למרות שיש עיכובים, הר הבית על סף שינוי היסטורי

   |ההר מתעורר — תשעה באב בהר הבית כנקודת מפנה היסטורית

ביום ראשון האחרון, תשעה באב תשפ"ה, משהו זז בהר הבית. על שערי ההר, שהיה יעד לקומץ של משגעים לדבר הנעצרים על כל מלמול של תפילה – צבאו אלפים שהתפללו, שרו, הניחו תפילין והשתחוו. " ואנחנו לפני פריצת דרך", אומר ארנון סגל, מהקולות הבולטים במאבק למען חופש יהודי בהר הבית. " אפילו בעיצומה של פריצת דרך."

ולא מדובר בסיסמאות. זהו תיאור מציאות. משהו היסטורי מתרחש שם — משהו שלא היה על ההר לפחות אלף שנה: שירה יהודית פתוחה, ריקודים, השתחוויות בכל רחבי ההר, וכמאתיים איש שהניחו תפילין בריש גלי.

   |תשעה באב תשפ"ה – קדושה פורצת גדר

ביום שכולו זכר לחורבן, נראתה בהר הבית התעוררות חסרת תקדים. כ-3,500 יהודים עלו מכל הארץ, ביום אחד. התור החל להתארך כבר מהשעה 5:30 לפנות בוקר, כשהשערים עצמם נפתחו רק ב־7:00. רבים חיכו שעתיים ואף יותר כדי לעלות.

פעם, היו מחכים שעתיים בשביל לעלות לשתי דקות — וגם זה היה כרוך במעצרים, מספר סגל. "עכשיו זה שונה לגמרי. אנשים מגיעים מכל הארץ". ואמנם עדיין צריך לחכות, אבל בהחלט ניתן לראות את ההשפעה ההדדית: העולים פועלים את הסרת המגבלות, והסרת המגבלות מעודדת את העלייה.

מה שהפך את העלייה הזו להיסטורית במיוחד היא העובדה שלא הוטלה מגבלה על מקום ההשתחוויה. כבר שנה שמותר ליהודים להשתחוות בצד המזרחי של ההר, בעקבות הסיכום בין השר בן גביר לראש הממשלה. אך החידוש של החודשים האחרונים, ובעיקר בתשעה באב, היה השתחוויה חופשית — בכל רחבי ההר.

   |השירה שפרצה את החומות

זה לא קרה ביום אחד, מדגיש סגל. " בן גביר עלה להר ונועד עם המפכ״ל ועם מפקד המחוז, ואז הותרה שירה בכל רחבי ההר. אבל ריקודים רק בצד המזרחי. זו הייתה עליית שלב." השלב שלאחר מכן הגיע בתשעה באב - כשכל גבולות הגזרה התרחבו. "אז היו השתחוויות, דגלים, שירים וריקודים בכל רחבי ההר."

למה זה קורה עכשיו? סגל לא מהסס: "המשטרה בנויה לטפל בבודדים שמפרים חוק, והרי החוק לצידנו וברגע שזה אלפים, אין לה מה לעשות ומתקבעים גבולות חדשים."

"הציבור טעם את זה שהוא יכול לשנות את הדברים, אז הוא הולך ומרחיב אותם לאט-לאט". המשטרה ממשיכה לעכב ולעצור עולים, אבל המגמה ברורה. שלושה יהודים נעצרו בתשעה באב האחרון — כולל משה פואה, שהגיע עם ספר תורה. לא ניסה לפרוץ, לא הפר חוק — פשוט עמד בכניסה. ונעצר. "אבל גם את זה הציבור לא מוכן לקבל יותר. בית המשפט הורה לשחרר אותו". 

   |הטיעון הביטחוני קורס

אחד הטיעונים המרכזיים נגד חופש פולחן יהודי בהר הוא הסכנה הביטחונית. אבל המציאות, כך סגל, שמה ללעג את כל האזהרות. "בתשעה באב ציינו שנה להיתר ההשתחוויה", הוא אומר, ומציין: "זו השנה הכי שקטה אי פעם. הרמדאן האחרון - השקט ביותר מזה 30 שנה. לא הייתה התפרצות, לא היו מהומות. להפך - ככל שעלו יותר יהודים, ההר נרגע."

גם המשטרה, לדברי סגל, מפנימה את זה לאט לאט. "הנפת דגל ישראל בהר - לפני שלוש שנים, אפילו שנה וקצת, זו הייתה עילה למעצר ארוך, להרחקות, אמרו שהמזרח התיכון הולך לעלות באש בגלל זה. וכשרואים שאין לזה כיסוי, המסר מחלחל. אתמול, אלה שהניפו דגלים, עוכבו לזמן מסוים והוטרדו קצת, אבל בכלל לא אותה חומרה שהייתה עד לפני שנה, שנתיים, שלוש".

   |העתיד: מזבח, בית מקדש – והתפוגגות הזעם הערבי

לא מדובר רק בעלייה להר לצורך נוכחות — סגל מדבר על מהפכת עומק. "השלב הבא זה ביטול משטר הקבוצות, שהיא ההגבלה העיקרית שיש היום בהר". לדבריו עוד אלף איש ביום ראשון, והמשטרה כבר לא היתה יכולה להגביל את העולים – "אין למשטרה דרך לשלוט בדבר כזה".

ומה מעבר לזה? עבודת המקדש. סגל לא מהסס להעלות את האפשרות: "נניח שיקימו מזבח. המקום פנוי, אין עליו מבנה מוסלמי". החשש ממהומות, לדעתו, לא מוצדק. "זה לא יעשה משהו יותר חמור ממה שכבר יש. אולי אפילו להפך — יגרום לאדישות מצד הערבים, כי ההר לא מעניין אותם מבחינה דתית אלא כמדינה פלסטינית קטנה." על פי סגל, כשהערבים יבינו שאין עוד אפשרות להפוך אותו לכזה, כל המתח שנבנה סביב ההר יתפוגג.

    |הציבור דוחף, המדינה נגררת

"הלחץ הציבורי, הוא זה שמקדם את העניינים", קובע סגל. כשזו הייתה רק המשטרה, החמאס שלט בהר. הסית, תלה שלטים ואגר נשק. "ברגע שהאזרחים שם — המדינה נאלצת להיות שם. זה הריבונות האמיתית."

גם שילוט לכיוון ההר, שהופיע ביוזמה פרטית של אזרחים — נתלה בכל הארץ. "המדינה מעצמה לא הציבה שלט אחד להר הבית בכל המדינה. כן, יש שילוט לכותל, לאל-אקצה, אבל להר הבית אין...  כשאדם יוצא מהיישוב שלו ורואה שלט שמפנה להר הבית, זה מזכיר לו שההר קיים, ושיש לו זכות וחובה לעלות אליו".