בע"ה י"ח תשרי תש"פ
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

"יונה עם עלה של זית" - על יונים, זיתים, עצמאות, ותלותיות.

למה אנחנו נותנים כל כך בקלות לערבים את המונופןל על אחד מאוצרות ארצנו? על תרבות של שפע תמורת 'קיצוץ כנפיים' ותלותיות מול תרבות של ביטחון בה' ועצמאות.

  • שי ירד
  • כ"ט תשרי תשע"א - 23:31 07/10/2010
גודל: א א א

יונה עם עלה של זית. סמל ה...- עצמאות!

התרגלנו כבר לציור היונה עם עלה הזית בפיה כסמל של שוחרי 'שלום' למיניהם. כאילו רוצים הם לומר: 'המבול כבר מאחורינו. פנינו כעת לעידן חדש בו לא יהיו יותר אסונות והרוגים.' אכן הסתכלות אופטימית.

חכמינו, כדרכם הסתכלו בעיניים מפוכחות הרבה יותר על המשמעות של בשורת סיום המבול בעזרת הבאת עלה הזית בפי היונה. וכך הם דבריהם: "והנה עלה זית טרף בפיה. 'טרף'- לשון מזון. ודרשו 'בפיה' לשון מאמר [כביכול] אמרה [לנח]: יהיו מזונותי מרורין כזית בידיו של הקב"ה ואל ןלא מתוקין כדבש בידי בשר ודם" (רש"י בפרשת נח) חכמינו הבינו, שאף כי המבול הסתיים, העולם שלאחריו עדיין רחוק מלהיות גן עדן. וכדי לחיות בו ישנן שתי אפשרויות שונות: האחת, לנסות ולהמשיך את הויית החיים שהיתה בתיבה. בה כל החיות שותפות יחדיו ב'ארגון החיות העולמי' המאוגד על ידי נח אשר דואג לכל אחת ואחת מהן ומספק לה את צרכה. דא עקא, יש מחיר 'קטן' שצריך לשלם – לחיות בכעין מוזיאון, גן חיות ענקי בו החיות לא ממש יכולות לחיות את חייהן. היונה, למשל, ודאי שלא תוכל לעוף בחופשיות בעולם כזה. והאפשרות השניה היא בחיפוש לא פשוט אחר המזון תוך השענות על בורא העולם ועל ידו הפתוחה לכל בריותיו לזונן ולפרנסן. חיים כאלו, יהיו מלווים יחד עם הקשיים בעצמאות ומימוש התכלית של כל מין ומין מהברואים. ואין פלא בכך – ברור שחיים הקשורים למקורם- בוראם, עשירים הרבה יותר מאלו התלויים בבן אנוש – בשר ודם.

 


כנסת ישראל נמשלה ליונה

היונה, כידוע היא דוקא עוף שניתן לביות. כלומר גם בקרב היונים יש התלבטות קשה איזו צורת חיים להעדיף. על כל פנים, ברור שחכמינו במדרשם, רצו גם ללמד אותנו בני האדם תורה וחכמה ולא רק להתבונן בדרכם של בעלי החיים. וביחוד לנו בני ישראל. הם סמכו על כך שנבין ונזכור את משלם הידוע שנאמר פעמים רבות בו 'כנסת [=עם] ישראל נמשלה ליונה'.

הנמשל לפיכך מובן: כדאי לעם ישראל לחיות חיים יותר מצומצמים תוך שמירת עצמאותם ונאמנותם לריבונו של עולם, ולא לחיות חיי שפע ומותרות ב'כלוב הזהב' של איבוד האישיות והשתייכות ל'משפחת העמים' העשירה והמפנקת אך גם המדכאת והכולאת.

 


הויתור על הזית בימינו

בימים אלו מתחילה עונת מסיק הזיתים. בתקשורת ישנו רעש גדול מכך שמדינת ישראל וכוחות הביטחון שלה מגינים בלהט על 'שמירת זכותם של הערבים למסוק את זיתיהם והגנה עליהם מפני פורעי חוק יהודים'.

טוב, את זה שהמדינה היא בעד הערבים ונגד היהודים, כבר קלטנו מזמן. אך כאן יש שאלה עמוקה יותר: כיצד מניחה המדינה לעם זר להשתלט באופן של כמעט מונופול על אחד מאוצרות הטבע שלה בלי להרגיש לפחות שיש כאן איזשהו ויתור כואב?

נראה שהתשובה קשורה במישרין למדרש על עלה הזית. המדינה כיום בחרה באופן מודע להנות מהשפע שמציעה הכלכלה העולמית – הגלובלית. הדבר בא כמובן יחד עם איבוד הולך וגובר בה של הנאמנות לה' והזהות היהודית.

