בגילוי לב בריאיון. "במובן של להביא יותר בהירות בשביל שבבגרות אנחנו נהיה אנשים יותר אסופים... שנהיה מסוגלים להשאיר אצלנו זהות מובחנת גם בתוך זהות קולקטיבית".

כאשר ילד גדל בבית שמספק לו מחד גיסא הכלה רגשית ופניות אמיתית, ומאידך גיסא מציב לו גבולות ברורים, הוא מפתח את אותו "חוסן" שמתורגם בבגרות לעוגנים פנימיים יציבים. אדם בוגר בעל עוגן רגשי משמעותי משלו, לא יזדקק להשליך את יהבו על קבוצות רדיקליות או לאמץ זהויות קיצוניות רק כדי להרגיש שהוא קיים ושייך למשהו.

להתפכח מהאשליה האידיאולוגית

המסקנות העולות מהמחקר ומהמסע האישי של ד"ר בכר רווה מחייבות אותנו להסתכלות מפוכחת, ונוקבת הרבה יותר, על הקונפליקט שקורע את הרחוב הישראלי. במקום ליפול לעוד סיכום בנאלי שקורא ל"לכידות" ול"אחדות" ריקה מתוכן, אולי יהיה נכון גם להישיר מבט אל המציאות כפי שהיא משתקפת מבעד לנתונים: השיח הפוליטי הרדיקלי שניכר ברחובות בשנים האחרונות (ובפרט במחאות השמאל), רחוק מלהיות מאבק ערכי-אידיאולוגי נקי.

במקרים רבים, אנו חוזים בסוג של פסיכוזה לא-עניינית; המונים שמנקזים מצוקות אישיות, חרדות מוקדמות ופצעים של חוסר נראות לתוך אג'נדה פוליטית נוקשה שמחלקת את העולם לטובים ורעים. מתחת לסיסמאות הדמוקרטיות והנאורות, מסתתרים פרטים שזקוקים נואשות להחזקה, לכוח ולגבולות שאינם קיימים בחייהם.

כאן נכנסת לתמונה התובנה המפתיעה ביותר, זו שמתכתבת עם התזוזה האישית שעברה מורן ביחסה לדת ולחברה החרדית דרך המפגשים בקליניקה. בעוד שהחברה החילונית-ליברלית לעיתים מאבדת את דרכה בהיעדר עוגנים ברורים והופכת לזירה כאוטית, דווקא המסורת מציעה מודל אחר. "יש משהו בתוך הליבה הדתית שיותר מקדש, יותר שם גבולות... וחוקים", מסבירה מורן ומציינת את החשיבות הקריטית של שגרות וגבולות. מתברר כי קהילתיות, מסורת ומסגרת חוקים ברורה אינם בהכרח גורמים מגבילים, אלא בדיוק אותה "סביבה מחזיקה" שנעדרת כל כך מהמרחב הליברלי. מחשבה מחודשת על מקומה של המסורת – לא כגורם מפלג או מיושן, אלא כמערכת תרבותית שנוסכת ביטחון, מצמצמת חרדה ומקרקעת את השיח הציבורי – עשויה להיות המפתח לעיצוב חברה עניינית ופחות היסטרית.

האם גם הימין יכול לייצר השתלהבות פסיכולוגית? 

הפיתוי להשתמש במחקר הזה כחותמת גומי שפוטרת את תופעת ה"קפלניסטים" כהמון נטול שפיות שפועל מתוך פסיכוזה, הוא גדול – אך הוא מפספס. המנגנונים הפסיכולוגיים-חברתיים שמשרטטת בכר רווה אינם נעצרים בקווי התפר של חלוקת המנדטים. גם בימין קיימות טראומות קולקטיביות צרובות – מדחייה ממסדית היסטורית, דרך פצעי אוסלו ועד שבר ההתנתקות – שמייצרות "פגיעות שקטה" עמוקה לא פחות. כשהפצעים הללו פוגשים את תיבות התהודה של הרשתות החברתיות ואת מנהיגי הכאוס, גם מאבקים ציבוריים מימין עלולים לגלוש מאידיאולוגיה שמרנית ואמונית סדורה, לשילהוב יצרים, לתחושת נרדפות כרונית או לאימוץ רטוריקה כוחנית נטולת רסן. המראה הזו לא מוצבת כאן כדי לייצר סימטריה מלאכותית כי המחקר הזה מצביע על נפוצות התופעה לפחות בשלב הזה בשמאל המקצין. ובכל זאת דווקא כדי לייצר בגרות אידאולוגית פוליטית מדובר בתופעה שכל מחנה צריך להיות עירני לה. 

ייתכן שההבנה הזו דורשת מאיתנו לאמץ גישה שונה לחלוטין לקונפליקט הציבורי. המזור שלו לא יגיע רק מויכוחים רציונליים על רפורמות, סעיפי חוק או עובדות היסטוריות, משום שהם רק התפאורה למחזה. נדרש כאן מענה חכם של שיח פוליטי חדש – כזה שמבין שהוא מנהל משא ומתן מול עולם של רגשות פגועים וזהויות שבירות. ייתכן שדרושה גישה שמשלבת הצבת גבולות חברתיים ברורים וסמכות בלתי מתנצלת, לצד הבנה פסיכולוגית עמוקה שמפרקת את מוקשי החרדה, תוכל לנטרל את הפסיכוזה שמפעילה כיום את הרחובות, ולהחזיר אותנו לשיח אזרחי שפוי.