בחיים כאלו, ברור מאד איך אפשר בקלות לוותר על משאב טבע יקר כזה. הם מלווים במחשבה בערך כזו: 'שמן זית? מה הבעיה נייבא אלפי טונות מספרד, ובמחיר זול יותר! ומקסימום, נשתמש בשמנים אחרים. השוק פתוח ונגיש כיום יותר מאי פעם. אדרבא, ישתעשעו להם 'הילידים' הערבים בזיתיהם ובעיסוקיהם הפרימטביים, ואנו הבוגרים ניקח את החסות עליהם ואף נעזור להם בכך'.

באמת, מאחורי ה'אדיבות' לכאורה הזו, כלפי המסיק הערבי, מסתתרים זלזול והתנשאות עמוקים כלפי צורת החיים החקלאית הערבית הפשוטה.

דומה שאין משגה גדול מכך. התרבות הכפרית – חקלאית, עם כל פשטותה, נותנת לעם האוחז בה יציבות. יציבות בערכיו, יציבות בארצו ובשמירה על יחודו מפני היטמעות והיבלעות ב'עולם הגדול'. את כל אלו אנו הולכים ומאבדים בבוחרנו לשבת על סיר הבשר, הנפט והפלסטיק שמציעה לנו הכלכלה הגלובלית.

 


להאמין שיכולים לתקן!

האם יש מוצא מכך? נראה שאנו שקועים עמוק בתרבות עולמית זו ואילו הערבים לעומתנו נאחזים בחוזקה בארץ כחברה חקלאית ושורשית?

התשובה לכך היא יש ויש! אם נתבונן היטב בתןפעות שאמנם נמצאות עדיין יחסית בשוליים, נגלה תהליכים מחודשים ומשמחים הן אצל הערבים והן אצל היהודים.

מצד אחד, הערבים הולכים ומוותרים על צורת החיים הכפרית בה חיו במשך דורות רבים, ובוחרים לעצמם צורת חיים עירונית ומערבית. ויוכיחו על כך קניונים ובתי קולנוע ההולכים ןמתרבם אצלם, מתקני שעשועים וסממני פאר והד ר מערביים אחרים. ומנגד, אצלנו יש אור בקצה – אל לנו לשכוח בין שאר הקוראים לחזור לצורותחיים טבעיות יותר ההולכים ומתרבים גם את 'פורעי החוק' אותם הזכרנו בהתחלה! הם העומדים בתוקף על כך שזו ארצנו, מבינים היטב שמסיק הזיתים אינו דבר ריק של מה בכך אלא בסיס הקיום פה ברץ שבעת המינים – שלנו או של אויבינו! הם, וזולתם מהוים את המפתח לכל העם לשוב לכלכלה השעונה על חסדי שמים. כאשר הביטוי המעשי לכך הוא מעבר לכלכלה פשוטה וחקלאית המתאימה לטבע ארצנו כברכת ה' אותה, וויתור על תענוגות בינלאומיים הכובלים אותנו לנורמות המנוגדות לטבע האמיתי שלנו.

דוקא עכשיו, בעונת המסיק, יש לנו הזדמנות לתקן!


אז מה עושים?

קודם כל, מתרגלים לוותר קצת על נוחות כאשר מדובר על איבוד ערכים. למשל: העדפת עבודה עברית על פני עבודה זרה וערבית.

דבר שני, מתחילים לצרוך מוצרים פשוטים ומקומיים עד כמה שיותר. בעיקר בתחום המזון: בשר מגידול מקומי גם אם יותר יקר וקשה להשגה כאשר המשמעות היא שנאכל ממנו פחות. אותו הדבר בשמנים, קמח, פירות מיובשים, דגים, דבש ותמרים. אמנם היונה שבמשל ויתרה על מתיקות הדבש, אך אנו שזוכים לשבת בארץ זבת חלב ודבש, לא צריכי לוותר עליהם מכל וכל. די לנו אם נעבור למתיקות הטבעית והבריאה של ארצנו – דבש הדבורים והתמרים. ונשתמש בהם כדי לספק את רצוננו במזון מתוק. על אף שנאלץ בשל כך להפחית בו בשל הבדל העלויות בינם לבין הסוכר (ממילא זו גם יתרום לבריאותינו – כידוע עד כמה מזיקה אכילת הסוכר ומוצריו)

ודבר שלישי ואחרון: נתחבר מחדש למיומנוית החקלאיות שהלכו ונשכחו מרובנו בהשפעת הגלות והתרבות המערבית: נכין לבד יין, נשתתף במסיק זיתים, נגדל קצת ירקות בחצר ואפשר גם עז או שתיים...

השינויים הללו שבעיני אנשים 'נאורים' ומודרניים יכוליםלהיחשב כנסיגה לאחור, הם בעצם אחד הצעדים ההכרחיים אם ברצוננו באמת לחזור לחיים יציבים כאן בארצנו תוך שיבה לשורשינו היהודיים.

תגובות (4) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 12 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד